לעיתונות יש תפקיד חשוב בכל חברה דמוקרטית. היכולת שלה לדווח על עוולות ואירועים קשים, ובכך להסב את תשומת הלב הציבורית, היא נדבך משמעותי בקיום המשטר הדמוקרטי. אולם לצערי הרב, מניסיוני רב השנים ככתבת פלילים הרצון לדווח ולהקדים את המתחרים פשוט גורם נזק נוראי למושאי הסיקור.

קחו, למשל, את הסיפור על הנאנסת בת ה?33. היא נאנסה, כמדווח, לעיני ילדיה. סיפור נורא. חשוב להביא אותו לידיעת הציבור כדי למנוע ככל הניתן תופעות מזעזעות כאלה ולסייע ללכידת האנס.

אבל כשהעיתונאים מבקשים לסקר את האירוע הם לעיתים מתעלמים מהיותו של המסוקר בן אדם, לא רק סיפור. הביטו בתמונתה של הנאנסת בעיתונים. היא מובלת בידי שכנה, פניה מכוסות בחולצה כדי לא להיחשף, ובכל זאת היא מצולמת מכל זווית. בשטח המצב נורא מכפי שהוא מצטלם. הנאנסת המסכנה נמלטה בבהלה מפני עשרות הצלמים. כאילו לא הספיקה לה החוויה הטראומטית והנוראה, כעת היא נאלצת להימלט מפני עדת עיתונאים שרצה אחריה עם המצלמות והמיקרופונים לכל מקום.

שוב, מחובתם של העיתונאים לדווח ולסקר גם מצבים לא נעימים למושאי הכתבות, אבל יש גבול. צריכה להיות מידה אנושית.

מה קרה לנו? האם אין לה זכות לשמור על הפרטיות שלה? לכאוב את כאבה בשקט, בצנעה? מדוע כל המדינה צריכה להתבונן בה?

מדוע דווקא היא, הנפגעת, צריכה להתהלך מכוסת ראש באור יום? היא הפושעת? היא העבריינית?

וכל זאת מדוע? רק מפני שבמסגרת התחרות בין אמצעי התקשורת שוכחים העיתונאים כי לא תמיד להיות ראשון זה הכי נכון? מצטערת, אני עיתונאית אבל מסרבת להשתתף במשחק הזה.

כל אחד מאיתנו צריך להקפיד על הקווים האדומים שלו. לזכור כי לפני הדפים המצהיבים והמצלמות עומד אדם. יש לו לב. לעיתים פצוע ומדמם.

ולעיתים ליבו של מושא הסיקור כבר נדם, אבל יש לו משפחה. כך באשר להתאבדותו של דודו טופז. עם היוודע דבר מותו, אף שבשירות בתי הסוהר טרם הוציאו הודעה רשמית, אמצעי התקשורת כבר רעמו: טופז מת, שם קץ לחייו.

תוך שניות נפוצה הידיעה, ולמרבה הצער כך שמעו זאת גם חלק מילדיו. איש לא הקפיד להמתין כי ילדיו של טופז יקבלו את הבשורה באופן אישי לפני הפרסום הפומבי. מה היה קורה אילו המתנו עוד שעה עד לדיווח? מה היה קורה אילו איפשרנו לילדיו לקבל את הבשורה, כפי שנהוג, מצוות אישי הכולל רופא ופסיכולוג? שום דבר רע לא היה קורה לאף כלי תקשורת.

אבל אנחנו הזדרזנו לספר לאומה. לא התאפקנו, ובכך חטאנו, ולא בפעם הראשונה.

ומה שהכי חמור הוא שלא מדובר בכתבים מתחילים שאינם מודעים לכללים. ככתבים המיומנים בהודעות ובפרסום שמות של הרוגים - בתאונות דרכים, בפיגועים, במלחמות - איך קורה ששוב שכחנו כי אין לפרסם שמו של מת עד שמשפחתו תקבל הודעה כנדרש?

אני כותבת "שכחנו" כי אני לא רוצה להאשים אישית אלא לגרום לכך שכל אמצעי התקשורת יפנימו את הביקורת.

הרי זו לא פעם ראשונה שבה כתבים לא מתאפקים. היו כבר מקרים שבהם בישר כתב למשפחה על מות יקירה. זה קורה בפיגועים, זה קורה בתאונות דרכים, וזה קרה במקרה של טופז.

בדרך הזאת אנחנו מרוויחים ביושר את טריקות הדלת שלהן אנחנו זוכים ממשפחות שכולות רבות. והרי לצערנו במדינת ישראל סביר שיזומנו לנו עוד ועוד אירועים קשים. אז מתי נלמד להפיק לקחים?

אולי זה הזמן לעצור, לעשות חשבון נפש ולהחליט שאכן - החיפזון מהשטן. התפקיד שלנו הוא לדווח, אבל לא להיות מבשרי הבשורה למשפחות. בואו נעצור לרגע ונחדד את הקווים האדומים שאסור לחצות.