ביום ראשון השבוע, בשש בערב, תפס שלומי לחיאני את מקומו בראש ישיבת מועצת העיר בת ים, שעסקה בנושאי התקציב. הוא העלה מספר נושאים לדיון, העיר כמה הערות וכעבור עשר דקות עזב את החדר. איש לא ניסה להפריע לו, איש לא הציק לו בשאלות, איש לא הכביד עליו בהתנגדויות - גם לא אנשי האופוזיציה. כולם כאילו השתתפו בצער החקירה הפלילית שבה הוא נתון באחרונה. האיש נראה חיוור, שפוף, כבוי משהו - ראש עירייה שאיבד את ביטחונו העצמי המפורסם. המלך, מתברר, כבר לא מלך.

חוסר הביטחון הזה קיבל השבוע ביטוי גם כאשר התבקש לחיאני להשיב על שאלות ספורות שהצגנו לו הקשורות עם חלק מפרשיותיו. התשובות שהוא העביר היו קצרות, זהירות, כוללניות, מדלגות מעל כל מוקש אפשרי. למעט אחת, בפירוש לא מתחכמות.

ראש עיריית בת ים התחיל להבין כנראה, באיחור רב, שכל אמירה מיותרת שלו, כל שקר, כל גרסת כזב הסותרת גרסה אחרת שלו, כל ראיון עם אחרון כתבי המקומונים - נאספים, נבדקים ועלולים לשמש נגדו ראיה בחקירה ובבית המשפט. הוא התחיל להבין שהחלום שלו על הקמת מפלגה חדשה וריצה לראשות הממשלה בעוד כמה שנים - בגיבוי כמה אנשים נקיים ותמימים - הולך ומתרחק ממנו. הא התחיל להבין שעם כל הקסם האישי שלו, הוא כבר לא יגיע לשם.

לחיאני לא יממש את חלומו משום שמחקירת המשטרה המתנהלת נגדו בזרוע המקרקעין של היאל"כ (היחידה הארצית לחקירות כלכליות), קשה יהיה לו לצאת בשלום. הוא לא יממש את החלום משום שאנשים שהוא קידם בעירייה וסיבך אותם לאחר מכן בעבירות על החוק, התחילו לדבר; משום שהוא רימה, השתמש באנשי קש, והשאיר אחריו עקבות; משום שגם אנשי רשות המסים סוגרים עליו בדרכם, אוספים מסמכים, מכינים לו כמה הפתעות.

לחיאני בצרות משום שאפילו בפרשת המקומון "גל גפן", שהוא אחד הבעלים שלו ושאותו הפך בשעתו מנוף לכיבוש העירייה, הוא נחשף בקלקוליו. לא רק שהוא קנה את העיתון הזה לצרכיו הפוליטיים; לא רק שהשקיע בו כספים רבים והתכחש לכך; לא רק שהפקיד את העיתון בידי בני משפחתו; לא רק שגרם לכך שמאז עלייתו לשלטון הזרימה העירייה לביטאון שלו מאות אלפי שקלים לרכישת מודעות - הוא מסובך עכשיו גם במתן עדויות שאינן אמת בפרשה הזאת. גרסתו בחקירה בעניין זהות הבעלים האמיתיים של ביטאונו, קרסה.

בידי המשטרה אוסף עדויות וראיות להפרכת גרסאותיו, ובנוסף - שני תצהירים בשבועה וכתב תביעה שהגישה נגדו ב?2003 חברה בבעלות איש העסקים אלי עזור. מה שטענה החברה באמצעות פרקליטה ונותני התצהירים מטעמה, הוא שמדובר ברמאי שמסתיר את האמת מהציבור. לגרסתה, לחיאני ובני משפחתו היו חייבים לה כ?850 אלף שקלים והתחמקו מלשלם אותם בתירוצים שונים ומשונים.

"מעשי תרמית קשים"

על הרקע הזה ביקשה החברה מבית המשפט המחוזי בתל אביב, להורות על הרמת מסך בפרשת הבעלים האמיתיים של "גל גפן צהוב" (זה היה שם העיתון בתקופה הרלוונטית) ולהוכיח מי שולט בעיתון. נציגיה ירו לעבר לחיאני צרור האשמות וחשפו במסגרתן חלק ממעשיו ומכזביו של האחרון.

שלומי לחיאני הוצב בראש רשימת הנתבעים, ואליו צורפו העיתון "גל גפן צהוב", אחיו אבי לחיאני, וגיסו אורן ניב. לכל הארבעה ייחסה התביעה האזרחית מעשי תרמית קשים שאותם הם עוללו לה, לטענתה, כדי "לנסות להסתתר תחת מסך התאגדות של החברה הנתבעת, שהיתה בבעלותם או בשליטתם".

האשמות האלה מחייבות רקע קצר: באמצע שנות ה?90 החליט לחיאני, שהיה אז קבלן בניין, להשקיע כספים בהקמת עיתון מקומי שיסייע לו בתוך כמה שנים לכבוש את עיריית בת ים. הוא סימן את כיסא ראש העירייה כמטרה ראשונה ובא בדברים עם שמעון עשור, שערך אז מקומון נפוץ אחר.

לדברי האחרון הגיעו השניים להסכמה הבאה: "לחיאני הוא זה שישקיע את הכסף הדרוש להקמת העיתון ואני אתן את חלקי בצד העיתונאי?המקצועי. סוכם בינינו שהבעלות על החברה המוציאה לאור את העיתון תהיה של לחיאני ב?85 אחוזים ו?15 אחוזים יהיו שלי. אבל לחיאני לא עמד בסיכום הזה".

בתצהיר שצורף לתביעה מוסיף שמעון עשור וכותב: "שלומי לחיאני אמר לי שהחליט שמניותיו בעיתון יוחזקו בנאמנות בידי עורך דין... הבנתי שהמניעים שלו הם שזהותו כבעלים של העיתון לא תיוודע ברבים כדי שהדבר לא יתנגש עם הקריירה הפוליטית שלו... 'לא מתאים לי שיידעו שאני הבעלים של העיתון', אמר לחיאני".

עשור, שביחד עם לחיאני העניק לעיתון החדש את השם "צהוב", מוסיף: "העובדים בעיתון ידעו שאני הסמכות המקצועית הבכירה, ששלומי לחיאני הוא הבעלים ושאורן ניב הוא המנהל האדמיניסטרטיבי. כאשר פורסם ראיון עם לחיאני בעיתון, תמונתו התנוססה על עמוד השער, כשבדרך כלל הופיעו על שער העיתון תמונות של דוגמניות. כמדומני, זו היתה הפעם היחידה שגבר שאינו דוגמן הופיע על השער".

עשור הוסיף: "אני מצהיר ששלומי לחיאני הוא הבעלים האמיתיים של העיתון, זאת כמובן למעט חלקי שלי בבעלות... לחיאני החתים אותי במהלך 96' על מסמך 'בלנקו' ואני סמכתי עליו כשותף עסקי שלא יעשה בזה שימוש לרעה... לחיאני לא עמד בסיכום ביננו ורשם רק 5 אחוזים ממניות החברה על שמי... חשתי מרומה ומאוכזב מדרכו".

השיטה, החוצפה, הקומבינה

התביעה נגד לחיאני הוגשה לבית המשפט שנים אחדות אחרי שהמקומון צבר הפסדים גדולים, השותפים הסתכסכו, ולחיאני נכנס לשותפות עם בעלי עיתון "גל גפן" הוותיק והעניק לו את השם "גל גפן צהוב". את העיתון הזה הוא הדפיס אצל החברה התובעת, לא מיהר לשלם בשביל העבודה וכאשר החובות תפחו והגיעו כבר ל?850 אלף שקלים - על פי גרסת חברת הדפוס - פנו האחרונים להוצאה לפועל ולאחר מכן לבית המשפט.

התביעה הוגשה שבועות ספורים לפני הבחירות הגורליות לראשות עיריית בת ים, ובין היתר נטען בה: "לשם ביצוע מעשי המרמה, דאג לחיאני כי אחיו וגיסו יהיו מעורבים בניהול העיתון וששמעון עשור ישמש כמנהל תוכן וכעורך בעיני הציבור - בעוד הוא, לחיאני, הבעלים האמיתי של העיתון, יישאר מאחורי הקלעים וימשוך בחוטים באופן שבו מטרותיו הפוליטיות יקרמו עור וגידים בצורה הטובה ביותר...

"כך, כשהוא דואג כי איש מיריביו הפוליטיים ומהציבור הרחב לא יוכל לקשור ביניהם, יכול היה לחיאני ללחוץ על העיתון לפרסם עליו כתבות רבות מחמיאות כשבעיני הציבור הרחב אלה כתבות כביכול אובייקטיביות ומקצועיות".

כתב התביעה הטיח בלחיאני האשמות קשות נוספות וגרם בסוף להרמת ידיים של האחרון: במסגרת הסכם פשרה שילמו הנתבעים חלק גדול מחובם, והתביעה נמחקה. מאז נשם לחיאני לרווחה עד שהמשטרה נכנסה באחרונה לתמונה, עשתה שיעורי בית והרימה בעצמה את המסך מעל הבעלים האמיתיים של המקומון. לחיאני שוב בצרות, ולא רק בנושא הזה.

כאן, בפרשת המקומון, חשובות השיטה, החוצפה, והקומבינות של מי שלא חשש שהמשטרה תפשוט יום אחד על ביתו. הכסף הגדול, הכבד, על פי חשד המשטרה, מסתתר במקומות אחרים. אחד מהם: פרשת חובות המיליונים של הקבלן לחיאני לבנק המזרחי, שלגמרי במקרה הועברו לבנק איגוד בתקופה שבה החליטו בעיריית בת ים לפתוח חשבונות נוספים באותו הבנק.

בפרשה הזאת, המשיקה לפרשה חמורה אחרת - זו של תשעה פעילים ברשימה של לחיאני, שהפכו אחרי ניצחונו לעובדי עירייה בכירים ושכל אחד מהם "נתן" לו הלוואה של 50 אלף שקלים שלקח מבנק איגוד - עוד ידובר. שכן, משולש היחסים שנרקם בין בנק איגוד לחברת הבנייה של לחיאני ולעירייה, אינו נותן מנוח לאנשיה של נצ"מ זיוה אגמי, מפקדת היחידה החוקרת.

לנוכח העובדה שלחיאני הוא זה שיזם והציע לפתוח שני חשבונות של העירייה בבנק איגוד - הוא מאוד מסקרן אותם. בצדק הם רשמו לפניהם שההצבעה בעירייה הוכרעה על חודו של קול.

לחיאני, מתברר, השתתף בהצבעה. הפרוטוקולים מלמדים שלא יצא החוצה ולא פסל עצמו. חבריו לא ידעו שהוא נגוע לכאורה בניגוד עניינים. הם לא ידעו שבאותה התקופה הוא היה במו"מ עם אותו בנק בעניינו הפרטי.

עסקאות בכסף שחור

ללחיאני יש בעיה נוספת: בידי חוקרי פרשיותיו יש כבר ראיות לכאורה להלבנות הון, לניהול עסקים בכסף שחור, ולכניסת כספים גדולה לחשבונותיו בלי שהוא יצליח לדעתם להסבירם.

העובדה שבמקביל לחשדות לקבלת שוחד ולמעשי מרמה ולהלבנת הון, הוכנסו לתמונה גם אנשי רשות המיסים, אינה מקרית. הם בשטח, מקישים בלילות בדלתות של שוכרי הדירות מלחיאני, בודקים ומשווים חוזים. גורם במערכת אכיפת החוק אומר שהמהלך הזה הוא מחויב המציאות: "המסמכים והעדויות מלמדים שהכל הולך אצל הקבלן הזה בדרך עקומה. זורמים אליו כספים רבים בצורה תמוהה, מתעורר חשד שהוא אהב לשלם ולקבל בשחור, הוא התבקש להשיב על שאלות פשוטות, מתבקשות, והתקשה לעשות זאת. התשובות שלו בחלקן היו מביכות".

- נבדקים גם חשדות בנושאי מקרקעין?

"נכון, לא הטעו אתכם. לא במקרה נקראו באחרונה לחקירה, אחד אחרי השני, אנשי מנהל ההנדסה וגורמי תכנון בעירייה ומחוצה לה. לא במקרה עקץ השבוע לחיאני חברת מועצת עירייה, שהייתה בחקירה, ואמר לה שהוא ראה אותה במשטרה. נתפסו מסמכים, פרוטוקולים, פתקים, מה שאתם רק רוצים - ואנשים התבקשו לתת הסברים. בפרשה הזו עוד יהיו הפתעות".

- מצבו של אורי בוסקילה, ממלא מקום ראש העירייה, דומה?

"לבוסקילה יש את הצרות שלו. לא במקרה הסכים שופט לעצור אותו לשלושה ימים. לא במקרה הוא ברשימת האנשים שגייסו הלוואות לטובת לחיאני".

בקשת השוחד הוקלטה

בדקנו ומצאנו שבוסקילה, ראש סיעת ש"ס והמפד"ל בעירייה, אכן נמצא ברשימת החשודים במתן הלוואות ללחיאני. בוסקילה היה מספר שתיים ברשימת לחיאני ב?2003, למד ממנו כנראה כמה דברים רעים, ואחרי שנכנס לתפקידו בינואר 2004 - קיבל תיאבון.

יום אחד, על פי חשד המשטרה, שנה אחרי הניצחון, הגיעו אליו שלושה פעילים של הרשימה וביקשו את עזרתו בהקמת תחנת מוניות. החבר'ה, מתברר, עשו שיעורי בית: הם למדו את תוואי הרכבת הקלה העתידית, הבינו שבמוקדם או במאוחר היא תגיע לבת ים, וביקשו מבוסקילה למקם את תחנת המוניות שלהם סמוך לטרמינל הרכבת העתידית, ליד איצטדיון הכדורגל העירוני. כאן, הם אמרו לבוסקילה, כאן בדיוק אנחנו מבקשים לפתוח את העסק החדש.

בוסיקילה רמז להם בתחילה, על פי חשד המשטרה, שהוא לא עובד בחינם. הוא ביקש להיות שותף סמוי, הוא רצה על פי העדויות להבטיח משכורת חודשית לבנו, הוא דרש מה שנקרא - "תמורה לאגרה". אחד משלושת הפעילים, חוקר משטרה לשעבר, הבין לאן נושבת הרוח, נבהל, ועשה אחורה פנה. שני האחרים המשיכו במו"מ גם אחרי שאורי בוסקילה דרש, על פי החשד, לצרף אליהם שותף מטעמו.

השניים הסכימו, לא לפני שאחד מהם קיים פגישה עם בוסקילה והקליט אותו מציג שוב את דרישותיו המפורשות. ההקלטה הצליחה, שמעו אותה כמה אנשים, הקלטת נשמרה בדירת אחד החשודים במתן השוחד והתוכנית יצאה לדרך. ליד איצטדיון הכדורגל יש מאז, כבר כמה שנים, תחנת מוניות פעילה. בוסקילה לא איכזב את אורחיו.

בינתיים הסתכסכו שני היזמים, הסיפור התחיל להתגלגל בקרב חבריהם ולפני חודש הוא נחת גם על שולחן צוות החקירה. המידע היה מדויק והפשיטה על דירת האיש שהקליט בשעתו את בוסקילה, יצירת מופת בזכות עצמה, הניבה תוצאות: הקלטת נתפסה, המקליט נעצר, שותפו הובל גם הוא לחדרי החקירות וזה מה שקרה לאיש הקש מטעם סגן ראש העירייה. אחרי שכל השלושה היו כבר במקום סגור, המומים מחשיפת הסוד, מיהרה המשטרה להוביל למעצר גם את החשוד הבכיר בפרשה, אורי בוסקילה.

אחד החשודים נשבר בתוך שעות ספורות, שיתף פעולה ושוחרר; אחרים בילו לילה במעצר; כבוד סגן ראש העירייה, שהכחיש את החשדות נגדו, נכלא לשלושה ימים מחשש לשיבוש החקירה.

מצבו נואש: בתיק אחד הוא חשוד במתן ההלוואה של 50 אלף שקלים ללחיאני ובהפרת אמונים, בתיק שני הוא חשוד במרמה והפרת אמונים ובקבלת שוחד. הוא בצרות ופניו מסגירים זאת: הוא נראה השבוע מאוד שפוף. הוא הזכיר לעובדים את לחיאני.

הדו"ח שחושף הפקרות קשה

האם שלומי לחיאני היה כאן בסוד עיסקת השוחד? בפירוש לא. נכון, שלושת היזמים של תחנת המוניות באו תחילה אליו, ביקשו עזרה ונדחו בזהירות. לחיאני הפנה אותם אל סגנו ללא כוונת זדון: הוא לא ידע שזה יבקש מהם אתנן. אבל לחיאני ידע, או אמור היה לדעת, שדין הבקשה שלהם להידחות.

הוא ידע שהיא לא עומדת בדרישות החוק, ושאין לתחנה משרד חוקי (קופת הכרטיסים של האיצטדיון שימשה בתחילה משרד). הוא ידע שמתן היתר לפתיחת קיוסק בתוך קרוואן סייע פתאום להפיכת הבוטקה של הקיוסק למשרד התחנה החדשה.

אבל אפילו לא ידע לחיאני מאין וכיצד צמחה התחנה - הוא למד על כך מדו"ח מבקר העירייה, יגאל בן יהודה, שהוגש לו ולהנהלה כבר לפני תשעה חודשים. הדו"ח עוסק בתפקוד חברת חוף בת ים, שבידיה הפקיד לחיאני את האחריות להפעלת נכסים של העירייה, קרע חלון להפקרות בתפקוד החברה חלק ממפעילי הנכסים, ובין היתר עסק גם בסיפור פתיחת תחנת המוניות.

למבקר לא היה כמובן מושג איך וכיצד זו נולדה ומה קרה בחדרו של בוסקילה. הוא בדק בתום לב את התיק, גילה שההסכם הראשון עם בעלי תחנת המוניות נחתם ביולי 2005 וביקש לדעת מי הם בכלל הזוכים המאושרים ואיזה גוף משפטי הם מייצגים.

לתדהמתו הוא לא הצליח: "לביקורת לא ברור מי הם הבעלים מאחר שלא ראתה בתיק הנכס כל מסמך מי זה הגוף המשפטי הקרוי תחנת מוניות הרכבת הקלה ומי ראוי לחתום בשמם על הסכמים מול העירייה", כתב.

הדו"ח מעלה תמיהות נוספות, מצביע על כשלים בעניין מתן רישיונות, ובין היתר קובע כי "באמצעות מהלך מתוחכם שבוצע באמצעות רשות הרישוי, התירו לתחנה להציב קרוואן שישמש זמנית כתחנת המוניות".

ועוד כתב: "לא ברור לביקורת מדוע לא הופקד כתב ערבות בנקאי כמו בכל ההסכמים האחרים שהעירייה מקיימת. הביקורת מצאה בתיק הנכס שטר חוב ועליו חתימה אחת שלא ברור למי היא שייכת - זאת מאחר שחברת המוניות לא הציגה כל מסמך רשמי מי נכלל בהנהלתה ומי הם בעלי זכויות החתימה בחברה".

איש לא שילם מחיר

סיפור רודף סיפור בדו"ח, מתנה רודפת מתנה, שימוש חורג רודף שימוש חורג - כך גם בנושאים אחרים. אנשים בנו ללא היתרים על החוף, העירייה העלימה עין פעם ועוד פעם מחריגות בנייה, החלטות על הגשת כתבי אישום לא בוצעו, במקרים שבהם כן ננקטו הליכים משפטיים והוצאו צווי הריסה, לא ביצעו את צווי ההריסה; כספים לא נגבו מבעלי העסקים על פי ההסכמים והחוזים איתם - כאוס מוחלט.

לחיאני מכיר היטב את הדו"ח ואפילו כתב שהוא מייחס לביקורת חשיבות ומברך עליה. הוא גם הבהיר למבקר שניתנו הוראות לתיקון המצב, להגברת האכיפה, ולהגשת כתבי אישום נגד מי שיפר את החוק - אבל בפועל דבר כמעט לא קורה. צווי הריסה לא בוצעו, כתבי אישום לא הוגשו, איש מהאחראים למה שהתגלה ונחשף בידי מבקר העירייה לא הודח מתפקידו. איש לא שילם מחיר.

אפשר להבין מדוע: אין מי שידיח את האחראים למה שקרה. לחיאני לא טוב מאיש מהאנשים המפוחדים, הכושלים, משתפי הפעולה מרצונם או בעל כורחם עם הסיאוב והריקבון - אלה שמבינים בעצמם מה רוצה ראש העירייה שיקרה ומה לא.

גם סגנו וממלא מקומו, בוסקילה, לא יכול כמובן לשמש מופת ודוגמה לאחרים. שניהם צריכים לשלב ידיים, לבקש סליחה, ולפנות עכשיו את כיסאם. לאפשר למטאטא חדש להגיע למקום ולהתחיל בעבודה. כמות הזוהמה בעירייה מאוד גדולה.


*  *  *

לחיאני: אני פועל על פי החוק