"לרדת עם החבר'ה לקפטריה?" מתבונן בי שגיא מור בתמיהה, "אה, נו. לא ממש. בהפסקות מדברים על השיעור, מחשבים משהו, קצת אינטגרלים. לא משעמם בהפסקות, יש מה לעשות".

שגיא בן 18. לא, הוא לא מדבר על החבר'ה מהכיתה, כי את בחינות הבגרות הוא סיים כבר בגיל 14. אוטוטו - עוד כמה קורסים ועבודת תזה שעליה הוא שוקד במרץ - יהיה לו תואר שני בהנדסת מחשבים באוניברסיטת בר-אילן. בהצטיינות יתרה, כמובן.

ביום ראשון יחזור הנער, שהופך בעוד רגע למהנדס מחשבים, אל ספסל הלימודים, והוא מחכה לזה בכיליון עיניים. "כבר די משעמם לי. היו שלושה חודשי חופש, וזה יותר מדי. אני יושב כל הלילה על התזה, גם לימדתי ועזרתי לסטודנטים אחרים עם עבודות ובחינות, אבל הספיק לי. יש לי חשק גדול ללמוד, לאתגר את עצמי. אני מחכה לזה כבר".

יצחק מור (57), אבא של שגיא, מוכן להישבע שהילד ידע את כל הא"ב כבר בגיל שנה ושבעה חודשים. הצעצועים פשוט לא עניינו אותו, אז האבא התחיל ללמד אותו את האותיות - והתינוק הפנים בצורה כמעט מחשידה. יצחק, קבלן שיפוצים, ואמא יהודית (50), מנהלת חשבונות, הבינו די מהר שיש להם בבית ילד פלא.

"יצא שאני לא מחונן. לא נורא"

"הבנו שהילד הזה שונה", מסביר האבא. "יש לי עוד שני ילדים מנישואים קודמים, אבל הוא גדל אצלנו כבן יחיד. יש לו זיכרון מדהים ותפיסה כל כך מהירה, שזה הפתיע גם אותנו בהתחלה. הייתי הולך איתו ברחוב, וכבר בגיל מאוד קטן הוא התחיל להגיד לי את כל סוגי המכוניות. הבנו שהוא צריך כל הזמן גירויים מחשבתיים".

בכיתה ג' ניגש שגיא למבדק של מחוננים. הוא לא עבר אותו.

"יצא שאני לא מחונן", הוא אומר. "לא נורא. המשכתי להתעניין במחשבים. אבא היה צריך למנוע ממני להיות כל הזמן ליד המחשב".

התעודה שלו ידעה להכיל רק ציון אחד - 100. זה גרם לו בעיות לא מעטות מבחינה חברתית. "בכיתה ג' עשו עלי חרם. החבר הכי טוב שלי אירגן את זה. היו שם גם מכות. לא הייתי הילד הכי חלש בכיתה וגם לא המלך, אבל בטח לא אחד שכל היום מרביצים לו. התלמידים האחרים פשוט לא ידעו איך לעכל אותי ואת ההצלחה שלי בלימודים. מה לעשות, בדברים האלה הכל בא לי די בקלות".

הוריו של שגיא העבירו אותו לבית ספר אחר. "אהבתי את הבית, את הפינה שלי מול המחשב, את האינטרנט. לפתור בעיות, להתמודד עם דברים מסובכים. אני לא איזה חברמן גדול עם 70 חברים, מקסימום שלושה או ארבעה טובים. חיפשתי כל הזמן עוד ועוד גירויים. יותר עניין אותי לחשב נפח של כדור מאשר לשחק בו".

האב יצחק: "הילד בא אלי ואמר לי: 'אבא, אני חייב להתקדם. משעמם לי בבית הספר'. נאבקתי במשרד החינוך כדי שייתנו לו לגשת לבגרות. בסוף, בחצי השנה האחרונה של כיתה ו', שגיא התקבל למסלול מיוחד למחוננים בבר-אילן, במקביל ללימודים בבית הספר היסודי. על התיכון הוא דילג".

בשיעורי המתמטיקה בכיתה שלו בבית הספר ישב ללא מעש. טוב, לא בדיוק. "היו פעמים שהמורה ביקשה ממני לעזור לה באינטגרלים, בחישובים. שמחתי לעזור. אבל רוב הזמן לא היה לי מה לעשות בכיתה".

בתוך חצי שנה סיים שגיא את הבגרות במתמטיקה בהצטיינות. "זה הלך לי די בקלות, הוצאתי 94. גם זה היה בטעות, עד היום אני משוכנע שהייתי צריך לקבל יותר", הוא אומר במבוכה.

בגיל 13, בזמן שחבריו הלכו לים ויצאו עם החבר'ה לפיצרייה, שגיא כבר היה בפרשת דרכים: לאן ממשיכים מכאן?

"הבנו שאי אפשר לעצור את הילד הזה", מסביר יצחק. "זה כמו שתגיד לילד גבוה שמצליח מאוד בכדורסל לעצור. ראינו שהוא צריך משהו אחר, שהוא לא ילד רגיל, ובכל שלב גם דיברנו איתו. לא הכרחנו אותו, לא כפינו עליו לעשות משהו בלי שהוא יזם את זה קודם. היתה לו כמיהה אדירה להתקדם ולהגשים את עצמו בגיל צעיר.

"משרד החינוך לא ידע איך לעכל אותנו. נלחמתי בהם שייתנו לו לעבור לאוניברסיטה, שיניחו לו, אולי אפילו שיעזרו, אבל בטח שלא יעצרו לי את הילד. הגעתי עד שרת החינוך דאז, פרופ' יולי תמיר, ובתוך שבועיים היא נתנה הוראה שייתנו לשגיא להתקדם ולהגיע לאן שהוא צריך".

וכך, בכיתה ז', בשנה הראשונה של חטיבת הביניים, במקום לחשוב על חוויות הבר-מצווה שלו, התחיל שגיא בלימודי התואר הראשון במתמטיקה. שלושה ערבים בשבוע, במקביל ללימודיו בבית הספר התיכון בראשון לציון. "בבית הספר כבר לא היה לי מה לעשות. כמה אפשר להתעניין בשיעורי ספורט או בשיעורי מחנכת? מה בדיוק מושך בזה? בתום השנה הראשונה באוניברסיטה הרגשתי שלימודי המתמטיקה לא מספיקים לי. בחופש הגדול, בין כיתה ז' לח', עשיתי בגרויות בפיזיקה ובאנגלית בחמש יחידות, והוצאתי 95 בשניהם. עשיתי את המבחן הפסיכומטרי וקיבלתי 700. הצלחתי להגשים את החלומות האמיתיים שלי - ללמוד הנדסת מחשבים".

מזהה בשניות שהמרצה טעה

אנחנו יושבים בכיתה 329 בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר-אילן. שגיא מסביר שזאת סתם כיתה רגילה, שיש כיתות יותר מעניינות עם מחשבים, רובוטים ואביזרים. הוא במכנסיים קצרים, נעליים וגרביים, חנון מחשבים טיפוסי. רוב הזמן הוא משפיל מבט במבוכה, לעיתים אינו מצליח להשלים את המשפטים מרוב ביישנות, ואביו נחלץ לעזרתו. אין ספק, יותר נוח לו כשהוא לבד מול המסך, צולל אל עולמו הפנימי העשיר.

אני מנסה להיכנס לרגע לנעליים של יצחק מור. מצד אחד, הילד גאון. מה עוד אפשר לבקש. בחור סקרן, שאפתן, שמתמטיקה ופיזיקה הן בשבילו חטיף לארוחת הבוקר, שילך לצבא בגיל 19 עם מקצוע, ואחר כך, כשכולם יחפשו את דרכם באוניברסיטה, הוא כבר יספור את המזומנים. מצד שני, אולי יש כאן פספוס. הדילוג הזה של שגיא על הילדות ה"רגילה", המוכרת, זאת של החברים מהשכונה ומשובות הנעורים והסמסים המטופשים והתאהבות ראשונה - הדילוג הזה אולי עוד יחסר לו בעתיד.

תגיד, שגיא, אתה לא מרגיש שקצת איבדת את הילדות?

"ממש לא. הצלחתי להיות אני, להיות איפה שטוב לי. אני די מרחם על החברים שלי מבית הספר. נורא משעמם ללמוד כל היום את המקצועות העיוניים - ספרות, תנ"ך, לקרוס משיעורי בית, לסבול כל הזמן. אני שומע אותם מדי פעם, לא מפסיקים לקטר. יש ילדים כמוני, שזה באמת לא מתאים להם. אני יודע שאני חריג, אבל שמח שידעתי לעשות עם זה משהו, שלא התעצלתי ושלא נשארתי במקום שלא נכון לי. אני כל הזמן אומר לעצמי, איזה כיף שאני במקום אחר.

"אני מסתכל במראה ולא רואה שם ילד חנון", הוא מתעקש. "אני לא כמו אלה מ'היפה והחנון'. יש לי אתגרים, ואני עומד בהם. מהר מאוד הפכתי לקמע של הסטודנטים מהתואר הראשון. אפילו יצאתי איתם לסרטים, והשתלבתי נהדר. החלפתי את החברים שלי מבית הספר באנשים יותר בוגרים, אולי גם יותר מעניינים ומאתגרים. זה גורם לי סיפוק גדול ואושר. אני לא בודד".

אתה רואה טלוויזיה, למשל? אילו תוכניות אתה אוהב שם?

"אני אוהב לראות סדרות זרות על מדע בדיוני. בדרך כלל אני מקליט. ריאליטי לא מדבר אלי. אחרי עונה אחת זה כבר משעמם והופך למיותר". ציפיתם לתשובה אחרת?

הילד הזה היה לשיחת היום בבר-אילן. נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה, מספר ששגיא קיבל טיפול מיוחד בגלל גילו הצעיר. "סטודנט כזה מקבל ליווי אישי צמוד של חבר סגל אפילו עד לדוקטורט. יש כאן תוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה, פתחנו מסלול מואץ לבי.אי, שבמסגרתו תלמידי תיכון מסיימים את לימודי התואר הראשון עוד לפני גיוסם ומגיעים לשירות הצבאי כאקדמאים לכל דבר".

פרופ' ג'ורג' מושיץ, דיקן הפקולטה להנדסה, מחבק את שגיא בחום. טוב, הוא הרי המצטיין שלו מדי שנה. "אני שמח ששגיא איתנו. הוא השתלב כאן מצוין גם מבחינה לימודית, וגם חברתית עם הסטודנטים האחרים בפקולטה".

מי שקלטה את שגיא ביומו הראשון באוניברסיטה ומלווה אותו מאז היא דינה ימיני, ראש מינהל הפקולטה. "כשמקבלים ילד כל כך מוכשר לאוניברסיטה חייבים להכין לו תוכנית אישית", היא אומרת. "זה לא פשוט. זה דורש מהילד הרבה בגרות אישית והבנת תהליכים. הוא נכנס לכאן בגיל מאוד צעיר, והחומר מורכב וקשה. שגיא ידע להתמודד ולהצטיין בכל. זה דרש רכישת מיומנויות לימודיות והבנה חברתית. שמרתי עליו מכל משמר. ראיתי אותו כל הזמן, את הסקרנות שלו, את הרצון הגדול ללמוד".

העתודאי שי עציון (22) למד עם שגיא לתואר הראשון בהנדסת מחשבים. הוא עדיין לומד לתואר הראשון, נשארה לו עוד שנה. שגיא כבר דוהר לעבר התואר השני. "מההתחלה הוא נראה לנו ילד חשוד כזה. הוא הפך מהר מאוד להיות המוקד, כולם רצו להבין מה בעצם עושה הילד הזה איתנו באוניברסיטה. מהר מאוד הבנו. ברמה האקדמית הוא היה מעל כולם. תמיד הוציא 100, ובכל פעם נבחר מחדש למצטיין דיקן. היינו פונים אליו בצ'ט, בג'ימייל ובפייסבוק, ושואלים אותו על שיעורי הבית. גם סטודנטים בני 30 לא התביישו להתייעץ איתו, ולכולם הוא עזר. גאון מחונן ברמה גבוהה מאוד".

עציון אומר שההשתלבות החברתית של שגיא היתה קשה יותר. "ישבתי לידו בכיתה. הוא מאוד ביישן. היו פעמים שהמרצים שאלו אותו שאלה, והוא ביקש ממני שאענה במקומו. לא היה לו פשוט להשתלב, אבל בגלל שהוא ברמה אקדמית כל כך גבוהה, הוא הצליח להיות מקובל ואהוב. עשו לו כבוד. תשמע, אנחנו לא מאלה שמפתחים חיי חברה על הדשא".

איך המרצים התייחסו לילד?

"בסדר גמור. כולם הבינו שהוא שולט בחומר ברמות מדהימות. תמיד מגיע לשיעור מסודר, קפדן ומוכן. אחת המרצות ניגשה אליו ושאלה אותו בן כמה הוא. זה לא דבר שעושים תמיד".

"בהתחלה היה קשה לתפוס שילד כזה לומד איתנו", אומר איציק טביביאן (22), גם הוא עתודאי שלמד עם שגיא לתואר הראשון. "מהר מאוד זה השתנה. הוא כל כך חכם, עד שהוא היה מזהה בשניות שהמרצה טעה, אבל הוא התבייש להגיד לו את זה. "היה לנו קורס שנקרא עיבוד אותות ספרתי. באחד השיעורים המרצה עשה טעות. שגיא אמר לי מייד: 'איציק, הוא טעה, לא נעים לי להגיד לו את זה'. אני הצבעתי והעמדתי את המרצה על טעותו".

הייתם מוציאים אותו קצת לבלות?

"כן. הוא היה בא איתנו לסרטים, וזה היה מצחיק, כי אין לו רישיון נהיגה אז באנו אליו הביתה ואספנו אותו, והחזרנו אותו הביתה מייד אחרי הסרט. בכל זאת, ילד, ההורים מחכים בבית, לא נעים".

"אחרי הצבא אעשה כסף"

שגיא נכנס לחדר הרובוטיקה עם שי ואיציק. רובוטים קטנים פרושים על משטח המדמה מגרש כדורגל קטן ומאולתר. השלושה מפעילים אותם. משתעשעים איתם כאילו היו החברים הכי קרובים שלהם. די להסתכל בדינמיקה ביניהם ולהבין שככה זה אצל אנשי ההנדסה: יש להם שפה משלהם.

שי ואיציק מספרים לי, בלי ששגיא שומע, שהוא הפך למורה הפרטי הכי מבוקש בפקולטה. "כשהתחיל מבצע עופרת יצוקה, היו סטודנטים שנקראו למילואים. מה הם עשו כשהיו צריכים להשלים את החומר? ברור, פנו לילד. הוא ישב ועזר להם, פתר להם הכל בסבלנות רבה ובנדיבות גדולה".

רשימה חלקית של הקורסים הנלמדים בהנדסת מחשבים: מבנה נתונים, עיבוד אותות ספרתי, מספרי אלגוריתמיה, קורסי חומרה, תכן נלוגי (תכנון של מערכות לוגיות), פיזיקה, רובוטיקה, וגם מבוא לתורת הצפינה.

מה נער בגיל ההתבגרות מוצא בקורסים האלה?

"בחייך, זה מרתק. אתה מתעסק עם תוכנה, חומרה, מבין מקרוב את רזי המחשב. זה כיף. אתה יודע שדחו לי את הגיוס בשנה כדי שאשלים את התואר השני? בטח אלך ליחידת מחשבים".

ואחרי הצבא יהיה לך פור: בני גילך ילכו לאוניברסיטה, אתה כבר תהיה מרצה שלהם.

"כן, יכול להיות שהייתי הולך ישר לדוקטורט אם לא היה את הצבא, אבל חשוב גם לעשות ולתרום. אחרי הצבא אני אתחיל לעבוד ולעשות כסף, אני מקווה".

מה אתה חולם להיות שתהיה גדול?

"להמציא את הדבר הבא במחשבים. אני יודע שזה חלום גדול. עכשיו אני עושה את התזה ב'זיהוי אותות דיבור במחשב'. אני יושב על זה בכל לילה עד שאבא בא אלי בסביבות שלוש בבוקר ומבקש ממני ללכת לישון. אני משקיע בזה המון, כי אני עובד על שיפור העניין, שואף להוציא עבודה שתהיה משהו חדשני, מורכב, שיביא בשורה. זה נשמע גדול, אבל אלה השאיפות שלי".

יצחק אומר שעד עכשיו הם כבר הוציאו על הלימודים של הילד קרוב ל-100 אלף שקלים, כולל הבגרויות האקסטרניות, הפסיכומטרי, התואר הראשון והוצאות נוספות על לימודים. את שכר הלימוד על התואר השני הם לא שילמו: הוא הוענק לשגיא כמלגה, לאחר שהצטיין בתואר הראשון.

רישיון נהיגה עדיין אין לו, אז אבא מביא אותו בכל בוקר לאוניברסיטה. גם חברה עוד לא היתה לו.

עכשיו, כשאתה כבר בשנה האחרונה שלך, יש מצב שאתה מבריז קצת מהשיעורים, הולך לבלות?

"אין מצב. זה לא אחראי. סתם מפסידים חומר וצריך אחר כך להשלים אותו".

טוב, זה קרב אבוד. הרמנו ידיים.

erann@israelhayom.co.il