21.10.2017
א' בחשון תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
21.10.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
הישרדות

הן מגיעות כבויות, חבולות בגוף ובנפש, המומות מסמים • הן יוצאות נקיות, נתמכות, מוכנות לראשונה להתמודד עם המציאות • פרויקט "סלעית" הוא עיר מקלט לזונות, מפלט אחרון לנשים שהחברה נטשה • הן מתקבלות בכל גיל, בכל מצב, על ידי נשים שפעם היו כמוהן, לכודות במעגל הסמים וההתעללות, ויצאו ממנו • וזה מצליח

נעמה לנסקי (צילומים: זיו קורן)

בדירת החירום. הכניסה לגברים אסורה
בכביש. "הסמים משכיחים את הכאב"
ביטחון ושקט בדירת החירום

כשמגיעים לתחתית החברה מוצאים זונות. המון זונות. מסוממות, רעבות, קופאות מקור, מנוצלות, מוכות. נשים נטולות נשיות, בלי שום "כסף קל" או "העצמה ובחירה חופשית", אלא עם גוף שלא נרחץ שבועיים, זרועות מחוררות, שיניים מרקיבות, בגדים מעלי צחנה, ומתמטיקה פשוטה של החיים: אני צריכה עכשיו 500 שקל כדי לשבור את הקריז. הרואין, קוקאין, קריסטל - מה שיבוא.

500 שקל זה עשרה לקוחות, אולי 20, תלוי ביום. הכי טוב אם יהיה מזל, יבוא אחד פראייר, נגנוב לו את הארנק, נביא מכה על כל הסכום ונקנה מנה. לפני כמה שנים היית מסניפה פס אחד, ישר היה יורד לך דם מהאף. חומר נקי, מפיל אותך בדקה. היום הכל זבל, מעורבב. צריך כמות גדולה יותר - ולכן יותר כסף - כדי לנצח את הקריז. להסתדר מהר, עוד לקוחות, עוד כסף, עוד סיבוב מתחת לגשר בתחנה המרכזית של תל אביב. השפלות, מחלות, רעידות, סחרחורת, להזריק מנה, לזחול לאיזו סמטה, להירגע, להירדם, להתעורר לקריז הבא.

זו העבדות הלבנה, עיסקת חבילה של העיסוק העתיק בעולם שכוללת התמכרות לסמים ולאלכוהול וחיים של אלימות וניצול. זונות סובלות מרמות גבוהות של פוסט?טראומה, טווח בלתי נגמר של חרדות קשות וגוף שמתכלה במהירות. כמעט תמיד העבר שלהן רצוף בהתעללויות מיניות ונפשיות בילדות, ההווה שלהן מחוק והעתיד שחור. כמו ביוב שזורם בשולי החברה, משאירים אותן שם וטוענים שהן בחרו בעיסוק הזה מרצונן החופשי. יש להן תפקיד, כך זה היה מאז ומעולם.

לפני שנה התחילו להסתכל לזונות בעיניים ולנסות להציל ולשקם אותן בכל הכלים הקיימים. הממשלה הזרימה, עד כה, כ?15 מיליון שקלים, לשני פרויקטים: "סלעית" בתל אביב ו"אופק נשי" בחיפה, המצומצם יותר. מי שמפעיל את ערי המקלט האלו, תחת העיריות, הן נשות מקצוע המתמחות בטיפול בנשים העוסקות בזנות וגם מנטוריות. אלו נשים שניצחו: חלקן עבדו כזונות מחצית מחייהן, ועכשיו, נקיות ומשוקמות, הן מודל חיקוי עבור המשתקמות.

עד הקמת הפרויקטים, מסגרות הסיוע לזונות היו מפוזרות: כאלה שיועדו לזונות שאינן מכורות לסמים, פרויקטים של משרד הבריאות כמו מרפאת לוינסקי בתל אביב, הפועלת לטיפול במחלות מין ולמניעתן גם בקרב זונות, ועמותת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון), שמסייעת לנערות העוסקות בזנות. זו הפעם הראשונה שמסגרת אחת מלווה זונות בכל גיל ובכל מצב לאורך השלבים השונים של הוצאתן ממעגל הזנות.

כיון שהזונות ממעטות להעז ולפנות לקבלת סיוע ובמרבית המקרים גם לא יודעות לאן לפנות, החליטו ב"סלעית" ש"ההר יבוא אל מוחמד": המטרה היא לאתר כמה שיותר נשים באזור תל אביב ויפו. זה מתחיל בסיורים ליליים בתחנה המרכזית, בתל ברוך ובמתחם הבורסה. עובדות ומתנדבות סורקות את השטח, ניגשות לזונות, מעניקות להן מראת איפור קטנה עם מספר טלפון של קו הסיוע, אוספות שמות וטלפונים שנכנסים למאגר מסודר. מי מהן שתתקשר תשמע קול ידידותי, של מתנדבות הקו, שמנסות לשמור איתן על קשר מתמשך ולשלבן בתוכנית השיקום.

בתחנה המרכזית בדרום תל אביב הוקמה דירת חירום - מקום מפלט בקרבת העבודה שמספק מקלחת, מיטה נקייה, ביגוד, אוכל וגם תמיכה נפשית ראשונית לנשים שלכודות בטבעת החנק של הזנות והסמים. בהמשך המסלול החוצה, אחרי מסגרת גמילה מותאמת אישית וטיפול בריאותי, יבוא ההוסטל: בניין חמים בלב תל אביב שבו עוברות הנשים שיקום נפשי וסוציאלי אינטנסיבי, לומדות לנהל אורח חיים נורמטיבי ולנתב כראוי את הקצבה הצנועה. הן גם לומדות מחשבים, קריאה, יצירה, אתמול הסתיים שם קורס בניית ציפורניים. בהוסטל הן שוהות תקופה של עד שנה, שבסופה מגיע השלב המתקדם ביותר - השתלבות בשוק העבודה בעזרת "מעסיקים ידידים": גופים כמו סופר?פארם ו?AM:PM, הקולטים את שורדות הזנות, שממשיכות לקבל כל הזמן סיוע ותמיכה ממנהלות הפרויקט.

אלו לא רק מילים יפות וכוונות טובות, אלא גם נתונים מרשימים. שנת הפעילות הראשונה של "סלעית" כללה כ?350 מפגשים עם כ?200 זונות עובדות. בקו הסיוע התקיימו יותר מ?600 שיחות עם כ?120 נשים. רוב השיחות (86 אחוזים) נערכו ביוזמת צוות הפרויקט. בדירת החירום השתכנו לפרקי זמן משתנים כ?200 נשים, מתוכן 45 הועברו למסגרות גמילה מסמים ואלכוהול ו?13 נשים הועברו משם להוסטל. בחצי השנה האחרונה 11 נשים החלו להשתלב בשוק העבודה כקופאיות, סדרניות, טבחיות ומנקות. חמש נשים נוספות מצויות בימים אלה בתהליך של חיפוש והיקלטות במקומות עבודה הכי רחוקים מחיי הכביש.

"אונס יומיומי"

"כל המסגרות שלנו מלאות", מספרת נעמה ריבלין, העומדת בראש הפרויקט, "דירת החירום בתפוסת יתר, ההוסטל מלא וגם רשימת ההמתנה אליו. זה רק אומר שהשטח זעק לעזרה מזמן. במסגרות הגמילה מסמים הנשים האלה לא היו יכולות לדבר על הזנות ולכן לא קיבלו סיוע בהיבט הזה, ולא פעם הן היו פוגשות שם לקוחות שלהן".

ריבלין מכוונת הרחק מעבר לזנות הרחוב, הזנות הקשה והגלויה שעמדה במוקד הפרויקט בשנתו הראשונה. טווח הזנות הוא רחב בהרבה, לא תמיד כולל סמים ואלכוהול, והיעדים הבאים, הנסתרים והקשים


יותר להשגה, הן הנשים המועסקות בדירות הדיסקרטיות, במכוני העיסוי והליווי ובמועדוני החשפנות, נשים המפרסמות את שירותי המין שלהן באמצעות האינטרנט, תעשיית הפורנו, אמהות חד?הוריות שבאמצעות זנות מגדילות את הכנסתן החיונית לגידול הילדים ונשים ונערות שעוד לא מגדירות את עצמן כזונות אך מקבלות, בדרך זו או אחרת, גמול תמורת השימוש בגופן.

ריבלין משתמשת במילים תקיפות וקשות: "כל סוג של זנות גורם למצוקות נפשיות איומות, פגיעה לכל החיים בבניית זוגיות, בושה ואשמה. זנות זה אונס מתמשך ויומיומי. אישה שלכודה במעגל הזנות מתקשה לשתף פעולה עם ניסיונות סיוע כי היא לא מאמינה שהיא מסוגלת, שאפשר לחיות אחרת. הן מספרות לעצמן שהן עושות 2,000 שקלים בלילה, אבל כשיושבים ומנסים לברר איתן איפה הכסף רואים שהוא כסף מתכלה, הן לא באמת מצליחות לחסוך, למנוע מהגבר שמאחוריהן לגנוב מהן, ליהנות מהכסף, לייצב את עצמן. לאורך זמן אי אפשר להחזיק מעמד, רובן שורדות רק בעזרת הסמים".

יש טענה שמיסוד הזנות עשוי להיות כלי יעיל, שיציב את הנשים בעמדת כוח.

"התפרסם עכשיו מחקר חדש שבמדינת נבדה בארה"ב האלימות כלפי נשים, זונות ולא זונות, עלתה פי ארבעה מאז מיסוד הזנות, כי המדינה נתנתה סוג של אישור לקניית גוף האישה. בהולנד ארגוני הפשע השתלטו על תעשיית המין בהכשר המדינה. מין מזדמן זה דבר שקל להשיג, בכל פיק?אפ בר, בכל מסיבה. מה שקיים בזנות הוא לא מין אלא דרך לשלוט בנשים, להשפיל אותן ולהפוך אותן לכלי. אם אי אפשר למגר רצח, אז צריך למסד אותו? למה מדינת ישראל בחרה לאסור סחר באיברים ולגבי סחר בגוף הנשי פתאום יש ליברליות?".

נשים כבויות

דירת החירום היא צוהר לפניה האומללים של הזנות באור יום מלא. בשעת צהריים צולעות פנימה נשים כבויות, חסרות צלם אנוש, חבולות, מסטוליות מדי מכדי לנהל שיחה הגיונית. הדירה מסורגת כולה, מרושתת במצלמות במעגל סגור. אם יש בעיות - טלפון אחד והמשטרה מתייצבת. לכולן מותרת הכניסה, אבל אסור להכניס גברים, אסור לצרוך סמים ואלכוהול בתוך הדירה ואסור לעשן סיגריות בחדרים כדי שהדירה כולה לא תעלה באש. למי שעוברת על החוקים יש "תוצאה", והיא צריכה, למשל, לנקות את הדירה כדי להוכיח שחשוב לה להישאר ולהשתדל.

נטאשה נקלטת בעדשת המצלמה, מצליחה בקושי ללחוץ על הזמזם שפותח את השער החשמלי, מדדה פנימה, ניגשת מיד אל המטבח כדי לאכול ולאכול ולאכול. היא לובשת טרנינג בלוי ואין דרך לדעת את גילה; היא יכולה להיות בת 30 או בת 50. בחוץ זוהמה וגשם, בפנים חם וריהוט של איקאה. היא מכינה לעצמה קערת פירה. מה שלומה? "רוצה לאכול. רעבה" היא אומרת, מגלגלת את עיניה, חושפת פה חסר שיניים, למעט שלוש שחורות ורקובות. סביב שולחן האוכל הגדול, לב הדירה, מתקבצות עוד שש נשים אחרות, אוכלות ללא הפסקה.

אחת מהן, אילנה, יחסית חדשה, צעירה, עוד לא גמורה, מסתתרת בדירה כבר שבועיים מהסרסורים שלה. בפינת הסלון יושבות אחרות, חלקן מתנדנדות, לא מצליחות לפתוח את העיניים מעוצמת הסוטול, זולגות אל הרצפה. היתר צופות בביונסה: עסיסית, מושכת, נערצת, מיליונרית, מעכסת על מסך הטלוויזיה שמכוונת ל?MTV.

"הדירה מיועדת למזעור נזקים", מסבירה יפעת בן?דוד, עובדת סוציאלית ומנהלת דירת החירום. "זה מקום ראשון לתת בו אמון, לדעת שהן תמיד יתקבלו בו. פה הן עושות את הצעדים הראשונים. יש לנו קבוצות תמיכה כל כמה ימים ומי שמגיעה באופן קבוע עוברת ראיון לסקירה של בעיות רפואיות, משפחתיות, משפטיות, מעצרים ומאסרים בעבר. אם היא מראה מוכנות, אנחנו יוצאות איתה כדי להנפיק לה תעודת זהות, לעשות צילום חזה (לבדיקת שחפת) ומכינות אותה לקראת תהליך הגמילה, יחד עם רכזת הגמילות".

הדיסוננס בין עליבות חייהן בחוץ לבין הביטחון והשקט של הדירה הוכיח את עצמו ככלי יעיל להדלקת האור בקצה המנהרה האפלה. "הן באות לפה, מרגישות בווילה", אומרת ריקי, 40, אחת המדריכות בדירת החירום מיום הקמתה. "בהתחלה זה כמעט יותר מדי בשבילן. יש אוכל, שומרים עליהן, יש מי ששואל אותן מה שלומן. הן כאלה שבחיים שלהן לא אמרו להן 'בואי חמודה, תשבי, תנוחי, תאכלי כמו שצריך'. בתוך המרתון של 'להתארגן' על לקוחות וסמים, יש לאן לברוח, איפה לשים את הראש, מאיפה לקבל תקווה. בתקופה שלי מי הסתכל על הזונות והנרקומניות והפסיכיות?".

סיפור החיים של ריקי משקף את תבנית החיים של הנשים בדירת החירום ובזנות בכלל. 17 שנים היתה בסמים ובזנות וכבר שש שנים וחצי שהיא נקייה. בגיל 16 וחצי הכל התחיל. אצלה הזנות קדמה לסמים, לפעמים זה ההפך. היא גדלה אצל סבא וסבתא שלה שהתעללו בה רגשית, אחיו של הסב התעלל בה מינית. "קראו לי זונה ושרמוטה מילדות, הייתי ישנה בחדר המדרגות ואפילו שמיכה או מעיל לא היו נותנים לי, אז הלכתי להיות זונה - ואי אפשר לעבוד הרבה זמן בלי לקחת סמים. אני לא הצלחתי. כש?20 או 40 גברים ביום עוברים על הגוף שלך את חייבת חסימות נפשיות, וגם זה מפסיק לעבוד באיזשהו שלב".

היא הכירה גבר, נרקומן, שהפך לבן הזוג שהפעיל אותה, והיתה צריכה להביא כסף לסמים בשביל שניהם. היא נכנסה להריון והמשיכה לעבוד ולהזריק כל הזמן. העוברית היתה נכנסת לקריז יותר מהר ממנה, מתפרעת ברחם, נטרפת, דורשת את הסם. כשכרעה ללדת חיכו מחוץ לחדר הלידה עובדי רשויות הרווחה, "לקחו לי אותה איך שהיא נולדה והעבירו אותה גמילה". ביום שריקי יצאה מבית החולים חזרה לעבוד ולהשתמש. " ניסיתי להיגמל אבל לא הצלחתי, שום מסגרת לא התאימה. עד שעצרו אותי על יבוא של חמישה קילו חשיש מהגבול בצפון. הייתי עצורה חצי שנה בנווה תרצה, שברתי קריז על יבש ובסוף, רק בזכות חלופת מעצר בהוסטל לאסירות משוקמות הצלחתי בגמילה, אבל זה נמשך עד היום". היום, אגב, היא כבר מגדלת את הילדה שלה וילד נוסף נולד לה לאחר הגמילה.

זה לא מסוכן לעבוד כל יום עם נשים שנמצאות במצב שאת היית בו?

"לפעמים בא לי להגיד לעזאזל על החיים, אני אקח סם כמוהן ואז אין בעיות בחיים. אבל אני לא שוכחת מאיפה באתי, ואני רואה אותן, איך שהן בקושי גוררות את עצמן לרחוב כי הן חייבות סמים. לפעמים את לא מבינה איך מישהו הולך עם כאלה מסכנות, מי נוגע בהן בכלל".

חיסלו חשבונות על הגוף שלה

בקצה השני של "סלעית", עשר נשים יוצאות לסיור במפעל חברת האופנה "קום איל פו". החברה מלווה נשים שורדות זנות כבר לא מעט זמן. מזמינה אותן לימי כיף, מסייעת במימון פעילות ניידת לגילוי מוקדם של סרטן השד ותורמת בגדים. לאחרונה נערכה תצוגת אופנה שכל הכנסותיה הועברו ל"סלעית" ומימנו, בין השאר, את קורס בניית הציפורניים. עשר הנשים נמצאות בשלבי שיקום מתקדמים, לקראת השתלבות בעבודה. הן צועדות במרחבים הלבנים של המפעל ורואות נשים אחרות מותחות, גוזרות ותופרות פיסות של בד סאטן, בודקות אריגים, משרטטות, מדגמנות. תקווה שוקלת לעבוד פה, או שאולי היא תהיה קופאית. "רק לא ניקיון! נראה לך? אני רוצה להתקדם, לא מגיע לי?".

לפני שלושה חודשים היא יצאה מגמילה אחרי 20 שנות שימוש בסמים ומאז היא מתגוררת בהוסטל. מאחוריה שורה ארוכה של ניסיונות גמילה כושלים. אצלה הסמים קדמו לזנות, שנמשכה 15 שנה. בגיל 19 היא נאנסה על ידי שני חברים של החבר שלה, בנוכחותו. חיסלו חשבונות על הגוף שלה. "לא התלוננתי, עברתי תקופה קשה, ראיתי את אותם אנשים יום יום מסתובבים לידי ולא אמרתי כלום. התביישתי, חשבתי לא יאמינו לי. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר, התחלתי להשתמש וזה השכיח לי את הכאב, את הדיכאון".

גם אצלה המחסור בתמיכה התחיל הרבה קודם. "אני באה ממשפחה שלא מדברים בה. אמא שלי בחיים לא חיבקה אותי, שאלה אותי מה שלומי, עזרה לי בשיעורי בית. לפעמים התעללות נפשית היא יותר מפיזית. היינו ארבעה ילדים, כולם נרקומנים, אח אחד התאבד ואחותי עכשיו בגמילה מסמים והיא גם היתה בזנות, כי לא היתה לה ברירה. זה אי שפיות, אני לא בחרתי להיות זונה. הייתי צריכה להשתמש וזו היתה הדרך. בהתחלה עבדתי בדירה שלי, דרך טלפון, בסטייל. אבל פתאום אנשים לא מתקשרים ואת חייבת לצאת, לעמוד בקור, בגשם, לקבל רזה, שמן, קירח, שעיר, את לא רואה עם מי את שוכבת. עבדתי במצבים הכי שפלים. בשיא הקור והגשם, בתוך קריז, את לא מרגישה טוב, יש סביבך צעירות, חדשות, שנראות יותר טוב ולוקחות לך לקוחות. את באה לשרת את הלקוח. מה שהוא אומר את עושה, את מקבלת. היו מרביצים לי, נאנסתי, זרקו אותי עירומה ומדממת על הכביש. אם לא הייתי עוצרת את עצמי ונכנסת לפרויקט הייתי עדיין שם או מתה. רק בשנתיים האחרונות ארבע חברות לעבודה מתו, חלק נרצחו, חלק מתו ממנת יתר, אף אחד לא שמע עליהן".

תקווה נחשבת לסיפור הצלחה ב"סלעית". תוך שלושה חודשים כבר הרגישו שהיא בשלה להשתלב בעבודה. "אני רוצה לעבוד עם אנשים, למרות שאני מפחדת שלקוחות יזהו אותי. אני רוצה להישאר נקייה, שיהיה לי בית, להחזיר אלי ילדה שילדתי לפני הרבה שנים, תוך כדי עבודה, והיא אף פעם לא היתה איתי".

שמות הנשים בכתבה בדויים למען שמירה על פרטיותן, החיונית לשם הצלחת השיקום.
קו הסיוע הארצי: 1-800-200-690


naamal@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: