27.06.2017
ג' בתמוז תשע"ז
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
27.06.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
לנצח אחי

מיקי גולדנברג מאמין שהתיאטרון יכול לתקן חיי אדם גם לאחר סיפור של אלימות משולחת רסן והתאבדות • בית הספר למשחק שהקים בתיאטרון צוותא עוזר לו להתגבר על הטראומה שהסבו לו מעשיו של אחיו, דודו טופז • האופטימיות ואהבת האדם, הוא אומר, עוזרים להתגבר על הכל

יובל בן עמי

גולדנברג בתיאטרון צוותא
|
צילום: רוני שיצר
דודו טופז. הסתכלות שונה על העולם
|
צילום: יוסי זליגר

מיקי גולדנברג פוסע מעל ערימת בלונים ופותח דלת המובילה אל חדר חזרות תת?קרקעי. כל החדרים במתחם צוותא התל?אביבי תת?קרקעיים, אבל לא כולם מעוטרים בבלונים ולא מכולם בוקעת המולה של סקסופונים נרגשים וצעירים מרקדים, בוודאי לא בשעה תשע וחצי בבוקר.

החדר כולו מתנועע לצלילי ג'יימס בראון. אבל חזות המסיבה מטעה. תלמידי צוותא קמפוס, בית הספר לתיאטרון שהקים גולדנברג לפני שנה, עובדים על הפקה שבה יספרו סיפורים אישיים לצלילי מקצב חי, מקצב צעיר. הסיפורים מגוונים ומורכבים, החל ביציאה מחיק הדת, דרך תיאור שגרת חיים כסוכן נדל"ן וכלה בניסיון התאבדות של שנות הנעורים. הכל יסופר באמצעות המוסיקה והקצב.

גולדנברג מאמין בגאולה דרך התיאטרון. הוא מאמין שהתיאטרון יכול לתקן חיי אדם ולרומם אותם לאחר סיפור של אובדן עשתונות והתאבדות. הרי זה מה שקרה לו לאחר מות אחיו דודו טופז. אמנם כבר עשרות שנים הוא עוסק בהפקת הצגות, אבל תחושה כזאת של התאהבות במדיום ובצעירים היוצרים אותו היא נדירה.

"יש לי סקופ בשבילך, אני מאוהב, אני מאוהב בתלמידים", הוא אומר. "כשדודו נעלם לי מהחיים כשאמא שלי נעלמה לי מהחיים, וכשהייתי חולה, אלה הן שלוש הפעמים היחידות שלא הגעתי לבית הספר. בכל שאר הזמן אני פה".

הבן הטוב

גולדנברג (60) החל את דרכו כצייר תפאורות ועבר להפקת הצגות תיאטרון. הוא חיבר ארבעה ספרים ולפני כעשור גם ניהל בית ספר לטלוויזיה ולקולנוע במכללה למינהל, שנסגר, לדבריו, "מסיבות פנימיות של המכללה".

כעבור שנים מספר פנו אליו יו"ר צוותא גברי ברגיל והמנכ"ל משה טנא, והציעו לו לפתוח סטודיו למשחק כחלק ממגמת התחדשות והתרחבות של המוסד הוותיק. בין היתר מלמדים בצוותא קמפוס השחקנים שמיל בן?ארי וארנון צדוק והבמאי רוני מנדלסון.

בימים אלה עמל גולדנברג על כתיבת ספר שבו הוא מתאר את פרשת טופז מנקודת מבטו. גם היכרות עמוקה עם הטרגדיה המשפחתית שלו, שזיעזעה מדינה שלמה, לא מספרת את כל הסיפור. מאחורי דמויותיהם של מיקי ואחיו הבכור דודו ניצבת דמות אגדית אחרת, זו של אביהם, שחקן התיאטרון אליהו גולדנברג. אם לאורך השנים נחשב דודו לבנו "הפראי" של אליהו ומיקי ל"בן הטוב", הרי שעכשיו, משנותר הבן הטוב לבדו, הוא שב ומוצא את הדרך להמשיך הלאה במסלול שהתווה לו אביו.

"באבא היה שילוב מיוחד מאוד", מספר גולדנברג, "הוא אמנם היה מוכשר מאוד כשחקן, אבל העוצמה האמיתית שלו היתה בחינוך. כשדודו עוד היה בחיים, צילצלה אלי אישה מקסימה בשם שרה צעירי, ספרנית במקום שקוראים לו נאות הכיכר. הם מכינים עכשיו חוברת לרגל מלאות 40 שנה ליישוב והיא אמרה לי: 'לפני 40 שנה אבא שלך בא להופיע פה אצלנו. אחרי ההופעה הוא הסתכל מה קורה ומה צריכים ושאל, 'מה, אין לכם ספרייה בקיבוץ?''. הוא נסע הביתה, חזר והתחיל להעביר להם ספרים וכספים והקים ספרייה. הוא ביקש שיקראו לה על שם מישהו שנתן את הכסף. הם החליטו לקרוא לספרייה על שם אליהו גולדנברג, והיא שם עד היום.

"יש עשרות ספריות כאלה בישראל - בנאות הכיכר, בכפר שפר, בגולן, בכל מקום שאליו הוא הלך והופיע בו. אנחנו שמנו לב שספרים שנעלמים לנו מהבית. גדלתי עם איש כזה שבכל בוקר, עם הביצה, הייתי מקבל מנה של חינוך ערכי, פטריוטי וציוני. מידה מזה אני מנסה להעביר לבית הספר הזה - שזה לא מספיק להיות מוכשר ולקבל כלים להופיע על במות, אתה חייב לתת, כך שאם בטעות כן תהיה כוכב, לא תאבד ערכים".

ההקפדה הזאת על שימור הערכים היא תמצית הניגוד בין האחים. גולדנברג מקדיש את חייו לפעילות הומניטרית. "ניצחון הרוח" הוא שם הפרויקט בן שבע השנים שלו, שמטרתו לרומם את ענף הכדורסל בכיסא גלגלים בישראל. הוא אף העניק לענף כינוי חדש - "סל?גל" - ויצר קבוצות נוער משולבות של נכים ושאינם נכים. אותה התמקדות ברוחני ובחיובי הצילה, לדבריו, את חייו והביאה אותו ליום הולדתו ה?60, שבמהלכו אנחנו נפגשים.

מאז לידתו סובל גולדנברג ממחלת ריאות כרונית. "יש לי ריאות עם רמת תפקוד של כ?18-17 אחוזים", הוא מספר, "האמת היא שלדעתי אלוהים פיספס ושכח אותי. גם דודו ידע היטב שאני אלך הרבה לפניו. בין היתר כתוב בספר שאני כותב שכולם ידעו שאני אמות בן 18. כשהייתי בן יותר מ?40 אמרו לי: 'יש לך עוד שלושה שבועות לחיות'. כבר לא יכולתי ללכת יותר מארבעה חמישה צעדים".

המומחים המליצו לגולדנברג על תרופה נדירה ויקרה שהוטסה ארצה בבהילות. כשהתרופה בידיהם שבו החולה ואשתו דינה לבית החולים בילינסון, ושם הוסבר לו שיהיה עליו להיות מאושפז שלושה ימים בזמן שבו יטופל בתרופה.

בדקות הספורות שבהן טיפלה דינה בסידורי האשפוז של בעלה, שינה גולדנברג את אופן המחשבה: "אמרתי לה: 'אני לא עולה. אני בריא'. היא אמרה: 'בוא מהר, תפסיק את השטויות שלך'. אמרתי: 'לכי תגידי להם שאני בריא'. ניסיתי לעשות הצגה כזאת של צעד תימני. כמעט נפלתי, אבל התחלתי ללכת לכיוון היציאה מבית החולים. נסעתי לפה, לרחוב הנביאים. היתה סוכנות מיראז' לנסיעות לחו"ל. נכנסנו ואמרתי: 'אני רוצה כרטיס היום לאיטליה'. נכנסנו למטוס ונחתנו אחרי איזה חמש שעות באיטליה. אחרי עשרה ימים חזרנו לארץ. לקחתי את שקית התרופות שהביאו לי, נכנסתי לבית מרקחת ואמרתי: 'קח, תרום את זה למי שבאמת צריך'".

"אתה עם החלומות שלך"

חיוביות היתר של מיקי לא סחפה מעולם את דודו. "הוא היה אומלל מאוד בשנים האחרונות", הוא מספר, "בפעם הראשונה שהייתי במשחק של הילדים של הסל?גל צילצלתי אליו. זה היה חודשיים?שלושה לפני שהוא נכנס לבית הסוהר. לא ידעתי שהוא עשה דברים לא נעימים קודם, אבל ידעתי שהוא במצב נפשי מאוד לא קל. אז אמרתי לו, 'בוא, אני פה ברמת גן, חצי שעה תיתן לך כיף של הסתכלות אחרת על העולם. תראה כאן ילדים שזכותם היתה לשבת בבית כמוך מדוכאים ותראה איך כולם צוחקים ומאושרים פה'. הוא אמר: 'לא, אתה עם הזה שלך, אתה עם החלומות שלך, עזוב'".

הרוחניות של גולדנברג אינה דתית בהכרח וגם לא כרוכה בשום תחום מוגדר של ניו אייג'. היא מושרשת באמונה עמוקה בכוחו של האדם לקדם את עצמו ולשמור על עצמו. דודו היה שונה: "הוא נורא האמין בכוח התפילה שלי, גם בעניינים של כל מיני תוכניות טלוויזיה שהוא רצה. הוא אמר: 'אתה מגיל 18, כל מה שאתה רוצה אתה מקבל, אז תבקש בשבילי אחת, שתיים, שלוש'. אמרתי לו, 'דודינ'קה, תאר לך שבטעות אתה צודק ושבטעות מישהו שומע אותי שם למעלה, האם שווה לבזבז בקשה על דבר שיעשה למישהו אחר רע? נניח שניתן היה לי להגשים משאלה, שהסדרה שאתה כתבת עכשיו תעלה. אני הייתי שמח שזה יקרה, כי זה יעשה לך טוב, אבל אתה מוסיף, 'ואז אני אראה להם', ואני לא אוהב את זה. אני אוהב להתפלל כדי שלאנשים יהיה טוב ולא כדי שיהיה להם רע'.

"הוא נורא ניסה, ממש עד השלב האחרון. אמרתי לו: 'דודו, תחשוב אהבה', אני לא אשכח את זה, ואני לא ידעתי את שמות כל אלה שאליהם הוא שלח אנשים, אבל אני כן ידעתי שהרצון שלו להצליח כבר לא בא ממקום שרוצה להצליח אלא בשביל לנקום במישהו ולהראות לו שהוא יכול להצליח. אמרתי לו: 'צא משם. צא מזה'".

הוא מספר את הדברים ממש מול הבית בתל אביב שבו חיה המשפחה בילדותו. הוא מתאר כיצד דודו והוא היו יורים מחלונם ברובה אוויר לעבר הרמזור שבצומת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך, לא רק ברמזור עצמו אלא גם באלה העומדים וממתינים לו שיתחלף. "עשינו כל מיני דברים שאסור היום להגיד, אבל יש חוק התיישנות", הוא צוחק, ומצביע לעבר בניין הלונדון מיניסטור, "כאן קברתי את הכלב הראשון שלי. היו פה חולות. עשיתי לו גם מצבה".

אזכורו של הקבר מעלה בזיכרונו את אובדניו העכשוויים יותר. דודו מת בקיץ שחלף, ובחורף מתה אמם של השניים, בגיל 88. "אמא היתה היחידה שהגיעה לגיל נכון. היא עצמה עיניים הכרתיות חודש לפני שדודו נכנס לבית הסוהר. אלוהים איתנו בעניינים האלה", הוא אומר. מפליא לשמוע את האיש אסיר תודה על המצב שאליו נקלע. הרי הוא נותר להתמודד לבדו עם התקופה הקשה. "הכל על הכתפיים", הוא מחייך, "אם יש לך צרות, תביא, אני פה".

yuvalba@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: