24.11.2017
ו' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
24.11.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
רונה רמון מדברת על הכל

"עדיין יש משמעות לחיי. יש לי עוד שלושה ילדים, שזקוקים לי יותר מתמיד. מי חשב לעצמו שאוכל לעמוד בכאב הנורא הזה? והנה, מדי יום ביומו אני לומדת לחיות עם הכאב ולהפיק משמעות לחיים. ומה שבאמת תומך בכל התהליך הקשה הזה זאת ההמשכיות, התחושה שהם, אותם אנשים שאיבדנו, תמיד נוכחים בחיינו, עם ערכיהם ומשנתם" • רונה רמון נכנסה עמוק לליבנו כששכלה את בעלה האסטרונאוט אילן רמון, ובפעם השנייה, כשאיבדה את בנה הטייס אסף • השבוע, בהרצאה שנתנה במלאות עשור לאסון הקולומביה, היא דיברה על הכל

חגית רון רבינוביץ'

רונה רמון. "אני מחליטה אילו צלילים אני בוחרת להשמיע"
|
צילום: מאיה באומל בירגר
אילן ואסף רמון ז"ל. כשדיברה עליהם, שום עין בקהל לא נותרה יבשה
|
צילום: אי.אף.פי
משפחת רמון בימים טובים. "צמיחה מתוך משבר היא תופעה מבורכת"
|
צילום: אי.אף.פי
צוות החללית קולומביה. "למדנו מאז שהשיגור המושלם היה רחוק ממושלם"
|
צילום: אי. פי
רונה ואסף רמון מול ארונו של אילן
|
צילום: אי.פי

"וזה לא קורה. אנחנו עומדים ליד מסלול הנחיתה, ואנחנו מבינים שיש בעיה ושזה לא קורה. ועדיין מחזיקים בתקווה, למרות שהראש מבין שאין למעבורת הזדמנות שנייה להגיע. ואז מגיעות המילים המפורשות שהמעבורת התרסקה ושאין סיכוי שמישהו יצא ממנה חי, ואני רוצה שהאדמה תבלע אותי. שאיעלם. שאתפרק. שאתעלף. שמשהו יקרה. אבל כלום מזה לא קורה, וממש ברגע הזה אני שומעת בראש: 'הילדים שלך צריכים אותך'. ואני אוספת את עצמי, ומבטיחה לעצמי ברגע הזה שאני אעשה כל מה שביכולתי כדי לגדל ולשמור את הילדים האלה בריאים בנפשם ובגופם".

אם היו שואלים את רונה רמון לפני עשר שנים אם היא מסוגלת לדמיין את עצמה עומדת על במות גדולות בארץ ובעולם ומרצה בפני מאות ואלפי אנשים, היא היתה מגיבה בביטול גמור, אולי אפילו מגחכת. אבל כמו שלמדה על בשרה, למרות היותה מזן ה"קונטרול פריק", היא לא באמת יכולה לשלוט על השתלשלות החיים.

"קטונתי מלשלוט על אירועי חיי", היא אומרת השבוע ל-300 הצופים המרותקים להרצאתה, "כעוף החול", שבה היא מספרת בכנות כובשת את סיפור חייה. סיפור שיש בו שבר גדול ועוד שבר גדול, אובדן של שני יקיריה - בעלה אילן רמון בשבת הנוראה ההיא ב-1 בפברואר 2003, כשהקולומביה לא שבה, ובנה בכורה, סרן אסף רמון, שנפל עם מטוסו בתאונת אימונים ב-13 בספטמבר 2009 - ואחריהם, הזדקפות וצמיחה. וחיים. היא עולה לבמה, וברגע שהיא פותחת במילים "אני נרגשת", אפשר לחתוך בסכין את השקט המשתרר באולם. מיקרופון, לפטופ, מסך ברקו וסיפור חיים שעולה על כל דמיון הם כלי עבודתה, המשמשים אותה בהרצאתה המביאה גם את תוצאות מחקרה האקדמי על תהליך הצמיחה והטרנספורמציה שעובר אדם בעקבות אובדן. חשוב לה להביא גם נתונים אקדמיים, להסביר את התזה שעליה עמלה. בכל אופן, היתה זו האקדמיה שהחזירה לחייה את השקט שלו ייחלה אחרי שאילן נספה.

היא מספרת איך, בתוך הכאוס שבו נדרשה לקבל כל כך הרבה החלטות בעצמה, לבדה, כהורה וכמבוגר האחראי, הרגישה שהיא מאבדת את זהותה. לא הכירה את האישה שניבטה מולה מבעד למראה. ודווקא בתקופה המבלבלת הזו, בלי שאף אחד ישאל אותה אם זה בסדר או אם היא בכלל יכולה, היא נזרקה לקדמת הבמה. הפכה להיות נציגת ישראל מול נאס"א, מול הבית הלבן, מול הקהילות היהודיות, דיברה מול 5,000 אנשי איפא"ק בוושינגטון, ולא באמת הבינה מה קורה לה. איך בכלל הגיעה לסיטואציות האלו, ומה היא עושה שם למעשה. מהשאלה הזו של "מה קורה לי" היא בחרה ללכת למקום שיעניק לה שקט נפשי - האקדמיה.

הקהל מרותק אליה. "שמענו עליה, בכינו איתה, עכשיו אנחנו גם רוצים לראות אותה מקרוב", אומרים מי שרכשו כרטיסים מבעוד מועד. "זאת אישה חזקה, מדהימה, שצריך להקשיב לה". מישהי מספרת לי שהאישה שיושבת בקצה השורה איבדה את בעלה, וזמן קצר לאחר כן נפטרה בתה לאחר הלידה. "טרגדיה כפולה, ומי אם לא רונה רמון יכולה לחזק אותה".

*   *   *

רונה רמון בת 48. פניה, שנצרבו בתודעה הישראלית חיוורים ועצובים אחרי רגעי האימה, נראים עתה מפויסים, מחויכים, מאופרים בעדינות. השקיות השחורות מתחת לעיניים, שהסגירו בכי רב ולילות נטולי שינה, נעלמו. בהרצאותיה הרבות בארץ ובעולם רכשה ביטחון, והיא עומדת על הבמה נינוחה, מתבלת את דבריה בהומור ציני ומצמררת את קהל השומעים כשהיא אומרת בקול סדוק: "זה נכון, יד הגורל היכתה בי, כמה שהיא היכתה בי. אבל יש לי את הזכות לבחור איך אני קמה ואיך אני מתרוממת מתוך המשברים הגדולים שהחיים זימנו לי, ואני מחליטה אילו צלילים אני בוחרת להשמיע".

היא רזה מתמיד, מתוכשטת בצניעות, לבושה במכנסיים שחורים ובחולצה שחורה שכאילו נבחרה אחר מחשבה וסימבוליקה: שרוולה האחד שחור, שרוולה השני צבוע בוורוד ובכתום חזקים, אופטימיים. "אני רואה פה בקהל כל כך הרבה גוונים של ורוד, וכן, אני שומעת צלילים של אופטימיות, וחוזק ואנרגיה של אהבה שמהדהדת בין אדם לאדם, באשר הוא אדם".

רמון רגילה לנסוע לאורכה ולרוחבה של הארץ כדי לשתף גברים ובעיקר נשים, שרואים בה מודל להערצה, סמל לחוזק ולהעצמה, אבל השבוע הזה היא נרגשת במיוחד. בדיוק השבוע לפני עשר שנים, ב-16 בינואר 2003, שוגרה ה"קולומביה" לחלל.

"אני משחזרת איתכם את השבוע הנפלא הזה שהיה לנו לפני ובמהלך השיגור, ודווקא השבוע, השחזור הזה הוא אחר ועוצמתי לי במיוחד. יומיים לפני ההמראה היה לנו את אחד המפגשים הנפלאים ביותר, מה שקרוי במסורת של נאס"א 'ערב הברביקיו'. כל אסטרונאוט בוחר לעצמו חמישה מבוגרים הקרובים לו ביותר, שהוא רוצה לראות ב'סעודה האחרונה שלפני ההמראה', ככה הם כינו את אותה סעודה, שבדיעבד באמת היתה האחרונה. ואילן בחר אותי, את אבא שלו ז"ל שהגיע במיוחד לשיגור, את אחיו הגדול גדי, את אחי הבכור גבי, שבעצם הגיע כדי לחגוג את ניצחונו על החיים, כי הוא הצליח להתגבר על לוקמיה אקוטית שבה הוא נלחם שנתיים, ועוד חבר יקר, מושבניק מנהלל, שהיה על תקן 'האב הרוחני' שכל אסטרונאוט היה צריך להזמין. למעשה, בגלל שרוב האסטרונאוטים היו נוצרים היו שם הרבה כמרים ונהללניק אחד. זה היה ערב מיוחד מאוד וחגיגי שחווינו בו התרוממות רוח, והנה היום אני סוגרת מעגל מהתרוממות רוח אחת להתרוממות רוח שנייה, כי התבשרתי ש-14 ראשי סוכנויות החלל החשובות בעולם, שחלק מהם אני מכירה היטב, יבואו בסוף החודש לישראל לכנס חלל בינלאומי וייחשפו לפעולות ההנצחה שאנחנו עושים. אני באמת נרגשת ומרוגשת".

את ההרצאה שלה היא מתחילה בשקופית עם ציור של עוף החול. במהלך לימודיה התמחתה רמון בטיפול בגישה ההוליסטית, ואת הציור הזה ציירה מטופלת שלה, שחוותה טראומה של אובדן ואחריו הפסיקה לצייר. "ביקשתי מהמטופלת שלי לצייר את עוף החול, והציור המדהים הזה מלווה אותי בהרצאותיי. בחרתי בעוף החול מתוך רצון להזדהות עם הציפור המיתולוגית הקסומה הזאת, שכתוצאה ממשבר חיים או מסיום של מעגל חיים מעלה את עצמה באש, מטהרת את עצמה, ומתוך האפר עולה וצומחת ציפור קסומה וחדשה, פורשת כנפיים ועפה למחוזות אחרים. וזה הסיפור שלי. מתוך האפר והעפר אנחנו צומחים".

*   *   *

היא מדברת על בובת ה"נחום תקום" שקיבלה בילדותה מאביה שחזר מהמלחמה. "הימים הם ימי מלחמת ששת הימים, אני בסך הכל בת 3, יושבת בחדר המוגן של אז, שהיה בעצם סוג של חפירה בחצר, ומשחקת בחול, מסביבנו כל הזמן סירנות, מעלינו מטוסים הולכים ושבים, הכל מאוד הזוי. אני זוכרת במפורש חוויה חזקה מאוד של אבא שאינו נמצא בבית גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. ואז, יום אחד נעצר ליד הבית ג'יפ פתוח, והוא יוצא ממנו, קסדה על הראש ותיק חאקי על הגב, והדבר הראשון שיוצא מהתיק הוא בובת נחום תקום שהוא הביא בשבילי. ואני זוכרת את עצמי יושבת בסלון הקטן שלנו, משחקת עם הבובה, דוחפת אותה, והיא בשלה, קמה ומשמיעה צלילים ורודים ומתקתקים. ואני נותנת לה פליק מפה ודוחפת משם ומתאמצת - והיא בשלה, קמה שוב ושוב, והבית מלא בצלילים ורדרדים.

"את הזיכרון הראשון הזה הצלחתי להעלות דרך דמיון מודרך במסגרת לימודיי לתואר השני, וזה היה הזיכרון הראשון של מחוזות ילדותי. בעודי יושבת בכיתה, נזכרת בחוויה הראשונה הזו של אבא, מציירת אותה בכישרון לא רב, אני מבינה פתאום עד כמה הבובה הזאת, וזיכרון הילדות הזה, בעצם סמליים לחיים שלי. כמה אני יכולה להזדהות עם אותה בובה. גם אני נופלת וקמה. נופלת וקמה".

היא גדלה בבית קטן בקריית אונו, "מתוך אהבה גדולה אל הארץ ואהבה אחד אל השני. היינו שלושה ילדים - גבי, אחי הגדול, אני וקוקי אחותי הקטנה. איזה מזל שיש לי אחות. אבא שלי שינן לי כל הזמן: 'רונה, בחיוך', 'רונה, החיים הם משחק, שחקי אותה'. גם היום אני שומעת ממנו הרבה: 'סבלנות, רונה'. כי גם את זה צריך בחיים.

"היינו מטיילים הרבה. כשהייתי בת 17 נסענו לאילת, לחופים הדרומיים, ובעודנו עומדים ומשתעשעים במים בשעות אחר הצהריים שמענו רעש של מטוסי קרב באוויר. הרמתי את העיניים וראיתי רביעייה של מטוסים חולפת על המפרץ, ומייד אחריה עוד רביעייה. ואני עומדת על החוף ומביטה אל הנקודה האחרונה בשמיים, המטוס השמיני והאמיץ שבחבורה, נכנס לכיוון עקבה ונעלם אל האופק. שלושה ימים אחרי זה אנחנו שומעים, כמו כל עם ישראל, על מעללי חיל האוויר בעיראק. וחמש שנים אחרי, אני כבר בת 22, פוגשת את אותה נקודה אחרונה בשמיים, בגודל אמיתי.

"אילן מגיע לגמרי במקרה למסיבת יום ההולדת שלי, שחגגתי עם חברה מווינגייט. הוא הוזמן למסיבה על ידי השכנה. אני תמיד אמרתי שקיבלתי אותו במתנה ליום ההולדת, והוא תמיד אמר שהוא פשוט חיכה שאגדל - אני הייתי בת 22 ואילן בן 32. זאת היתה בהחלט אהבה ממבט שני, למי היה זמן להתייחס אליו במסיבה.

"אחרי חצי שנה החלטנו שאנחנו רוצים להתחיל את חיינו המשותפים, מתוך רצון לבנות את עצמנו יחד. שנינו היינו סטודנטים באותה תקופה, סיימנו לימודים, פיתחנו קריירות ושינינו קריירות, נדדנו מבסיס לבסיס, ובתוך כמה שנים הבאנו לעולם שלושה בנים ונסיכה אחת לקינוח, במיוחד לאילן - לא היה מאושר ממנו. ערב אחד מגיע אילן הביתה ואומר לי: 'רונה, הציעו לי להיות אסטרונאוט. זה רציני, מחפשים אסטרונאוט ישראלי ראשון. מה את אומרת?' ואני אומרת, בלי לחשוב יותר מדי: 'בטח שכן'. זה נשמע לי חוויה שלא מהעולם הזה. דמיינתי לי שנתיים נחמדות בארה"ב, אנגלית לילדים, דיסנילנד - מה רע?

"ושנה אחרי, נועה'לה היתה כבר כמעט בת שנה, ארזנו את טפינו, את מושבי הבטיחות, את העגלות ואפילו את העגלול, חדורי ציונות וגאווה ישראלית, ונסענו. העגלול היה אטרקציה של ממש ביוסטון".

את הסיפור שלה עם אילן היא מספרת כשעל המסך תמונתם המפורסמת של כל בני המשפחה, שבה אילן לבוש במדי האסטרונאוט הכתומים, מחייך את חיוכו המפורסם, מלא הקסם. וכאילו קוראת את מחשבות הקהל, היא אומרת: "תמיד אמרתי לילדים שאם לא היינו מחייכים ככה לאבא, קרוב לוודאי שהוא לעולם לא היה יכול לחייך את חיוכו בצורה שהוא חייך, עם אותו מבט בעיניים שקנה את כולנו והוביל אותנו למבט קצת אחר על העולם".

*   *   *

בהתחלה לא היה להם קל בטקסס. הם הרגישו שימי השישי חולפים להם כך סתם, בלי שיבחינו בהם אפילו, והעובדה שלא התגוררו בקרב הקהילה היהודית אלא בפרברי יוסטון, עם עובדי נאס"א, לא הועילה לעניין. "אילן הבין שהוא מייצג לא רק את מדינת ישראל אלא את כל היהודים בתפוצות, ומתוך החיבור הזה, ומתוך היותו בן לניצולת שואה, מעגל הזהות שלנו כמשפחה התפתח והתרחב, וכבר לא הרגשנו רק ישראלים אלא יהודים, והקפדנו לקדש את השבת, להדליק נרות, להתקבץ סביב שולחן ולחגוג את החגים, אותם חגים ואותה מסורת ששמרה על העם היהודי יותר מ-5,000 שנה".

השקופית מתחלפת ל"סמל האסטרונאוט הראשון" שהוטל על אילן להרכיב, ורונה מסבירה על כל פרט לאט ובהקפדה: "הנה מטוס האף-16 שאילן היה מחובר אליו, ויונת השלום, ודגל ישראל שמתחבר לדגל ארה"ב בגלל היוזמה של קלינטון ופרס לחבר את שני העמים לאחר רצח רבין בפרויקט משותף, והנה כוכבים בצהוב, לזכר אותם ניצולי שואה, והנה חמישה כוכבים שמעטרים את טייס הקרב - ומסמלים אותי ואת ארבעת הילדים. באמת שהיינו שם לגמרי בשבילו, כדי שיגשים את חלומו ואת ייעודו. תחושת השותפות הזו היא חלק מאוד חשוב בחיים שלנו, והיא למעשה הקטינה את תחושת הקורבניות של האירועים שחווינו, שלצערי לא היו תלויים בנו".

שש פעמים נדחה שיגור המעבורת, וביולי 2002 היו בטוחים שהפעם זה באמת קורה. משפחת רמון ארזה את מיטלטליה במכולה ושלחה הכל לארץ, ביודעה כי אוטוטו, אחרי שובה של המעבורת, הם יחזרו לישראל. ואז שוב הודיעו על דחייה לינואר 2003, והם נותרו כשבבית בטקסס כמה מזוודות, ותו לא.

"ואז למדנו את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיים שלנו. אני בטוחה שכולם יודעים אותו, אבל כמה קשה לנו לעשות אותו. פשוט לבקש עזרה. שלחנו מכתב לקהילה ביוסטון, ויום אחד עוברת משאית ואוספת חפצים - מזה כלי מיטה ומההוא סירים, ומשם מזרן, ועם הרבה גראז'-סיילים הכנו לנו דירה פרוביזורית וצבעונית לאותה תקופה, שבדיעבד התגלתה כתקופה הכי יפה שלנו. צוות המעבורת היה כל כך מוכן, ואנחנו זכינו בימי חופשה רבים עם אילן, שניצלנו להרבה טיולים ולהרבה חוויות רבות של ביחד אחרון".

אחר כך העניינים התחילו לתפוס תאוצה, ואילן עבר לקייפ קנאוורל שבפלורידה, אתר השיגור. "כשהוטסנו לבסיס הצבאי הוצמדו אלינו שומרי ראש אישיים, מחשש שהאסטרונאוטים ומשפחותיהם יהיו יעד לפיגוע - זו היתה התקופה של פוסט פיגועי התאומים. המשפחה שלי שבאה לבקר התפוצצה מצחוק, איך אני הקטנה מקריית אונו מסתובבת עם שומרי ראש מעונבים. זה היה סידור לגמרי מצוין, שיש לילדים בייביסיטר קבוע על חשבון ממשלת ארה"ב, ולבלות איתם באורלנדו היה בכלל תענוג של ממש".

על מסך הברקו נפרשת תמונת המעבורת, שניות לפני המראתה. הרקטות הלבנות, טנק הדלק המוצק, הכתום. תוך כדי הקרנת הספירה לאחור, המוכרת והמצמררת גם יחד, היא מספרת על החוויה ההוליסטית שעברה ברגע השיגור. "בדיוק בשבוע הזה חוויתי חוויה שמשלבת את הגוף ותחושותיו, את הנפש ורגשותיו, את הרוח שתופסת את גודל המעמד וההתרגשות ממימוש החלום, וגם את המקום הקוגניטיבי, את ההיגיון, שבעצם מסביר מה חשיבותו של האירוע הזה, גם ברמה אישית וגם ברמה הלאומית. עשן המנועים, הציפורים שהתעופפו לכל עבר, המעבורת שעולה השמימה, והרעם המתגלגל, שברגע שהוא חלף מעלינו לא נותרה עין אחת יבשה, גם של הישראלים המחוספסים ביותר".

היא לוגמת מכוס המים שלה, פניה מאדימות כשהיא מביטה בסרטון, והיא נאנחת: "כן, קראו לזה השיגור המושלם. לא היה שום עיכוב, השמיים היו נקיים מענן. מה שלמדנו מאז זה שבעצם השיגור המושלם היה רחוק מלהיות מושלם. שלוש מתוך שש המצלמות שהיו אמורות לתעד את השיגור ואולי לקלוט את מה שקרה לא עבדו, ולמרות הכל, מדענים של נאס"א, המהנדסים שאחראים על השיגור, התריעו שבע פעמים על היתכנות של בעיה, ונאס"א, מתוך התנהלות ארגונית לקויה, לא מעבירה את המידע, והנושא לא מטופל, כפי שנכתב אחר כך בדו"ח. אבל בעקבות הדו"ח הם לקחו את האחריות המלאה ועשו הרבה מאוד שינויים, גם ברמה הארגונית.

"מבחינת הצוות, השיגור עבר בשלום. אילן והצוות שלו היו המאושרים באדם, באיזשהו שלב אפילו דאגתי מרמת האושר הזו. הם ביצעו 83 ניסויים למען האנושות כולה. חקר הסרטן, חקר גיאוגרפי, אקולוגי ועוד ועוד. רוב המידע ירד אל הקרקע ואיפשר למדענים לחקור את התוצאות, מאז ועד היום.

"דיברנו כל יום, דרך אי-מיילים ושיחות ועידה בווידיאו, והימים עוברים, ומשהו מתחיל לנקר בי ולהרגיש לא נוח. אני מוצאת את עצמי משננת בכל פעם ששואלים לשלומו של אילן: 'שנהיה כבר אחרי, רק שנהיה כבר אחרי'. דיברתי על זה עם ג'ון קלארק, בעלה של לורן, האסטרונאוטית שהיתה עם אילן במעבורת, והרשיתי לעצמי לכתוב לו באי-מייל: 'נהניתם? יאללה מספיק, די. תחזרו הביתה'". אותו קלארק יגיע בסוף החודש ארצה, עם משלחת ראשי החלל.

אחרי 16 ימים, ב-1 בפברואר 2003, הם מחכים כולם נרגשים למעבורת שתשוב. עם ישראל נצמד למקלטי הטלוויזיה וצופה בשידור המגומגם של ערד ניר מקייפ קנאוורל, כשבאולפן יושב אביו של אילן רמון, אליעזר וולפרמן, מביט לעבר שעון העצר, ולא יודע כי בתוך דקות ספורות יאבד את בנו לתמיד. וכאילו לא מספיק הכאב על מותו של אילן, תוקפת הלוקמיה האקוטית את אחיה גבי מייד עם היוודע דבר האסון, ובתוך שלושה חודשים הוא נפטר. את הפרט הזה לא יודע הקהל, ורחש עובר בין כולם למראה תמונת אחיה יפה התואר.

*   *   *

"השאלה הכי קשה שעלתה מתוך האובדן הזה היתה באמת למה. למה זה קרה לי. הרי באמת הייתי בסך הכל בסדר עד עכשיו. אבל תוך כדי הלימודים, שאליהם פניתי בחיפוש אחר תשובות, אני פוגשת במשפט הגאוני של ניטשה: מי שיש לו איזה 'ל?מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. והמשפט הזה מסתדר לי עם ההחלטה שגמלה בליבי להמשיך הלאה. פשוט הבנתי שהשאלה ל?מ?ה סוחפת אותי ביגון שאולה. הרי אין תשובה, ולא תהיה, וגם אם תתיימר להיות תשובה, היא לא תנחם כהוא זה.

"אז אני מחליטה שאני לא הולכת למקום של ה'ל?מ?ה', ובעזרת קישוטי השפה הנפלאה שלנו פשוט הופכת את המילה ומתחילה לחשוב 'ל?מה' - מילה שיש בה כבר התכווננות למשהו, גם אם לא יודעים ל?מה בדיוק.

"הסבל היה גדול, וההתמודדות היתה קשה מנשוא - ועם זאת, ידעתי שיש לי בשביל מי לחיות, זה היה ברור ונוכח: אני ממשיכה הלאה בשביל הילדים שלי, ברמה הכי פשוטה ופרקטית. מתפקדת. אם אני מצליחה להכין לכולם ארוחת צהריים, אם אני מצליחה לאסוף את כולם בזמן מהחוגים ומהמגרשים ולא לשכוח אף אחד - כי גם זה כבר קרה - אז אני בסדר".

אחר כך היא מקרינה שקופית שמסבירה את כל השלבים שעברה בדרך אל הטרנספורמציה בחייה: שלב הטיפול בפצע ובכאב, וזה לא משנה איך; השאלות הגדולות של החיים - מה הם החיים, מה זה המוות, מי אני, איפה אני, מה תפקידי; שאלות רוחניות לגבי הצדק האלוהי, האלוהות. תהליך שילווה באינקובציה - כניסה פנימה והסתגרות - שדרכן תלמד על העוצמות שלה, ומתוך התובנות האלה תחזור אל השיגרה.

"אנחנו לא חוזרים אל אותה נקודה שהיינו בה", היא מדגישה. "אנחנו חוזרים כאנשים מודעים יותר לעצמנו, לסביבה, אל הדבר הגדול יותר באשר הוא. צמיחה מתוך משבר היא תופעה מבורכת, יקיריי. קשה מאוד להודות בתופעה הזו, כי איך אני יכולה להגיד שמשהו טוב קרה מהאובדן? אז אני לא מודדת את זה בטוב או ברע, אני מודדת את זה בהתרחבות התופעה, בהתפתחות, כל אותן מילים מהותיות שמקדמות אותנו אל הצעד הבא. הצמיחה הזו תביא לשינוי מהותי בכל תחומי החיים: בהערכה של הרגע הנוכחי, דווקא משום שחשנו את השבריריות שבה החיים עוברים. והעבר - מה לעשות - עבר. והעתיד? כאיזושהי חידה, מי יודע אילו חוויות מזומנות לנו?"

מעין הפוגה קומית מתרחשת בלי להתכוון, כשהיא מספרת איך קיבלה את תוכנית האזכרה הרשמית לאסון הקולומביה בבית הקברות בארלינגטון, "הר הרצל" של האמריקנים. איך שמה לב שנגינת ההמנון הישראלי לא מוזכרת שם, ומייד התקשרה לנאס"א, בתמימותה, להתריע על המחדל. "אחרי כמה שעות חוזרים אלי עם התשובה הזו: 'בפרוטוקול הלאומי האמריקני, שהוא כמעט שווה ערך לחוקה, מעולם לא הושמע המנון זר בארלינגטון וושינגטון. ואני שומעת את עצמי אומרת: 'אם ככה, אני לא באה'. בחיי שאם הייתי חושבת על זה פעמיים לא בטוח שהייתי אומרת את זה, ודיפלומטים ששמעו על הסיפור הזה, הלסת שלהם נשמטה, אבל אני הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד. זה בא מהמקום של 'אם לא מכבדים את ההמנון שלנו, זה כאילו לא מכבדים את אילן'.

"בדיעבד למדתי שהסיפור הזה עלה עד הנשיא בוש, שלקח אחריות על האסון הנורא הזה והיתה לו הרבה רגישות לסיפור הייחודי של אילן, שהתחיל בעיראק את המתקפה שהוא המשיך. אז בוש יצר תקדים לאומי, שבו משמיעים את ההמנון הישראלי, ואנחנו עומדים שם, עם כל הכאב, אבל גם ממקום של גאווה ותחושת שייכות לעם ישראל גם ברגע הקשה הזה. תעוזה? חוצפה? עקשנות? אני לא יודעת מה זה היה, חוץ מהתחושה שבאמת אין לי מה להפסיד".

*   *   *

מתוך המקום הזה, שבו הבינה את משמעותה, התעורר בה הצורך לחזור ולטפל באנשים. היא הרגישה שיש בה היכולת לצאת למסעות וללוות אנשים אחרים באותו משבר חיים כאוטי.

"ב-2009 אני פותחת את הקליניקה באהבה גדולה. אסף מסיים בדיוק תואר ראשון תוך כדי קורס הטיס, אני את התואר השני, ובשמחה גדולה אני מגיעה לשלב חדש בחיים, לתקופה נפלאה שבה אנחנו נסחפים לגל צונאמי של אושר גדול. אושר גדול.

"ב-20 ביוני אנחנו מציינים את יום הולדתו של אילן, שחסר כל כך באותם אירועים גדולים כל כך בחיי. טל מסיים את המסלול הייחודי שלו בצבא. ב-25 ביוני יפתח, שהוא היום חייל בן 19 חמוד ויקר, חוגג את יום הולדתו ה-16, וכדי להשלים את כל השבוע המרומם הזה, ממש בתאריך הזה אנחנו עומדים במסדר הכנפיים של אסף ואני רואה את הבן שלי היקר מכל, בכורי אסף, עומד ומגשים את חלום חייו מגיל 5. הוא תמיד צייר מטוסים ובנה מטוסים מכל חומר שרק אפשר.

"כדי לסגור את כל החגיגה המשפחתית הזאת, יומיים אחר כך אנחנו מציינים את בת המצווה של הנסיכה הקטנה שלנו, ובאותו נאום בת מצווה אני אומרת: 'ברוך השם! אני מרגישה מבורכת! אני מרגישה שפעם ראשונה, אחרי שנים כל כך קשות, אני יכולה שוב להתחבר לשם נעוריי, בר סימן טוב. ואני רואה את עצמי מבורכת, כי למרות הצער הגדול זכיתי לזוגיות יפה כל כך, לארבע יצירות אהבה, למשפחה יפה שהיא המהות הגדולה של חיי, וזה הרבה זמן אני יכולה להגיד שהנה, הגעתי למצב שאני אומרת: מה עכשיו? מה עוד? ושיתפתי את אורחיי במסיבת בת המצווה בהחלטה לחזור ולטפל".

שום עין בקהל לא נותרת יבשה כשתמונתו של סגן אסף רמון יפה התואר מוקרנת על המסך, והוא לבוש מדים לבנים, לראשו כובע הטייסים. היא מסתכלת לעבר תמונתו בגעגוע, והלב מתפוצץ. יוצא אליה. בלי לשאול ל?מה, בלי לרחם. תוך כדי מילותיה היא כאילו מצליחה לפתור את הכאב, מתעלת אותו למקומות אחרים, ועדיין לא דיברה במפורש על אובדנו של אסף.

בקול שמתאמץ לא להישבר היא אומרת: "כמו שאנחנו יודעים, ב-13 בספטמבר 2009 ההפתעות לוקחות אותנו לעוד מכה קשה. בלתי אפשרית, בלתי מציאותית, לא טבעית, לא הגיונית, לא שום דבר.

"והנה שוב בובת הנחום תקום מזכירה לי שלמרות שאיבדתי את היקר לי מכל, עדיין יש משמעות לחיי. יש לי עוד שלושה ילדים, שזקוקים לי יותר מתמיד. מי חשב לעצמו שאוכל לעמוד בכאב הנורא הזה? והנה, מדי יום ביומו אני מתמודדת ולומדת לחיות עם הכאב ולהפיק משמעות לחיי. ומה שבאמת מאוד תומך בכל התהליך הקשה הזה הוא ההמשכיות של הקשר, שפשוט באה לידי ביטוי בתחושה שהם, אותם אנשים יקרים, תמיד נוכחים בחיינו, והם איתנו עם ערכיהם ומשנתם.

"לאחר מותו של אסף התרגשתי למצוא דבר מה שכתב, שהיה בעצם צוואתו הרוחנית: 'חונכנו, אחיי ואני, לשאוף להגשמת חלומותינו, על בסיס האמונה שכל אחד צריך למצוא את ייעודו בעצמו'. מהמקום הזה הקמתי את קרן רמון, להנצחת שמם של אילן ושל אסף. הקרן פועלת בפרויקטים חינוכיים, שבהם אנחנו מעבירים, דרך עולם התעופה והחלל, את השאיפה לחלום, ליזום ולהגשים את הייעוד דרך חיבור עם טייסות שונות, שמאמצות בתי ספר וקבוצות מדענים ששולחים ניסויים אל החלל".

כשנגמרות המילים מגיע תורה של המוסיקה. השיר "Imagine" של ג'ון לנון מושמע, והמילים מקבלות משמעות כפולה. ההקלטה היא מההשמעה המקורית שהיתה במעבורת החלל. הקהל מצטרף בשירה עדינה, כשלפתע נשמע קולו של אילן: "מזווית המבט שלנו כאן, בחלל שבו אנו סובבים במסלול כדור הארץ, אנו מביטים אליכם, ולמולנו נשקף עולם ללא מלחמות, מלא שלווה והדר. תפילה בליבנו שהאנושות כולה תדמיין את העולם כפי שהוא נשקף לנו, ותשאף לחיות ביחד בשלום. וכמילות השיר, אתם יכולים אולי לומר שאני חולם ומדמיין, אבל אני לא היחיד. אני מקווה שיבוא יום ותצטרפו אלינו ותזכו לחיות בעולם נפלא".

ורונה אומרת אמן, ושתמיד תמיד תהיה תפילה בליבנו שנראה את הדברים קצת יותר רחב, קצת יותר גדול. מישהי מהשורה שמעל שואלת בלחש אם היא מאוהבת, כי היא נראית כזאת. אבל רונה רמון יודעת להציב גבולות. יודעת למנן את האהבה שמורעפת עליה.

"הרבה מהחברות שלי הופכות להיות סבתות עכשיו", היא אומרת, "והן אומרות לי: 'רונה, יש למה לחכות'.

"אז אני מחכה.

"פשוט מחכה".

hagitr@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: