אחד המדדים המרכזיים המעידים על מידת הקרבה והאינטימיות של מערכת היחסים בין וושינגטון לירושלים הוא התכיפות במגעים הישירים בין קברניטי שתי בעלות הברית, כמו גם הקשיים הנוצרים בדרך למפגשים ביניהם.
לפני עידן הנשיא לינדון ג'ונסון לא התקיימו כלל פגישות רשמיות בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל. המפגשים הלא רשמיים המועטים שבכל זאת נערכו עד אז (למשל, בין הנשיא ג'ון קנדי לבין דוד בן?גוריון) התקיימו הרחק מן הבית הלבן. ב?31 במאי 1961, למשל, נפגשו קנדי ובן?גוריון במלון וולדורף אסטוריה, כשהמטרה הרשמית של הביקור היתה להפגיש את בן?גוריון עם מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב.
מבחינה זו, פסגת האינטימיות ביחסים היתה נכונותו של ג'ונסון להזמין את ראש הממשלה לוי אשכול לא רק לפגישה רשמית בבית הלבן אלא גם להיכלו האישי - חוותו שבטקסס.
בניגוד לאווירה הפורמלית והמכופתרת של וושינגטון הרשמית, בחווה - שאליה הוזמנו רק חבריו ומקורביו של הנשיא - יכלו שני האישים לדבר בנינוחות דרומית וכך להדק את חישוקי השותפות הרעיונית והאסטרטגית ביניהם הרחק מעיניה החשדניות של מחלקת המדינה.
בניגוד לחמימות ולקרבה (שבאו לכלל ביטוי גם בביקוריו התכופים של מיופה הכוח בוושינגטון, אפרים עברון, בחוותו של הנשיא ובקשר המיוחד שנרקם ביניהם), ניתן להצביע על תקופת בוש האב כתקופת שפל ביחסי הממשל עם ישראל. ראש הממשלה יצחק שמיר נאלץ אז, לפני שני עשורים, להמתין עד לרגע האחרון ממש כדי לדעת אם הנשיא יתפנה מעיסוקיו כדי להיוועד עימו.
הצינה הזאת אפיינה את מסכת היחסים על רקע חוסר התלהבות אמריקני מקשר ישיר עם ראש ממשל שלא ענה על ציפיותיו המוקדמות של הנשיא במישור הפלשתיני. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו "זכה", במהלך תקופת כהונתו הראשונה, ליחס דומה באחד מביקוריו בארה"ב לפני כעשור, שעה שהנשיא נקט סחבת ולא מיהר להזמינו לחדר הסגלגל. כך, באמצעות תרגילי ההשהיה שיזם, אותת הנשיא כי לפגישה נשיאותיות יש תג מחיר שמשמעותו נכונות ישראלית לפשרה בסוגיות המדיניות שעל הפרק.
ובחזרה להווה. אף שיחסי ממשל אובאמה עם ממשלת נתניהו חמים בהרבה בהשוואה לעידן הקרח של בוש האב וראש הממשלה שמיר, בכל זאת לא מיהר הנשיא להיענות לבקשתו של ראש הממשלה להיפגש עימו. אין ספק שערפל אי הוודאות שביקש אובאמה ליצור נועד להעביר לירושלים מסר בהיר וצלול של אי נכונותו לפגישה, אלא אם כן קיים סדר יום מדיני מוגדר ובעל תוכן מוסכם למפגש.
ברמה הטקטית ייתכן שהנשיא מעוניין לטשטש ולעמעם את רושם דבריה של מזכירת המדינה שלו, הילארי קלינטון, ששיבחה בשבוע שעבר את נכונותה של ישראל לוויתורים במרחב הפלשתיני (וזכתה לגינוי גורף בעולם הערבי). ייתכן גם שאובאמה ביקש תמורה ישראלית נוספת עבור אבו מאזן, המתפתל בתרגילי ההתפטרות שלו ומפעיל לחצים על הממשל. אפשר אפילו שהנשיא רומז על כך שפעלתנותו (שאיננה נמרצת יתר על המידה) למען ישראל בהקשר של דו"ח גולדסטון ראויה לפיצוי כלשהו מצידו של נתניהו.
יהיו השיקולים והחישובים אשר יהיו, בסופו של יום התברר שגם אם ימי אובאמה אינם מצטיינים בדרגת החמימות והאינטימיות שאפיינה את ממשל ג'ונסון או את ממשל בוש הבן (לאחר 11 בספטמבר 2001), עוצמתה הכוללת של הברית ארוכת השנים בין וושינגטון לירושלים עולה על חשיבות הקריצות האמריקניות לעבר קהלי יעד אחרים, במיוחד בעולם הערבי. לכן הפגישה תתקיים. דומה שהקלישאה "חשיבות הפגישה בעצם קיומה" הולמת הפעם את הנסיבות במיוחד.
שאלה אחרת, שנותרה פתוחה גם לאחר ההחלטה לקיים את הפגישה, היא מידת העקביות והשיטתיות שבהתנהלותו של אובאמה כלפי ישראל. כמו במישורים אחרים, דומה שגם מול בעלת הברית הישראלית טרם נוצרה התשתית למדיניות אמריקנית ברורה וגלוית לב, שיש בה כדי לשקף נאמנה ועד תום את היקפם וחוסנם של היחסים המיוחדים.
