"ב?12:00 הייתי בהלוויה של אחותי בחולון, אחרי זה נסעתי לאופקים להלוויה של ליאור, טלי ושילת ב?15:00. אבל לא יכולתי להתעכב, כי ב?20:30 בערב כבר הייתי בהלוויה של אמא שלי בחיפה. בכל הנסיעות האלו המחשבות התרוצצו לי בראש בלי הפסקה, וכל הזמן בכיתי. אבל כשהגעתי לחיפה כבר נגמרו לי הדמעות. רעדתי שם אבל אחרי יום שלם של בכי אמרתי לעצמי 'עכשיו אני צריך להיתו חזק בשביל סבתא שלי'".

כך, במבט מפוכח אבל עדיין מהורהר, בן כהן שיחזר השבוע את לוח הזמנים הבלתי נתפס שעבר עליו, יממה לאחר שחמישה מבני משפחתו נספו בתאונה המחרידה בצומת הערבה, לפני שבועיים וחצי. נהג משאית פגע אז ברכב המשפחה, שעלה מיד באש. כל הנוסעים נספו. בן כהן איבד כמעט את כל משפחתו - אמו רותי, אחיו הגדול ליאור, אשתו של ליאור טלי, בתם התינוקת שילת, ואחותו הקטנה של בן, שרית בת ה?19. רצה הגורל, והתאונה המחרידה אירעה בדרך לחתונה של קרובת משפחה. ואם כל זה לא מספיק, שבועיים בלבד לפני התאונה נפטר סבו של בן.

"כשאני רואה תמונות של הרכב השרוף בתאונה, זה כאילו אני רואה את כל המשפחה שלי נשרפת לי מול העיניים", אומר בן כהן בקול שבור וחלש. "איבדתי את כולם. נשארתי רק עם אבא שלי עכשיו. קשה לי לעכל את מה שקרה".

את הטרגדיה שעבר בן כהן אי אפשר לתאר במילים. ובכל זאת, יומיים אחרי התאונה המחרידה בצומת הנגב שגבתה את חייהם של אפרת אטינסקי, שני ילדיה - נעם ויערי - ואמה אסתר גמליאל, הוא כן הסכים לדבר. "המראות של המשפחה ההרוגה החזירו אותי לטרגדיה שלי", הוא אומר. הדברים האלו, של כהן, אינם מובנים מאליהם. הדיבור שלו הססני ולא קולח, המלמולים שלו מביעים חוסר אונים. הוא מדבר בפה חצי סגור, כשעל פניו עולה מעין תהייה או הבנה שמילים לא ירפאו את הפצע ודיבורים לא יפצו על האובדן. הוא צל מהלך שעדיין רדוף בלילות ובימים.

בשורה באוטובוס

עיניו השחורות של בן כהן בוהקות בקיפאון. הוא מציג בפניי אלבומים ותמונות של משפחתו, שהביא עימו מהבית באילת לבית אביו בבת ים. בכל תמונה כולם מחייכים וקורנים מאושר, כמו תמיד בתמונות האלו של טרום?הזוועה, כמו בתמונות של אפרת אטינסקי ושני ילדיה, שהגיעו מאמריקה לבית הוריה בנס ציונה, ולאחר יממה רכבם השרוף היה מוטל בצד הדרך בצומת הנגב, חלק מסטטיסטיקה נוראית של טעויות אנוש ורשלנות. התודעה האנושית אינה מסוגלת לבצע מעבר חד מתמונות משפחתיות של חתונה או בר מצווה או סתם איחוד משפחתי, לקטל סתמי, למוות מיותר על הכביש. לכן התמונות האלו, של השמחות המשפחתיות, הן האפקט המשמעותי ביותר של קורבנות תאונות הדרכים. כך גם בתמונות של קרוביו של בן כהן. הוא מביט בהן, עיניו חלולות. כשמאזינים לדבריו, וכשנחשפים לקור רוחו הבלתי ניתן להסבר, קשה להאמין שהוא בסך הכל בן 21. הוא משרת כבר שנה וארבעה חודשים כלוחם בגדוד חרוב שבחטיבת כפיר. באותו יום נורא של התאונה, הוא יצא לחופשה מיוחדת לכבוד החתונה, שאליה לא הגיע בסוף.

"יצאתי מהצבא בדרך למשפחת הכלה בחיפה, שם הייתי אמור לחכות למשפחה שתגיע מאילת", הוא משחזר את השתלשלות האירועים באותו יום. "עליתי על האוטובוס ומהר מאוד הבנתי שמשהו נורא קרה. הרגשתי את זה. זה כאילו ידעתי על זה כל הנסיעה. התקשרתי לכל בני המשפחה ואף אחד לא ענה. חשבתי לעצמי 'איך יכול להיות שאף אחד לא עונה לי? זה בחיים לא קרה לי'. ואז גלשתי באינטרנט בפלאפון, וראיתי שדיווחו על תאונה. לא צוינו שם שמות, אבל חששתי מהגרוע מכל. כל הדרך השתוללתי באוטובוס, אנשים ניסו לעזור לי.

"בדרך התקשרו אלי מהמשטרה. אמרו לי שיחכו לי בחיפה. אחרי שהגעתי, לקחו אותי לתחנת המשטרה והתחילו לחקור אותי. ואז כבר הבנתי מה קרה".

הדמעות חונקות את בן רגע לפני שהוא ממשיך לספר בבהירות על היום הזוועתי בחייו כאילו הכל קרה היום בבוקר: "אחרי שעה אבא שלי הגיע לבית המשפחה בחיפה. הוא חיבק אותי ולקח אותי לבת ים. הייתי גמור".

חיים יפים באילת

החיים של בן כהן מורכבים. הוריו נפרדו כשהיה נער צעיר, והוא נשאר לחיות באילת, עם אמו ואחותו הצעירה שרית. גם אחיו הגדול ליאור התגורר בעיר. אביו עבר לבת ים, שם חי עם חברתו לחיים ומשפחתם.

"באותו לילה של האסון לא הצלחתי להירדם", הוא מספר, "בכיתי ללא הפסקה. עד עכשיו אני אומר 'אני בסרט. זה לא באמת קרה לי'. אני לא מצליח לעכל את זה. אני לא תופס עדיין את מה שקרה. אחרי התאונה הייתי באילת, הסתובבתי בבית ואמרתי לעצמי 'עכשיו אמא צריכה להיכנס הביתה, והנה עוד רגע גם שרית חוזרת הביתה'. באו אלי מלא חברים אבל הבית נשאר ריק, כי אמא ושרית לא היו שם. אני רואה את החדר של אחותי מבולגן, הבגדים על המיטה, השערות עוד על הרצפה. התמונות, המחשב שלה. זה היה נורא קשה. גם לאבא שלי קשה מאוד. כשהיינו באילת הוא לא היה מסוגל להיכנס לחדר של אחותי".

פרידת הוריו וההשתקעות בעיר הדרומית הפכו את בן לתלוי מאוד במשפחתו. כעת, הוא אובד עצות. "הייתי מאוד קשור למשפחה. כשיצאתי מהצבא לחופשה הייתי מגיע הביתה, אומר לאמא שלום והולך לאחי, יושב ומשחק שעות עם התינוקת - וחוזר. ליאור, אחי ז"ל, אמר לי כשהיינו קטנים שהחלום שלו זה להקים עסק איתי ועם שרית. ליאור היה לוקח אותי לטיולים, ושומר עלי. הוא היה כמו אבא בשבילי".

"אחותי, שרית, לא עבדה, אלא היתה אחת כזו שעושה צרות, תמיד הייתי זה שדואג לה", אומר כהן, ובפעם הראשונה והאחרונה במהלך הראיון עולה חיוך קטן, של זיכרון מתוק, על שפתיו. "אבל שרית שיחקה אותה - היא נהנתה מהחיים ובילתה המון. כל הזמן היא באה אלי וביקשה 'בן, תביא לי כסף'. הייתי נותן לה חופשי כי אהבתי אותה".

אפשר בכלל להתמודד?

המחשבות והתהיות הפכו את בן למאמין גדול בגורל. הוא אינו אדם דתי, אבל במהלך השבעה פקד עם אביו את בית הכנסת. "הרבנים אמרו לאבא שלי: 'בגיהנום בני המשפחה שלך כבר היו כשנשרפו במכונית. מפה הם עלו רק לגן עדן", הוא מספר בעצב.

הימים והלילות עוברים ללא תחושה. הכל מעורפל - חלום וערות מיטשטשים. בן כהן הוא שפן הניסיונות של היגון, של תחושה בלתי נתפסת שאין אדם בעולם שמסוגל לה. "אבא שלי אומר לי שמאז התאונה הוא נכנס לחדר שלי באמצע הלילה ורואה אותי בוכה תוך כדי שינה", הוא מספר, "אני לא מרגיש את זה. אני קם בבוקר ואני לא יודע למה זה קורה. אני בכלל לא מצליח לחלום. אני לא מצליח להירדם ונרדם רק בשעות הבוקר המוקדמות".

ובכל זאת, ניכרים בו סימנים ראשונים של עיכול, גם אם לא של הגודל הממשי של האובדן. "בשבעה היה לי פחות קשה כי כל הזמן היו הרבה אנשים סביבי. אבל איך שהיא נגמרה (ביום רביעי שעבר, ע"ל) התחילו להיות לי סיוטים. אני כל היום יושב בבית עם מחשבות שרצות לי בראש והגעגועים אוכלים אותי. מה שכן, האסון חיזק את הקשר שלי עם אבא. נשארתי רק איתו. הוא כל מה שנשאר לי והוא מאוד יקר לי. הוא מחזק אותי, ואני אותו. ככה אנחנו ביחד מאז התאונה".

כדי להבריח את המחשבות הוא "מסתובב בחוץ והולך לפארק ולים". אלו רגעים מעטים. אבל הוא נלחם בכוח כדי לשרוד. בימים אלו הוא החל לשפץ, יחד עם בני משפחה, את דירת הדודה ברחוב יוספטל בבת ים, שאותה המשפחה מתכוונת להשכיר. בן עובד קשה, ולא מדבר הרבה. "אבל מה שאני לא אעשה, זה לא יעזור לי להכיל את מה שקרה. דבר כזה אי אפשר להשכיח ולשכוח. אני לא רוצה להישאר בבית כי המחשבות רצות ולא מפסיקות. עוד שבוע אני חוזר לבסיס. נראה מה יהיה איתי".

עד לתאונה ששינתה הכל, הפלוגה של כהן ביצעה קו רווי פעילויות בבקעת הירדן, שכלל מעצרים של מבוקשים, סריקות וכוננות מתמדת. "אני לא מסוגל להמשיך בזה", הוא אומר עכשיו, "אני כן רוצה להישאר בפלוגה כי יש לי שם חברים ממש טובים, אבל לא בתור לוחם. אני רוצה לעשות משהו אחר. בכלל, הסיבה היחידה שאני רוצה לחזור לצבא זה בגלל החברים הטובים שהיו אצלי כל השבעה".

לא שוכח, לא סולח

כנהוג במקרים שכאלה, הוצע לבן טיפול פסיכולוגי. אבל הוא מרגיש שזה עדיין מוקדם. "אני אחשוב על זה בשלב מאוחר יותר. כרגע קשה לי לדבר עם אנשים על זה, זה בלתי אפשרי", הוא אומר. לשאלה אם יש לו מחשבות של "מה היה קורה אילו" הוא עונה: "מדי פעם אני חושב אם הם יכלו להישאר עוד קצת בבית לפני שיצאו לדרך. דברים כאלה".

הוא לא מחפש אשמים, אבל יש לו כתובת ברורה לאסון - נהג המשאית שאיבד שליטה ופגע חזיתית ברכב המשפחה. הנהג, מוחמד אל?ג'בור מרהט, שמואשם בנהיגה ברשלנות, טען בפני השוטרים שתשומת ליבו הופרעה בגלל שתא הכפפות במשאית נפתח ופגע בראשו. אבל את בן זה לא משכנע. "זה לא הגיוני שהוציאו אותו למעצר בית אחרי שהוא הרג משפחה שלמה. אני לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לשמוע אותו, לא רוצה כלום. הוא אמר שהוא רוצה לראות את המשפחה ולבקש סליחה. זה ממש עיצבן אותי. אף בן אדם לא יכול לסלוח על דבר כזה. שייכנס לכלא לכמה שנים טובות לפחות".

רק בסיום, מתוך זהירות אינסופית, אני שואל את בן אם הוא יכול לחשוב על משהו אופטימי, על קצה חוט של תקווה לקראת ההמשך. אבל האובדן גדול מדי, הכאב עוד לא מאפשר מחשבה שכזו. "האמת שלא", הוא אומר מיד, "אני בכלל לא חושב על העתיד שלי. אני עוד לא מסוגל".