20.10.2017
ל' בתשרי תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
20.10.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
"אני לא נכה"

כנגד כל הסיכויים הצליח לוחם דובדבן דרור דגן להשתקם מפציעה אנושה • הלוחם שנורה מטווח אפס והוכרז כמת, שרד ניתוחים קשים ותהליך שיקום מייגע • את הנכות הוא ניתב להקמת עמותה שמסייעת לפצועים ולהרצאות בחו"ל על מוסר הלחימה של צה"ל • 7 שנים אחרי, הוא לומד לתואר שני, מנהל את העמותה, ולפני כחודש התחתן עם גניה, שמלווה אותו מיום הפציעה • אצל דרור באמת אין דבר שעומד בפני הרצון

ערן נבון (צילום: זיו קורן)

"אפשר לנצח הכל בעזרת כוח הרצון, והרצון לחיות". גניה ודרור דגן, השבוע

לפני כמה שבועות התחתנו דרור וגניה דגן. מול החופה אף עין לא נותרה יבשה. דגן, שנחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר של צה"ל, גבר על כל המכשולים הפיזיים, בניגוד לכל התחזיות, בעזרת המון כוח רצון וגבורת נפש.

החייל והמפקד, ששמע במו אוזניו בעודו פצוע אנושות על מותו, חזר מתופת הפציעה והשיקום, עם החלטה נחושה לעזור לחיילים פצועים אחרים באמצעות עמותה שהקים. הוא לא עשה את זה לבד. לצידו ניצבת צעירה בת 24, מלאת חום אנושי, שלא משה ממנו, ולא הסכימה לוותר עד שישב מולה על כיסא הגלגלים ושלף את הטבעת. "אני לא נכה. ככה אני מרגיש. נכון שאני על כיסא גלגלים אבל רק כשאני צריך לטפס מדרגה זה בא לידי ביטוי", אמר השבוע בראיון ל"ישראל השבוע", "מה שחשוב לי באמת זה לעזור באמצעות העמותה שלי לפצועים אחרים, שעוד לא מבינים שהרוח גוברת על הכל. שאפשר לנצח הכל בעזרת הנפש והרצון העז לחיות".

"שמעתי שאני מת"

דרור דגן, בן 28, היה הילד הכי גבוה וחזק במושב חניאל שבשרון. כילד, הוא כיכב בחוג לג'ודו, שיחק כדורסל, הקים להקה והיה המתופף שלה. הוא בגר והפך למושא הערצתן של בנות השרון, הרפתקן, חובב סנפלינג וטיולים אתגריים. "היה לי ברור שאני רוצה להיות הכי קרבי שאפשר. עשיתי גיבושים לסיירות, ובסוף קיבלו אותי לדובדבן", הוא מספר. גם בצה"ל בלטו קומתו, אישיותו החזקה ורוח הלחימה שלו. "דובדבן מתמחה בלחימה בשטח בנוי, ואני הייתי הנווט שתפקידו להוביל למבנה שסומן כיעד".

דרור השתתף ביותר מ?150 פעולות צבאיות, היה למפקד מצטיין ויצא לחופשת שחרור. יום למחרת, בינואר 2004, אירע פיגוע בקו 19 בירושלים. הטלפון לא איחר להגיע. "אמרו לי לחזור ליחידה", נזכר דרור. לא הייתי צריך יותר מזה. מיד התייצבתי, והבנתי שהולכים לחסל את מי שהיה אז מפקד חמאס בבית לחם והיה אחראי גם לפיגוע הזה".

דרור הוביל את הכוח. "תפקידי היה להביא את הצוות לבית בתוך בית לחם. בחודש האחרון לשירות שלי היו לנו כמה מבצעים, וחשתי שאני שומר על עצמי יותר מבעבר. היה נראה לי מיותר להיפצע אז, רגע לפני השחרור. גם במבצע הזה ידעתי שיש סכנה וכדאי שאתנהג בצורה הכי מבצעית שאפשר".

לוחמי דובדבן נכנסו לבית המחבל המבוקש. "כולם תפסו מיד עמדות, וצעקו 'נקי, נקי'. זה היה סימן שהמחבל לא שם. פתאום ראיתי את אשת המחבל נופלת על הקרקע. לא חשבתי פעמיים. באמצע המבצע, ממש בלב הסכנה, כרעתי ברך, הוצאתי את ציוד החובש שלי, והתחלתי לטפל בה. בזמן שניסיתי לאושש אותה, הילדים שלה לא הפסיקו להרביץ לי בגב", משחזר דרור. "אמרתי להם שלא באנו לפגוע באמא, שיירגעו, שאנחנו רק מחפשים נשק. אלו היו רגעים לא קלים.

"אנשי הצוות המשיכו לסרוק את הבית, ומצאו קיר כפול באחד החדרים. הם הבינו שיש סיכוי שהמחבל מסתתר מאחוריו. הלוחמים עשו חור בקיר, ואני נעמדתי כדי לסייע להם. בדיוק אז התרומם המחבל, נעמד בחור הפתוח, סנטימטרים ממני, הביט מי מטווח אפס וירה בי. שני כדורים פגעו בי - אחד בחזה, שגרם לנזק קשה מאוד בריאות ובעמוד השדרה, וכדור שני ממש לתוך העין כווידוא הריגה מצידו".

דרור נפל, פצוע אנושות. הוא לא איבד את הכרתו. הדקות הקרובות שעברו עליו מצמררות. "נפלתי על הרצפה בלי יכולת לזוז. פתאום, דווקא במקום שהייתי אמור למות בו, הייתי הכי חי ומרוכז אי פעם בחיי. חשבתי לעצמי איזה אידיוט אני, איך הרסתי למשפחה שלי את החיים, איך ההורים שלי מצטרפים עוד כמה שניות למשפחת השכול. אני זוכר כל שנייה כאילו זה היה אתמול". הלוחמים ניגשו לדרור. "לא יכולתי להגיב, אז אמרתי להם בלב 'עזבו אותי, תנו חיבוק אחרון, תגידו שלום יפה'", הוא מספר.

"מצד אחד הרגשתי סבל אדיר, מצד שני הייתי באדרנלין מטורף. הייתי מת?חי, חי?מת, קשה להסביר את התחושה הזאת. הייתי ממש ברוגע אדיר, ואז גם שמעתי שהמפקדים אומרים 'דרור מת'. צריך להכין את היחידה, את הפסיכולוגים, את אלה שאמורים לטפל בכל הסידורים, במשפחה שלי. אני שוכב שם, לא יכול לדבר או לזוז ואני ממש זוכר ששאלתי את עצמי אם אני באמת חי, או אולי אני רק חושב ככה. הייתי נורא מבולבל. זו היתה סיטואציה שמימית, אחרת, מצב שמחשל אותך לכל החיים. אני כבר לא מפחד למות, אני כביכול הייתי ממש שם".

רגע לפני שהמחבל חוסל על ידי צלף היחידה, הוא עוד הספיק לרסס לכל עבר ופגע בעוד כמה חיילים. כולם נפצעים קל. דרור פונה לבית החולים במצב אנוש. אף אחד לא נתן לו תקווה. אפילו לא אמא שלו, יפה, שעמדה חסרת אונים ליד היחידה לטיפול נמרץ. כולם אמרו לה להתכונן לפרידה מבנה. אביו של דרור, רן, טס בבהילות מחו"ל.

הרופאים נלחמו על חייו של דרור, והוא הדהים אותם. אחרי סידרת ניתוחים מורכבים, הוא חזר להכרה. הוא לא יכול היה ללכת, או להניע את הזרועות, הוא לא יכול היה לדבר. הוא היה משותק מהצוואר ומטה. "אחד מאנשי הצוות הרפואי אמר לי שאני לא אוכל לנשום עצמאית, לא אוכל להזיז את הרגליים. למעשה נתן לי תחזית מאוד קודרת. אמרתי לעצמי שאין מצב. אני, ששמעתי כבר על מותי עוד בשניות הראשונות לפציעה, שוב אראה לכולם כמה אני חי וכמה אני אצא מזה. ידעתי ששוב אני צריך להיות לוחם אמיתי בגוף ובנפש, ולא רק לוחם פיזי כפי שהייתי בדובדבן", מספר דרור.

גיחות ליליות לתל אביב

הוריו של דרור לא משו ממיטתו. אליהם הצטרפה גניה, אז תלמידת כיתה י"ב, שהרגישה שהיא חייבת להיות שם. "אמא של דרור, יפה, היתה המחנכת שלי במשך שלוש שנים, ותמיד הרגשתי שהיא משהו אחר. שיש בינינו משהו מעבר לתלמידה ומחנכת. ליבי יצא אליה ברגע ששמעתי על הפציעה של דרור והייתי חייבת להיות שם", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי 'מה אני עושה כאן, מה אני נדחפת להם?', אבל ראיתי שיפה מאוד מתרגשת".

אחרי כמה ימים הגיעה גניה שוב לבית החולים. גם הפעם לא ידעה איך לגשת ומה להגיד. "ממש רגע לפני שהלכתי, התיישבתי צמוד אליו, ונתתי לו יד", היא נזכרת. "אני זוכרת שהרגשתי שאני ממש מוחצת אותו".

בין המבקרים שהגיעו לבית החולים, בא גם ניצב אורי בר?לב, שהיה המפקד הראשון של דובדבן. בר?לב, ששמו מככב לאחרונה בתקשורת בהקשר אחר לגמרי, לא הכיר את יפה או את דרור, אך אחרי ששמע על התקרית הוא הרגיש שהוא חייב לחזק את המשפחה. "שאף אחד לא יקשקש לך", אמר הניצב לאם אחוזת החרדה מיד לאחר הפציעה. "דרור יחיה. הוא יחיה, ואנחנו עוד נרקוד בחתונה שלו".

יום אחד הגיע בר?לב לחברו, ד"ר גילי כהן, מנהל מרפאות הכאב של קופת חולים מאוחדת, וביקש ממנו לבוא לתל השומר. "אורי אמר שיש שם חייל משותק ושאבוא לראות איך עוזרים לו לצאת מזה", מספר ד"ר כהן, "פגשתי צעיר במצב ירוד מאוד מבחינה גופנית ומורלית. הוא נפצע אנושות, עדיין שכב במיטה, ללא אנרגיה, ללא חיות". כהן נענה לאתגר, והחל לטפל בו. "אני מטפל בהמון חולים ופצועים לצערי, וספק אם נתקלתי במקרה כזה. הגישה החיובית והרוח הכל כך חזקה של דרור פשוט הצילו את חייו. הוא נפצע כל?כך קשה, שבלי זה הוא לא היה שורד".

דרור הלך והתקדם. בר?לב המשיך להגיע כמעט מדי יום. "לפעמים, אורי היה מגיע בלילות ו'גונב' אותי ליציאה לתל אביב", נזכר דרור בחיוך, "היה אסור לי לצאת, כמובן, אבל אורי היה תופס את כיסא הגלגלים שלי, ותוך כמה דקות הייתי מוצא עצמי בנמל תל אביב. הוא הושיב אותי בתוך המים, שארגיש את הגלים, היה מרביץ בי מוטיבציה, ולקינוח היינו נכנסים יחד עם החברים שלו למועדון בנמל. גם שם הוא לא ויתר לי. הם היו מרימים אותי מהכיסא ומושיבים אותי על הבר. הרגשתי נהדר. שתינו ואכלנו וזה היה פשוט נפלא. כל יום בלילה אורי היה מגיע אלי לתל השומר והיינו מדברים שעות. הוא לא הפסיק לעודד אותי".

לעזור לאנשים במצבי

שנה אחרי הפציעה, דרור כבר נשם עצמאית, קם מהמיטה לכיסא, החל לדבר ולתקשר היטב עם הסביבה. הוא עזב את בית החולים, אך כעבור כמה חודשים מצא את עצמו שוב בסכנת מוות. "המצב שלי הידרדר מאוד, והיתה לי נסיגה גופנית מאוד מדאיגה. הייתי חייב לעבור ניתוח מאוד קשה, שרבים וטובים לא יצאו ממנו בשלום. רבים מבני המשפחה שלי חשבו שכדאי שאעזוב את זה. אבל אני חשבתי אחרת. הצלחתי לשכנע את משרד הביטחון שיאשרו לי את הניתוח. עשיתי אותו בארצות הברית והוא הצליח. אחד הרופאים אמר לי שם שבלי זה הייתי בתוך שנה וחצי בשק", הוא מספר.

במקביל, הלך ונרקם סיפור האהבה של גניה ודרור. "אני הרגשתי כל הזמן שמשהו מתבשל אצלי. שאני מאוד קשורה לדרור", מספרת גניה, "אחרי שהוא חזר הביתה הקשר הלך והתהדק. לי היה חבר, ולדרור היתה חברה, אבל ידעתי שאני אוהבת אותו. את בן האדם שהוא, הערכים שלו, היכולת שלו לצאת מהמצב הכל כך קשה שהוא היה בו, ובעיקר הרוח והנפש שלו עובדים עלי מאוד חזק, ושמים לגמרי בצד את המגבלות הפיזיות שלו.

"אחרי שנפרדתי מהחבר שלי הוא בא אלי. ישבנו שעות ולא יכולנו להיפרד. אחרי חודש הוא נפרד מהחברה שלו ואז כבר התחלתי להרגיש שחלומות מתגשמים. להיות עם דרור היה בשבילי ממש חלום. ברגע שהפכנו לזוג הרגשתי שאני הכי מאושרת בעולם. שקרה לו נס גופני ואישי ולי קרה נס של אושר, של חיים אמיתיים בדיוק עם האיש שרציתי".

דרור וגניה דגן חיים היום ליד הוריו של דרור במושב חניאל ביחידת דיור שהותאמה לצרכיו. הוא משותק מהצוואר ומטה ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים וידיו שדוחפות אותו קדימה. אחרי הניתוח הקשה וקצת לפני מלחמת לבנון השנייה הוא החליט לעזור גם לחיילים פצועים אחרים, והקים לצורך כך את עמותת "דרור לפצוע".

"הרגשתי שאני חייב לתמוך כלכלית וחברתית בחיילים שנפצעו וידם אינה משגת", הוא מספר. "ידעתי שיש רבים שצריכים יותר ממה שניתן להם על ידי המדינה והעמותות השונות. הם צריכים עזרה בתקופה שבין הפציעה ועד שמאשרים את אחוזי הנכות, וגם אחר כך, צריך מישהו שיעניק להם עזרה חברתית, יעזור להם להשתלב בחברה אחרי השיקום".

במהלך מלחמת לבנון השנייה החליט דרור לנסוע לבד לארה"ב כדי להתרים כסף לעמותה. "ראיתי שתוקפים את ישראל והחלטתי להוות דוגמה ולהראות את האנושיות של הצבא, לספר את סיפור הפציעה שלי ולהדגיש איך גם ברגעים הכי קשים שמרנו שם על אנושיות וטיפלנו באשת המחבל.

"חדרתי לכל מקום שנערכו בו הרצאות. תמיד עשו לי טוב, ושמו אותי אחרון בין כל המרצים. למרות זאת הצלחתי לרגש וכבר בפעם הראשונה הצלחתי להשיג לחיילים הפצועים כ?60 אלף דולר".

ט', תושב אשדוד, נפצע אנושות מפגיעת צלף בראשו לפני כארבע שנים בעת פעילות של שייטת 13 בבית חנון. השיקום היה מפרך. "היה לי שיקום ארוך מאוד בבית לוינשטיין. דרור ואח שלו, עומר, הם אנשים מדהימים. הם תמכו בי ללא לאות, הם בנו לי ועזרו להקים את החדר המיוחד שלו אני זקוק בבית", סיפר השבוע ט' כשקולו נסדק כמה פעמים במהלך השיחה. "דרור, עם כל הפציעה שלו, תמך בי נפשית, עודד אותי. אין דברים כאלה. תמיד חשבתי איך אחד כזה שנפצע אנושות, שראה כבר את המוות, נותן מעצמו הכל. וזה לא רק עם ציוד וכסף. הם עושים לחיילים הפצועים ערבי גיבוש, כל הזמן תומכים נפשית בשיחות אמיתיות, מעניקות, מעודדות. אין לי מילים לתאר מה דרור עשה בשבילי בחיים".

"מאמין שיום אחד אני אלך"

היום דרור לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה וממשיך להפעיל את העמותה. הוא גם מגיע לבתי ספר ומעניק מהסיפור שלו כוח ותקווה לאחרים. גניה לומדת פסיכולוגיה בתל אביב. חלומם הגדול של השניים הוא להביא לעולם חמישה ילדים.

דרור חוזר ומזכיר את האנשים שעזרו לו בדרך. את המטפלת ומורת הדרך שלו, ד"ר שוש צימרמן, שלדבריו האירה לו ולגניה את החיים, ויצרה אצלו דפוסי חשיבה, וגם את אנשי העסקים, שי לבנת ועדי רוזנפלד, שהשפיעו על תפיסת עולמו.

"קשה להסביר את זה, אבל מבחינתי אין אושר גדול מזה", אומרת גניה. "אנחנו לא מתעסקים כל רגע בפציעה של דרור כי אהבת החיים שלו, האור שהוא מעניק לי ולסביבה, התמיכה שלו, החוכמה והנפש מאפילים על הכל. אנחנו יודעים גם לבלות, לצאת לסרטים, לפיקניקים, לשתות, הכל".

דרור מאמין שיום אחד הוא יעמוד על הרגליים. "העבודה המאסיבית שאני עושה עם ד"ר כהן עוזרת לי לשמור על המצב שלי, שיאפשר לי, אני מקווה, בבוא היום ללכת. אני מאמין שיבוא יום, אפילו בעוד שלושים שנה, שימצאו פתרון לבעיה שלי, ואז אני רוצה להיות מוכן. לא להיות במצב של הזנחה".

לפני כמה שבועות דרור וגניה התחתנו. מתחת לחופה נזכרה יפה ברגעים הקשים של חייה, והדמעות חנקו את גרונה. "נזכרתי איך דרור אמר לי שאף אחת לא תרצה אותו יותר. נזכרתי גם איך אורי אמר לי שעוד נרקוד בחתונה של דרור".

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: