28.07.2017
ה' באב תשע"ז
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
28.07.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
לא דומה לשום דבר
רון קופמן עשה קריירה מירידה על ענפי ספורט איזוטריים • בפעם הראשונה בחייו שלחנו אותו להסתכל להם בעיניים - לאנשים שמשחקים בליגת הפטאנק, לרקדנים הסלוניים ולמושכי החבל • תוצאות הניסוי: הקוף לא יתחיל כנראה לשחק פטאנק (למרות שמצא שם כאלה שהוא נראה צנום לידם), אבל למד דבר או שניים על חריצות, השקעה ואנשים נחמדים
רון קופמן (צילומים: משה שי, עמי שומן)

אנשי מג"ב מתחרים במשיכת חבל. המד"סים מדרבנים, החבר'ה מזיעים בטירוף
שחקני פטאנק. בצבא התאילנדי הם כבר היו הופכים לגנרלים
ריקוד (כמעט) מושחת. רוקדות באשדוד

שבת, תשע בבוקר, בכביש לכיוון רמלה. מאז הצבא לא הייתי ער בשעה הזו בסוף שבוע. אני בדרך לטורניר פטאנק, תחביב שאני מתעב במיוחד. בכל שנה, כשהמועצה להסדר הימורים בספורט מפרסמת את דו"ח הוועדה המיוחדת לחלוקת כספי הטוטו, אני עוקב אחרי הפטאנק. זה תמיד היה נראה לי כמו משחק שאפשר לשחק אותו עם כוס עראק ביד אחת ושאכטה ביד השנייה. בכל פעם שאני חולף בשדרות רוטשילד בתל?אביב, בעיקר בימי רביעי, ורואה את החבר'ה עם כדורי הפלדה ביד, אני אומר לעצמי, אין עלינו. רק בישראל אפשר למכור לכל מיני מומחים שהקטע הזה הוא ספורט. 

אני מחפש את מגרשי הפטאנק בבאר יעקב. הצלם משה שי מספר לי בסלולר שיו"ר איגוד הפטאנק הישראלי, עמי קורדובה, הודיע בכריזה שאני בדרך וביקש מהמתחרים ומהמתחרות לא לעשן בזמן המשחק. נו, הם עובדים עם מודיעין אמיתי.

כשאני נוחת במתקן הטמפרטורה היא 41 מעלות בצל ו?80 לא בצל. מי אמר שאין מתקני ספורט בארץ? אפילו מתקנים לפטאנק יש. עשרות גברים ונשים מתחרים בתחרות ההזמנה הזו. 500 פעילים רשומים באיגוד. אם נוסיף את הגימלאים והנכים שנחשפו לקטע הזה, הגענו ל?1,500.

בסקירה אגבית של הג'מעה, אני חש הזדהות. יש כאן מספיק שחקנים עם כרס גדולה משלי, אני אפילו צנום לידם. אחד מהם, ששוקל ביום רע רק 160 ק"ג והוא כבר בן 56, זורק את הכדור מסגסוגת הפלדה ופוגע בול. אין תיאוריה כזו, זה הספורט בשבילנו.

קורדובה איש נחמד מאוד. הוא אמנם חושד בי שכוונותיי רעות (והוא צודק, כמובן), אבל הוא מארח אותי נפלא, עם מים וארטיק. אני לא מאמין שעזבתי מזגן בטמפרטורה של 18 מעלות וטלוויזיה 37 אינץ' כדי לבלות עם החבר'ה ההזויים האלה. משהו עובר עלי כנראה, וזה לא טוב. 

הכדור שוקל בין 650 ל?800 גרם, תלוי בתפקיד השחקן. בטורניר הזה משחקים בשלשות, אפשר גם בזוגות ואפשר ביחידים. בשלשה יש תפקידים: "הצלף" - השחקן שחייב לפגוע בול בכדורון הצבעוני שמהווה מטרה והוא בגודל של ג'ולה ראסית; "הפוינטר" - השחקן שתפקידו לפגוע בכדור שזרק היריב, כדי להרחיק אותו מהמטרה; ו"האסטרטג" - או המנהל, שתפקידו לנהל את משחק הקבוצה באמצעות אסטרטגיה של איך, למה ומדוע. זה תפקיד שמתאים לי, אני מחליט ביני לביני. 

המשחק יכול להימשך שעות. המנצח, או הקבוצה המנצחת, הם אלה שהגיעו ל?13 נק'. איך נקבעת נקודה? פשוט בודקים את המרחק בין הכדורים של השחקנים, כשלכל אחד יש שני כדורים לזריקה. אין ביגוד מיוחד, לא צריך כושר גופני, מספיקה סבולת של עמידה על הרגליים כמה שעות. יש מנוחה, והרבה. נחים שם יופי.

בצבא התאילנדי, כך שח לי קורדובה, יש יחידה מיוחדת לפטאנק. בכלל, אם אתה לא כלי במשחק הזה, אתה לא יכול להיות קצין בצבא של המלוכסנים. טוב, נו, האויב היחיד שלהם זה סוחרי הסמים מארץ הקודש, ומאחר שרובם כלואים עם שלשלאות ברזל ברגליים, עד שהמלך יחון אותם, יש להם זמן לפטאנק.

לפי השם ברור שמדובר במשחק מתוצרת צרפת. לכל מקום שהמרסייז הגיע, הובא גם המשחק הזה. בצרפת משחקים אותו מיליונים, בין ביס מאסקרגו לסטייק טרטר. 65 מדינות מדווחות על בטלני ספורט כאלה. לישראל זה הגיע באופן מסודר בשנת 1985, אבל באופן פיראטי לפני 50 שנה. היהודים הצרפתים, או ה"צרפתוקאים", בעברית, החלו אז לשחק בלוד ובאשדוד. זה התפשט כמו וירוס.

כיום, תאמינו או לא, יש 30 מועדוני פטאנק ברחבי המדינה, כולל בקיבוצים ובאילת. יש להם איגוד שמקבל הקצבה של 175 אלף שקלים בשנה מהטוטו, והחבר'ה מבסוטים אש. מובן שיש כל מיני נסיעות מפנקות לחו"ל, למשחקי עולם ולאליפויות שונות. יש גם נבחרות גברים, נשים, נוער, נערות ועתודה. אבל השוס מגיע כשאני למד שהצבא מכיר בשחקנים בכירים כספורטאים פעילים שחובה לתת להם תנאים מיוחדים. אז יש לנו שני בנים כאלה ובת אחת. חבל שהם לא בצבא התאילנדי, שם הם כבר היו גנרלים. אגב, קורדובה מציע להשתמש בשחקני פטאנק כדי ליידות רימונים לפתחי האוורור בבונקרים של האויב מחמאס וחיזבאללה. אני מסכים איתו, לפחות יעשו בחבר'ה שימוש. יגייסו שחקניות והן תיידנה רימונים. ענק. רק שהציפורניים שלהן שצבועות בלק אדום לא ייפגעו מהרימון.

גלי ומרגלית הן מבכירות השחקניות בעולם, מספר לי קורדובה. באליפות העולם בטייוואן (אמרנו אקזוטי או לא אמרנו?) הן דורגו במקום השלישי מבין שמונה נבחרות שהשתתפו. הגברים נרפים יותר, רק במקומות 13-11.

אחרי שלמדנו את הקטע התיאורטי, שהמשחק הזה משלב יכולות של טקטיקה וריכוז בנוסף לכיף, התפניתי לבחון את הכדור. הוא עשוי כאמור מסגסוגת פלדה שאינה מחלידה, אם כי יש שחקנים שאוהבים כדורים חלודים כי זה משפר להם את האחיזה. שטח המשחק הוא במסלול של 15 מטר אורך וארבעה מטרים רוחב. הכדור נזרק ממעגל במרחק של 10-6 מטרים מכדורון המטרה. אופן הזריקה הוא תפיסה של הכדור, כשהאגודל היא האצבע שמכוונת. הזריקה קשתית, כשהכדור מוחזק בגב היד. ניסיתי. הייתי לא רע, אפילו גרוע. היה נורא חם והכפכף לא איפשר לי למקם רגל ציר. אני לא ארוץ מחר להירשם לאיגוד ולהפקיד 50 שקלים דמי חבר שנתיים, זה לא בשבילי. גם העובדה שטורניר נמשך עשר שעות מקשה עלי. אני טוב יותר בקלפים, עם פיצוחים ובירה. לא שבפטאנק אין זמן לפצח ולשתות, אבל אין מזגן, וזאת שערורייה.

מצד שני, החבר'ה האלו לקחו על עצמם יוזמה ברוכה בכך שהם מטפלים בילדים הנכים של אקים. הילדים מתחברים למשחק ומפגינים התלהבות. אז אני סולח להם על הכל. גם על כך שמהנדס העיר בתל אביב לשעבר, ישראל גודוביץ', הקצה למשחק הזה ארבעה מגרשים בשדרות רוטשילד, אתר נדל"ן מהיוקרתיים בעיר. אפילו תאורה אירגנו להם. את אוסישקין השמידו כמו אתר של הוורמאכט, אבל לפטאנק דאגו.
  
*   *   *

אשדוד, שמונה בערב. באולם קטן עם רצפת פרקט בביה"ס התיכון מקיף ח', בדרום העיר, מייצרים בוריס ורוזה אודיקדזה את העילית של ספורט הריקוד בארץ. אישית, אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין ואלס אנגלי לוואלס וינאי, ומה זה קוויק?סט. בכולם הבנים מעבירים ידיים על הבנות באופן שמצריך את נוכחותו של נציג מפלג המוסר, מחשש למעשים מגונים, והבנות מניפות את רגליהן באוויר באופן שבו עורכי דין היו טוענים בבית המשפט שמדובר בנשים פתייניות שהעמידו את מרשיהן במצב בלתי סביר. מה בין זה לבין ספורט? ובכלל, מקצועות שבהם הניקוד ניתן לפי חוות דעת מלומדת של שופט הם בעייתיים מאוד. אבל העולם מאוד אוהב את זה כי גברים אוהבים לראות נשים בתנועה, בכך אין ספק.

בוריס ורוזה עלו לארץ מגרוזיה, שם נחשפו לריקודים הסלוניים, השתלמו קצת באנגליה ובאו לעשות כאן עבודה. אנה ארונוב ודני יוחטמן, כוכבי "רוקדים עם כוכבים", הם התוצר שלהם. בוריס, כבד גוף, עם בטן גדולה וחפיסת סיגריות ביד, הוא גם יו"ר ההתאחדות. הוא מתנייד עם CD נייד שכולל את המוסיקה של עשרת סגנונות הריקוד ומחשב נייד שכולל את כל המצגות מהתחרויות הבינלאומיות שאירגן כאן. הוא לא פראייר. 

שתי בנותיו, מריקה (בת 14 וחצי) וליקה (12), הן רקדניות מחוננות. הוא צופה להן עתיד מזהיר. שתיהן אלופות בקטגוריית זוגות לנוער - גילאי 18-16, ונערים - גילאי 15-14. הן נעות על הפרקט בתנועות ריקוד כאילו זה המשטח היחיד שעליו דרכו בחייהן.

רוב מוחלט מהנוכחים הם בנים ובנות ליוצאי מדינות חבר העמים. בוריס מקונן שחלקם אפילו לא מבינים טוב רוסית. מבינים או לא, כולם פה פוחדים ממנו פחד מוות. בשמונה וחצי בדיוק הם מתייצבים לאימון אחרי שלבשו את בגדי הריקוד. בוריס מפעיל את המוסיקה, והם נעים במעגל כדי לבצע חימום למפרקים. בוריס יוצא לעשן סיגריה. אף אחד לא מפסיק לעבוד. בכדורגל זה לא היה קורה. את האינטנסיביות בחימום שום כדורגלן שלנו לא היה צולח. אני מכיר כמה שהיו נזקקים להנשמה.

בוריס חוזר לאולם מהפסקת הסיגריה ומכריז "וריאציות". כולם מצייתים. הבנות מדהימות בתנועתן הפסאודו?אירוטית. בגד הריקוד הנועז מוסיף להן נופך של לוליטות חושניות. הלו, אני מזכיר לעצמי, די עם זה. הבנות כאן יותר צעירות מהבנות שלך.

אולגה צ'ופילוב (22) ושימריאל דווידוב (24) הם הזוג המבוגר באולם. מבין 3,000 זוגות מקצוענים בספורט הריקוד בעולם, הם מדורגים כעת במקום ה?86. אחרי שבועות יתפרסם הדירוג החדש של ההתאחדות הבינלאומית, והם צפויים להתברג בין 50 הראשונים בעולם. היו להם שלוש תחרויות טובות לאחרונה. 

התיאום ביניהם יפה לעין, תוצאה של 15 שעות אימונים בשבוע בעשרה סגנונות ריקוד: חמישה לטינו?אמריקניים - סמבה, צ'ה?צ'ה?צ'ה, רומבה, פסדובלה וג'ייב, וחמישה אירופיים - ואלס אנגלי, ואלס וינאי, טנגו, פוקסטרוט וקוויק?סט. התרגיל המשולב בתחרויות כולל את כל עשרת הסגנונות.

לא פחות מ?22 מועדונים כאלה יש בישראל, שבהם מתאמנים 250 זוגות רקדנים מגילאי 4 צפונה. 120 אלף שקלים משקיעה המדינה בפיתוח הענף, באמצעות תקצוב של המועצה להסדר הימורים בספורט. זה באמת כסף קטן ביחס להוצאות: זוג נעלי ריקוד עולה לפחות 150 יורו. רקדן ורקדנית זקוקים לשניים-שלושה זוגות בכל יום נתון, הנעליים מחזיקות מעמד רק כמה שבועות, בגלל השימוש התכוף. שמלה לרקדנית תעלה לעיתים 1,500 יורו. ויש גם הוצאות נלוות. את כל הציוד מממנים הרקדנים בעצמם. הם מממנים גם את הוצאות ההגעה לתחרויות בעולם, שהן בלתי מבוטלות. ההתאחדות מממנת רק את הוצאותיהם של שני זוגות שיוצאים למשחקי עולם (ה"אולימפיאדה" של ענפי הספורט שאינם אולימפיים), לאליפות העולם ולאליפות אירופה.

בוריס בונה את הדור הבא אצלו בבית עם רוזה, שמאמנת את הנבחרת. בנבחרת יש 12-10 זוגות שנקבעים לפי דירוג בתחרויות בארץ. בד"כ מוזמנים לנבחרת שלושת הזוגות הראשונים בכל אליפות. רוזה גם תופרת את בגדי הריקוד של בנותיה, וכך מתאפשר חיסכון משמעותי בהוצאות של תהליך ייצור האלופות. 

תשע וחצי בערב במקיף ח' באשדוד, בוריס מכריז על הפסקה. הנתינים שלו יורדים למטה לחדר ההלבשה להחליף בגדים. הם רטובים מזיעה, אבל לא מתלוננים. יש להם עוד שעה וחצי לעבוד קשה. למעט מקצועות ההתעמלות, לא ראיתי שום אימון שנמשך שעות רבות כל כך. צריך כנראה לשאת את הגנטיקה הסובייטית כדי להצליח באמצעות עבודה קשה. 40 שנה מגיעים לכאן עולים מרוסיה, והחברה הישראלית לא הצליחה לנצל את איכותם למצוינות ספורטיבית בכל המקצועות. אז בריקודים סלוניים הם מצליחים לבד. הם לא צריכים אותנו, הצברים. 

אולגה ושימריאל עושים פוזות למצלמה. הם מבצעים את התרגיל שוב ושוב כאילו מדובר באליפות עולם, רק כדי שהצלם יהיה מרוצה. שאר הרקדנים והרקדניות מביטים בהם בשקט ובריכוז, הם שואפים להגיע לרמה שלהם, להיות בצמרת העולמית. 

בקיוסק במרכז המסחרי הסמוך יושבת חבורת גברים וצופה בגמר גביע המדינה בכדורגל.
"וואללה איפה אתה מסתובב", הם שואלים, "למה אתה לא בגמר?"
"הייתי באימון של מועדון הריקודים במקיף ח'", אני עונה, "בכדורגל אתם לא משהו, האשדודים, אבל בריקודים אתם אימפריה.
"שמעת, חיים? הוא היה אצל הרוסיות, תביא לו קפה קטן. נו שב, מה אתה רץ? ספר, מה היה? איך זזות? אהבת, הא?  טוב, מה אתה רוצה, שהמרוקאיות שלנו ירקדו ככה? הא, מה אתה אומר, אין להן מבנה לזה? אנתרופו?מטרי? מה זה זה המילה הזה? מה אתה מסתלבט עלי אח שלי? הא, הרגליים קצרות אצל הישראליות? טוב נו, לא חשבתי על זה. תגיד, זה מקצוע טוב הרקדנות הזו?"

אז זהו, שזה לא מקצוע אחים שלי. זה אורח חיים. בעולם קוראים לזה תרבות. לפני הכל זה מתחיל בשפה תקנית, לא בגיבוב של הברות. אין לנו את זה.
  
*   *   *

יום שני, תשע וחצי בבוקר. שוטרי מג"ב מרכז מקיימים יום ספורט בחוף פולג בנתניה. רק במג"ב תמצאו שקיות טרופית. הם נורא רטרו החבר'ה האלו, שסובלים מדימוי נמוך על אף שזו יחידה לוחמת שמבצעת מטלות מהקשות בכוחות הביטחון. 

המסורת של מג"ב כוללת תחרויות מחלקתיות במשיכת חבל. יש להם מוניטין בתחום. שמונה נגד שמונה, על חוף הים, במדים ונעליים צבאיות, חלק עם אפוד כדי להיות כבדים יותר. והם נותנים את הנשמה.

אין להם ברירה, המפקדים שלהם מעודדים אותם בקריאות "ומשוך, ומשוך", ומזכירים להם את העונשים הקבועים למפסידים. המד"סים מדרבנים, החבר'ה מזיעים בטירוף.

החול מגרד לי, אז אני צופה בתחרות מאוהל שהקימו הלוחמים. התחרות לא מעניינת את אלו שאינם משתתפים. במקביל מתקיים טורניר קט?רגל, הם בשלב בעיטות הכרעה. החיילים לא פוגעים במסגרת, לואיס פרננדז לא החמיץ אף כישרון.

בשלב הזה נדמה לי שראיתי מספיק ספורט איזוטרי לשבוע אחד. 28 ענפי ספורט נכללים במתכונת האולימפית הבינלאומית של משחקי הקיץ, 11 במתכונת של משחקי החורף. לנו יש את ארגון "אילת", שמאגד את מקצועות הספורט שאינם אולימפיים. הטוטו מממן בסך הכל 57 ענפי ספורט. אנחנו ייחודיים בעולם בתחום. איכשהו, הפארטיות האלה הצליחו לקבל חלק מהמימון הלאומי, עכשיו לך תוציא אותן. המועצה להסדר הימורים בספורט שופכת כאן כל שנה לפחות 250 מיליון שקלים על מימון ענפים. במקום לממן עשרה שבהם היינו יכולים להצטיין, מחלקים את העוגה לכמעט 60 פלחים. אז כולם רעבים.

אנחנו בסך הכל עם קטן עם הרבה רצונות וסיפוקים דחויים. בעוד 400-300 שנה נלמד מהגויים איך עושים את זה נכון.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: