18.12.2017
ל' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
18.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
מלכי הבמה

בגיל 70 פלוס ממשיכים גילה אלמגור ועודד תאומי לעלות ערב ערב על בימת התיאטרון • היא סובלת מנקע בקרסול, הוא מתאושש מטיפולים שעבר בגלל מחלת הסרטן, ויחד הם מככבים עכשיו במחזה של איבסן "אלוף הבונים" • "אנחנו המוהיקנים האחרונים", אומרת אלמגור

יובל אברמוביץ'

איפור ושיער: מרקטה סווארז ל"view"
|
צילום: אסנת קרסננסקי
אלמגור ותאומי ב"אלוף הבונים"
|
צילום: ז'ראר אלון

היה איזה רגע אחד קטנטן, מזוקק ונטול פאסון במפגש עם גילה אלמגור ועודד תאומי, בני המלוכה של התיאטרון הישראלי, שבו נסדקה תדמית האצולה שלהם למרות ניסיונם לדגמן הוד והדר. "תאו, זה מעצבן אותי! הווילון! דדי, אני לא מצליחה להתרכז ככה", נזפה פתאום אלמגור בתאומי שהיה עסוק בסירוק וילון החוטים של בית הקפה התל?אביבי שבו נפגשנו. "'דדי' זה שם החיבה שלי אליו", מיהרה להסביר, "או 'תאו' או 'דדי'. כשהיינו צעירים היינו קוראים לו מאחורי הגב 'היפה'".

"אני חייב לסדר את כל החוטים האלה, זה מפריע לי בעיניים", הסביר תאומי והמשיך לשחרר את החוטים הלבנים שנקשרו זה לזה. "מה שבטוח הוא שלא היינו יכולים לגור יחד", פסקה אלמגור, "נמתין שתסיים". אז המתנו.

"הנה, סידרתי. זה לא הרבה יותר יפה ככה?", הירפה תאומי מהווילון כעבור 30 שניות, שינה את תנוחת הישיבה שלו ותוך כדי העיף בטעות את כוס היין הלבנה שהיתה מונחת לידו. "או, זה דדי תאומי! אתה רואה?", חזרה אלמגור לנזוף בו, "תמיד מפיל דברים".

"אבל לפחות הפעם לא היה בכוס משהו. לא נשפך כלום ואין נזק", אמר?התנצל תאומי, "הבת שלי תמיד אומרת שלעבור ארוחה איתי בשלום זה נס". "טוב, אפשר לחזור לעניינים?", שאלה אלמגור. "בוודאי, יקירתי", השיב תאומי, והשניים חזרו לעטות על עצמם את דמותם הציבורית שמתערבבת עם האני הפרטי שלהם כבר יותר מ?50 שנות קריירה.

"סם החיים"

הסיבה שלשמה התכנסנו באותו בית קפה תל?אביבי היא עליית ההצגה "אלוף הבונים" (שיתוף פעולה של תיאטרון הבימה והתיאטרון הקאמרי), שבה מתאחדים תאומי ואלמגור בפעם המי יודע כמה כדי לגלם זוג בימתי. הוא כבר בן 73, היא בת 70 וחצי, ועדיין הם עומדים ערב ערב על הבמה, למרות כאבי הרגליים שלה ("אני עם נקע בקרסול כבר כמה חודשים. נפלתי בכניסה לביתו של שגריר ישראל בפאריס בארוחה לכבודי") ולמרות הטיפולים הקשים שהוא נאלץ לעבור בשנתיים האחרונות לאחר שהתגלתה בגופו מחלת הסרטן.

"לפעמים שואלים אותי למה אני לא פורשת כבר, והתשובה שלי היא קצרה: זה סם החיים שלי. זאת לא רק עבודה שמפרנסת אותי בכבוד אלא היא מיישרת לי את חוט השידרה והיא גלגל הצלה עבורי ברגעים הכי קשים שיש. לשים על עצמי צבעים אינדיאניים ולחמוק למשך שעתיים מהחיים שלי זאת פריבילגיה עצומה שאין לכל אחד ולא קיימת בכל מקצוע".

תאומי: "אני חייב לומר שלמרות שאני בן 73, אני מרגיש שאני עוד בשיאי. המקצוע הזה אף פעם לא נגמר ואתה תמיד לומד בו עוד ועוד ועוד. אני יכול לרוץ עם הצגה מאה פעם ואז פתאום, ערב אחד, יקרה נס ומשהו חדש יקרה לי על הבמה. אני אגיע לאיזה אזור דמדומים ואמצא בדמות משהו חדש שיתחבר לי. זה יכול למלא לי את הנפש ולעשות לי תחושה נפלאה. אם הרגעים האלה עדיין קורים על הבמה אז למה אני צריך להרהר בפרישה?".

אלמגור: "אני יכולה להבין את השאלה על פרישה בעיקר כשיש לא מעט שחקנים שנאחזים במקצוע עד יום מותם ועולים על הבמה כשהם כבר לא מתפקדים ונראים פתטיים. אני מאחלת לעצמי להיות שפויה ומציאותית, לקרוא את המצב ולדעת להגיד 'די, הגיע הזמן ללכת הביתה'. אני לא רוצה לסיים את הקריירה שלי בתור פתטית שמקבלת פירורי תפקיד כדי לעמוד על הבמה.

"אני חושבת שהחוסן הנפשי שלי מגיע מהתקופה שבה הייתי הרבה יותר צעירה ובמשך שש שנים הטלפון לא צילצל ולא נתנו לי עבודה. מאז אני מעריכה עוד יותר כל רגע של חסד שבו אני עומדת על הבמה או מול המצלמה. כל עוד אני בשליטה אני לא רוצה לוותר על הקסם שבעמידה על במה ושבמפגש הבין?דורי עם שחקנים צעירים. זה משאיר אותי חיונית.

"רק עכשיו סיימתי לצלם סידרת טלוויזיה חדשה בשם 'ילדי ראש הממשלה' שבה אני מגלמת את אמו של ראש הממשלה, שאותו מגלם רמי הויברגר. הייתי כמו הסבתא של כל הצוות, וזה היה מדהים להיות מוקפת באנרגיות בריאות ורעננות. זה משאיר אותי בעניינים".

כשהיא מסיימת את המשפט היא ממהרת לשלוף את האייפון שלה כדי להראות לי סט תמונות מתוך הצילומים: "הנה, ככה אני נראית כשאני רוצה להזדקן. רציתי להמציא את עצמי מחדש ולא היה אכפת לי שיזקינו אותי עוד.

"נוסף על כך אני עובדת עם יואב גינאי ואוהד חיטמן על דיסק, ועם עידו תדמור על מופע בימתי. אני נהנית למתוח את עצמי, ואין לי בעיה ללכת עם עצמי למחוזות רחוקים".

תאומי: "אני בדיוק סיימתי לצלם את העונה השנייה של 'תמרות עשן'. כשאמרו לי שהדמות שמציעים לי היא בת 80, התגובה הראשונית שלי היתה 'הו, 80', אבל רגע אחרי זה חשבתי לעצמי שמפרידות ביני לבין הגיל הזה בסך הכל שבע שנים. ברגע כזה פתאום מכה בך ההכרה שהנה, בכל זאת, חלפו להן השנים".

נשמע שאתם פשוט נרקומנים של המקצוע.

אלמגור: "אני לגמרי מודה בזה שאני מכורה. אני לא מוכנה לוותר. אני חייבת את זה. אתה יודע מה הדבר הכי מקסים שקרה לי עם השנים? שאני אולי נאחזת בכל תפקיד שאני מקבלת אבל מצד שני מרפה מדברים שטחיים. אני כבר לא מחזיקה לידי מראה במהלך הצילומים, לא מטריד אותי איך אני נראית. אני משוחררת מכל מיני עניינים שמעסיקים שחקניות צעירות. הייתי פעם במקום הזה שהחזות היתה קריטית לי אבל היום אני כבר לא שם, והרווח כולו שלי.

"גם לא מעניין אותי כבר גודל התפקיד שלי אלא העניין שבו. ב'אלוף הבונים', לדוגמה, יש לי מספר כניסות קטן, וככה היה גם בהצגה 'החגיגה' ששיחקתי בה לאחרונה. ישבתי שעתיים על הבמה ואמרתי בקושי עשרה משפטים. אבל אני את שלי כבר הוכחתי. עכשיו אני כאן בשביל ליהנות מכל רגע. זה משהו שלפעמים אני מצטערת שלא היה לי בצעירותי. שלא היתה לי היכולת להיות יותר קלילה ובטוחה בעצמי".

תאומי: "אני חותם על כל מילה שגילה אומרת עכשיו".

נינט ואני

המחזה "אלוף הבונים" שכתב המחזאי הנורבגי הנריק איבסן ב?1892 עוסק בסולנס, ארכיטקט מצליח ואלוף בהקמת מגדלים (תאומי), שיום אחד צעירה מסתורית (הילה פלדמן) הקשורה לעברו מגיחה אל חייו ואל חיי אשתו (אלמגור) ומפירה את השלווה כשהיא מאשימה אותו בסוג של הטרדה מינית. ההצגה בוימה על ידי חנן שניר.

"זה מחזה לא קל, אבל הוא מדבר על נפש האדם ויש בו חדירה לתוך עולמו המטורף של האדם", אומר תאומי, "כל עוד אחיה ואשחק, אני רוצה חומרים כאלה. לא בכל יום נתקלים בהצגה כזו. היום נוהגים להיות מאוד עדינים עם הקהל כדי שיוכל לעכל".

אלמגור: "אני חושבת שזו טעות. דווקא בגלל שהכל נהיה כל כך קליל ושטחי בטלוויזיה, והריאליטי השתלט על הכל, אנשים מחפשים את העומק. השתתפתי בהצגה 'אוגוסט מחוז אוסייג'' לאחרונה וזאת הצגה של שלוש שעות. אמרו לנו 'הקהל לא יחזיק מעמד', ואני שמחה לבשר שהוא היה איתנו לגמרי וההצגה רצה יותר מ?200 פעם, ויש לי תחושה שהיא תחזור כשנשוב לאולם המשופץ של הבימה. לאנשים היום יש צמא אמיתי לקבל חומר למחשבה".

ומה דעתכם על תופעת הסטארים בתיאטרון, שחלקם מגיעים מהטלוויזיה ללא הכשרה ומוקפים מנהלים, סוכנים ויחצנים?

אלמגור: "לפני שנתיים אירגנו איזה מפגש בין?דורי בין שחקנים צעירים לוותיקים וישבנו בארוחת צהריים. שאלתי את אחת הנוכחות, שחקנית צעירה ומוכשרת, מי זאת שיושבת לידה, והיא השיבה לי 'זאת המנהלת שלי', ומיד הצביעה בגאווה גם על היחצנית שלה. שאלתי אותה 'וכולם משתכרים על חשבונך?', היא ענתה שכן. חשבתי שחבל על הכסף שלה, היא לא יכולה לענות לטלפון בעצמה? היא הסבירה לי שהיא 'מותג'.

"מה אני יכולה להשיב לכזה דבר? 'מותג'. אני התנהלתי 55 שנים ללא פמליה של אנשים ועשיתי קריירה. אני מבינה שדברים משתנים, אני מבינה שאם אכנס לאירוע ונינט תהיה לצידי, יצלמו אותה ולא אותי, וזה בסדר מבחינתי. זה רוח הזמן. מצד שני, אני לא מבינה את הרעיון של הפקרת הקריירה של שחקן בידיים של אנשים אחרים בצורה מוחלטת".

תאומי: "הייתי יכול להתרגז מהדיבור המרושל של הדור הצעיר אבל הבנתי שככה מדברים היום. זאת לא הדיקציה של פעם. אני חושב שאם לא היינו קשובים לזמן, לצורת הדיבור ולסגנון המשחק של היום - לא היינו שורדים. לראיה - יש הרבה שחקנים ותיקים שפשוט נעלמו".

אלמגור: "אותי מעצבן רק דבר אחד היום וזה הטלפונים הסלולריים. כששחקנים צעירים מסמסים בחזרות יוצאת ממני המפלצת שבי. באחת החזרות האחרונות הפסקתי את החזרה ואמרתי 'מרגע זה - אין יותר טלפונים בחדר חזרות'". תאומי: "אני מנסה להיות סלחן לרוח התקופה, כמו גילה, אבל ליתר דיוק אני לא סלחן, אני יקה פוץ. אפילו לבית הקפה הגענו הרבה לפניך".

אבל לא איחרתי.

תאומי: "נכון, אבל שחקנים מקצועיים תמיד מגיעים קצת לפני תחילת המפגש".

אלמגור: "זה מדהים איך אני יכולה לאחר לפגישות אישיות אבל לעולם לא לפגישות מקצועיות".

תאומי: "כשאני נתקל בחוסר מקצועיות אני נכנס למחוזות לא נעימים ומתווכח".

הוא וכחן, גילה?

אלמגור: "אני חייבת להודות שבצעירותו קראנו לו מאחורי הגב 'סטלין' מלשון סטניסלבסקי (השחקן והבמאי הרוסי שפיתח שיטת משחק ידועה הקרויה על שמו; י"א). הוא היה דעתן, קרא המון וידע המון על משחק ובכלל. הוא לימד את עצמו הרבה והיה מרשה לעצמו להתווכח. פעם איזה במאי זר אמר לו 'קח ספר ודחוף אותו מתחת ליד'".

ואיך קראתם לגילה מאחורי הגב, עודד?

"היפה. היינו היפה והחיה".

אלמגור: "הנה, יש לך כותרת".

היו ימים

ההיכרות בין השניים התרחשה כשהיא היתה בת 17 וחצי והוא בן 20 וקצת. היא עם ניסיון בימתי קצר בהבימה, והוא עם רזומה של חייל בלהקה צבאית, להקת פיקוד מרכז. יחד הם הסתובבו עם חבורת צעירי הבוהמה של תל אביב וחלמו לכבוש את העיר העברית המתהווה.

אלמגור: "הרווחתי אז 73 לירות לחודש מהתיאטרון. זה היה כלום כסף, אבל הייתי מאושרת עד מעל הראש. הסתובבנו במין חבורה כזאת, אני הייתי אז חברה של אילי גורליצקי (שלימים יהיה בעלה; י"א) ובאמצעותו הכרנו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את עודד וכמעט מת?י מרוב התרגשות".

תאומי: "וזאת לא מטאפורה. היא באמת כמעט מתה. תספרי לו".

אלמגור: "תספר לו אתה".

תאומי: "את יודעת מה היה שם בדיוק".

אלמגור: "אני אוהבת איך שאתה מספר את זה".

תאומי: "כנראה מההתרגשות עם המפגש איתי נתקע לנסיכת התיאטרון משהו בגרון".

אלמגור: "כן, זה נכון. התרגשתי מהנוכחות שלו ופתאום נחנקתי מאיזו פיסת לחם שהיתה לי בפה".

תאומי: "פתאום אילי גורליצקי צעק לי 'תציל אותה', הסתכלתי עליה והיא היתה כולה כחולה. לא ממש ידעתי מה לעשות וכמו אידיוט הפכתי אותה. היא היתה קטנה וקלילה, נתתי לה כמה מכות על הגב ומה שנתקע לה בגרון ירד למטה.

"הרגע ההוא היה בל יישכח, בעיקר בשל הידיעה שאני אוחז בידיי את הבחורה הכי יפה בתל אביב של אז. היא היתה סוג של בריז'יט בארדו מקומית".

אלמגור: "כן, היו לי גם תקופות בחיים שהייתי בלונדינית. בכלל, היינו חבורה כזאת זוהרת עם עודד קוטלר, הלל נאמן, אלכס פלג, תרצה אתר, וכל הזמן חלמנו תיאטרון, אף על פי שאני עשיתי אז גם פרסומות וכולם הרימו גבות איך אני עושה את זה".

תאומי: "אני זוכר איך הוותיקים התקיפו אותך. הם לא יכלו לשאת את זה".

אלמגור: "התייחסו אלי כאילו חיללתי את עולם המשחק. אמרו לי 'תחליטי מה את רוצה לעשות: תיאטרון או פרסומות?'. הייתי צריכה להסתפק בכלום כסף מהתיאטרון ולא רציתי. רציתי לעשות עוד דברים ורציתי להתפרנס בכבוד. ראיתי בעצמי משק מעורב, ועובדה שלימים עשיתי קולנוע, טלוויזיה ופרסומות לצד התיאטרון. אני מרגישה שהכל העשיר את הכל".

תאומי: "מהבחינה הזאת אני חייב להודות שגילה עשתה בחוכמה ממני. אני הצבתי לעצמי אז תנאים מאוד מגבילים שאמרו בלי פרסומות, והיום בלי טלנובלות. התייפייפתי באמנות שלי, אני מודה. מצד שני, הגעתי למקום ולמעמד שאולי אם הייתי מתפזר לא הייתי זוכה לו. אני לא בטוח שלולא הקילומטרז' הזה הייתי מקבל בגילי המופלג תפקיד ראשי באיבסן".

אלמגור: "ולמרות שהתפזרנו למקומות שונים, הופענו יחד על הבמה לא פעם. אחת לכמה שנים אנחנו נפגשים כמאהבים או כבעל ואישה, וזה פשוט תענוג".

תאומי: "פעם היינו הנסיך והנסיכה ב'הלילה השנים עשר' של שייקספיר".

אלמגור: "אוי, זאת היתה הצגה נוראית. יש כאלה שטוענים שזה המחזה הכי גרוע של שייקספיר, שמה שלא עושים - לא יוצאים מזה טוב. אחד המבקרים של אז כתב עלינו 'הנאהבים הקטסטרופליים'. כנראה היינו יפים אבל שחקנים לא כל כך טובים".

תאומי: "מה כבר הבנו, היינו ילדים. את מפתח תקווה ואני מתל אביב. פעם אחרת שיחקנו בצ'כוב".

אלמגור: "עשינו שני צ'כובים יחד, ועשינו גם את 'כנרת כנרת' ואת 'מריוס' יחד".

תאומי: "וגם היה את 'מי שחלם', שבו היינו לאה ויצחק רבין. זה מענג להיפגש אחת לכמה שנים על הבמה. בעבודה הנוכחית גיליתי גילה מדהימה, בוגרת, חכמה ויודעת מה היא רוצה. השנים עשו לה טוב".

אלמגור: "אנחנו המוהיקנים האחרונים של השבט".

yuvalab@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: