את העלבון הזה שחף קישניה כבר לא תשכח לעולם. שחף, צעירה בת 22 מבת ים, הגיעה בחודש ינואר האחרון לבית החולים וולפסון בחולון בניסיון לברר את מקורם של כאבי הבטן העזים, שמהם סבלה כבר תקופה ארוכה. היא לא תיארה לעצמה שדווקא שם, במחלקה כירורגית א' של בית החולים הממשלתי הוותיק, היא תהפוך למושא לעג בידי מטפליה; שבדיקתה תאלץ אותה לשכב דקות ארוכות על מיטת הטיפולים ולהאזין לצוות הרפואי לועג למשקלה. לשחף ההמומה לא נותר אלא לעצום עיניים ולנסות לעצור את הדמעות.

"במשך כל הבדיקה עמדו מנהל המחלקה וחברי הצוות הרפואי סביב המיטה כחבר לצים, צחקו והעירו הערות מבזות, משפילות ומעליבות", טוענת שחף בתביעה שהגישה נגד משרד הבריאות. הדיון בתביעה עדיין מתנהל בבית המשפט, אולם על חלק ניכר מהעובדות במקרה אין מחלוקת: בבדיקה שערך משרד הבריאות נמצא שהתלונה מוצדקת. "עוד במהלך האשפוז התנצל מנהל המחלקה בפני המטופלת", כתב מנהל בית החולים, ד"ר יצחק ברלוביץ. "להתנצלות הצטרפה הנהלת המרכז הרפואי, אשר רואה את הנושא בחומרה רבה".

תביעתה של שחף קישניה היא ראשונה מסוגה בישראל; עד היום לא הסכימו מטופלים שהפכו מושא לביזוי לחשוף את ממדי השפלתם. אולם מתחקיר "ישראל היום" עולה כי אין מדובר במקרה בודד אלא בתופעה רחבה, הכוללת מקרים רבים של מטופלים כבדי משקל בישראל המושפלים ומקופחים על ידי המערכת הרפואית על כל מוסדותיה. רופאים ואחיות רבים, לעיתים אפילו דיאטניות, לוקים בתופעה שבארה"ב כבר זכתה לכינוי "Obesophobia" ("שמנופוביה"): חרדה לא הגיונית מאנשים בעלי משקל יתר, המובילה לפיתוח סטיגמות שליליות כלפיהם ולפגיעה בהם.

על פי הערכות אנשי מקצוע, שכיחות התופעה גורמת לא רק לסבל נפשי עצום לבעלי המשקל הגבוה, אלא אף מונעת פעמים רבות את הצלחת הטיפול הרפואי בבעיותיהם וכולאת אותם במעגל של דיאטה והשמנה לסירוגין. ברבות ממדינות המערב הפכה ה"שמנופוביה" למגיפה חברתית של ממש: בארה"ב, שיעורם של מקרי אפליה על רקע משקל משתווה לשיעורם של מקרי אפליה על רקע גזעי. לדעת רבים, היקף התופעה מזכיר את ההומופוביה כשזו היתה בשיאה.

בארה"ב עלה הנושא לסדר היום בעקבות שורה של כתבות ומחקרים אקדמיים ואף עמד במרכז השיח הציבורי לפני כשבועיים, כשמגישת חדשות הבוקר של רשת CBS, ג'ניפר ליווינגסטון, בחרה להגיב בשידור לצופה שנזף בה באי-מייל ובדף הפייסבוק של הרשת על כך שהיא שמנה. תגובתה של ליווינגסטון זכתה ליותר מ-10 מיליון צפיות ביו-טיוב.

בניגוד לארה"ב, בארץ הדיון הציבורי בנושא נמצא בחיתוליו. הוא מתאפיין לא פעם בקשר של שתיקה, שנובע בדרך כלל מבושה. מי שמובילה את המאבק למען ההכרה בעוול המוסרי והנפשי הנגרם לשמנים באפלייתם היא הדיאטנית איילת קלטר. קלטר נאבקת בתפיסה המקובלת שהשמנה היא תוצאה של בחירה וטוענת כי אין זה ראוי - מוסרית, ציבורית וחברתית - להאשים את האדם השמן בבעיותיו. ואכן, התחקיר המובא כאן, המבוסס על שיחות עם רופאים, עם דיאטניות ועם בכירים במערכת הבריאות, וגם על מחקרים בנושא, מעלה תמונה מדאיגה על ממדיה של התופעה בישראל. על פי נתוני משרד הבריאות, כמחצית מהישראלים סובלים מעודף משקל, ואין ספק שרגשות שליליים שמגלים כלפיהם רופאים ודיאטניות פוגעים באיכות הטיפול הרפואי שהם מקבלים.

"מסכת של עלבונות"

על פי כתב התביעה שהגישה שחף קישניה, העלבתה על ידי אנשי הצוות הרפואי לא הסתכמה רק בדקות הספורות שבהן שכבה על מיטת הטיפולים. "מסכת העלבונות על חשבונה לא פסקה סביב מיטתה", נטען בכתב התביעה שהגיש עו"ד כרמי בוסתנאי נגד משרד הבריאות ומנהל המחלקה, ד"ר מרדכי שמעונוב. "היא אף שמעה את אחד הרופאים מכנה אותה 'מכוערת', 'דבה' ו'שמנה' ואומר: 'אין פלא שהיא התחתנה מהר', וכן שמעה את אחת האחיות אומרת: 'יש לך מזל שהיא היתה מטושטשת מהשינה ולא שמעה אותך'. כשהתאוששה, שמעה את צחוקם המהדהד של הרופאים מחוץ לחדרה. היא חשה עלבון צורב ופרצה בבכי".

בעקבות המקרה הגישה שחף תלונה נגד אחד הרופאים למחלקת פניות הציבור בבית החולים וולפסון, והחליטה לא להמשיך שם את הבדיקות. לטענתה, רק לאחר שפנתה לבית החולים איכילוב, קיבלה מענה רפואי אמיתי: הרופאים שלחו אותה לבדיקת סי.טי, שבה התגלה המקור לכאבי הבטן העזים שעליהם התלוננה ארבע פעמים בפני הרופאים בוולפסון.

עו"ד בוסתנאי מעלה בכתב התביעה טענות חסרות תקדים נגד וולפסון ומאשים את הרופאים בעבירות על חוק לשון הרע, בפגיעה בפרטיות וברשלנות רפואית. "לא רק שהרופאים שגו באבחון מצבה הרפואי של שחף ובגילוי מחלתה, הם גם נהגו כחבר לצים ופוחזים סביב מיטתה בבית החולים, תוך מתן פורקן ליצריהם, בעוד היא מתייסרת בכאביה. הם ערכו מופע שעשועים סביב מיטתה ועל חשבונה, תוך ביזויה והשפלתה באופן המחפיר ביותר, וניצלו את מעמדם כרופאים ואת האמון שנתנה בהם החולה וחרגו מסמכותם באופן גס ובוטה".

עוד בטרם הוגשה התביעה לבית משפט השלום בתל אביב ערך משרד הבריאות בירור בעניין. ביוני השנה כתב לשחף ד"ר יעקב הספל, יועץ בנציבות קבילות הציבור במשרד, כי חלק ניכר מתלונתה נמצא נכון ומוצדק. במכתב צוין כי מנהל המחלקה, ד"ר שמעונוב, שוחח עם שחף לאחר התקרית, "הסכים שדרך התבטאותו של הרופא היתה בלתי ראויה והתנצל על כך. הוא שוחח עם הרופא, העיר לו על התבטאויותיו והעמיד אותו על טעותו".

גם מתגובת בית החולים לכתבה זו עולה כי התנהגות הרופא היתה בלתי הולמת. "בעקבות הדברים שנאמרו על ידי הרופא זימן אותו מנהל המחלקה לשיחה והעיר לו על דבריו. עוד במהלך האשפוז, מנהל המחלקה התנצל בפני המטופלת, ולהתנצלות הצטרפה הנהלת המרכז הרפואי, שרואה את הנושא בחומרה רבה. צר לנו על האירוע ואנו נבחן את האמצעים על מנת שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד. יצוין כי המתלוננת קיבלה טיפול רפואי כנדרש, בהתאם למצבה הרפואי". בית החולים טרם הגיש כתב הגנה לבית המשפט.

המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, אמר בתגובה: "מדובר בהתנהגות שאינה הולמת רופא, וגם בוולפסון הבינו את זה. על מקרים כאלה נגיב בחריפות".

"משימה פחות נעימה לרופא"

שחף קישניה היא אמנם הראשונה המעזה לשבור את מחסום הבושה ולהתלונן נגד רופאים שהשפילו אותה בשל משקלה, אולם במערכת הבריאות מודים כי מדובר בתופעה. "רופאים רבים נוטים לסלוד ממטופלים שמנים", מודה ד"ר אהרון פלשמן, מומחה ברפואת ילדים ובפסיכיאטריה כללית של ילדים ונוער. פלשמן לא חושש להתייצב מול עמיתיו הרופאים ולקרוא לילד בשמו: "הרבה פעמים סטודנטים לרפואה נותנים לדעות הקדומות שלהם גושפנקה מקצועית, כביכול. ראיתי ושמעתי רופאים צעירים שמתבדחים על חשבון החולים, וחלק גדול מההומור הזה הוא בקשר למטופלים שמנים".

למה זה קורה?

"לרופא יותר קשה לטפל בחולה שמן. יותר קשה לבדוק אותו, ומנקודת מבטו של הרופא, המשימה פחות נעימה ומעמיסה עליו מאוד. פעמים רבות, רופאים מרגישים שעם מטופל שמן קשה להם לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. הפתרון צריך להיות הסברה ומודעות, כדי להתגבר על הסלידה מן השמן. יש תפקיד משמעותי לחינוך, הן בקרב הרופאים הצעירים והן בקרב הבכירים, שמשמשים מודל לחיקוי".

את היכרותו עם הבעיה חייב פלשמן לפגישתו עם קלטר, הנחשבת כיום לרוח החיה מאחורי הדיון הציבורי המתפתח בנושא. "עד להיכרות איתה גם אני לא הייתי מודע מספיק לבעיה", הוא אומר. "גם אני גדלתי במערכת רפואית וחברתית עם דעות קדומות. אני נתקל באנשים רבים בעלי עודף משקל שסובלים מהתערבויות, שלכאורה נעשו לטובתם על ידי מערכת הבריאות, אך למעשה גרמו להם פגיעה נפשית קשה. הידיים שלנו, אנשי המקצוע, לא נקיות, כי אנחנו נוטים להניח שאנחנו מסוגלים בידינו 'להציל' אנשים מהמשקל שלהם, ולא מביאים בחשבון את המחיר הנפשי הכבד של ההתערבויות האלה. בכלל לא ברור אם הכלים שיש לרפואה המערבית מאפשרים לה לקיים דרך אמיתית שבאמצעותה המטופל יכול להגיע למשקל הרצוי ולשמור עליו לאורך זמן.

"בראייה הכללית, העיסוק בדיאטה הוא כישלון חרוץ, ויש לו גם מחיר נפשי כבד, שכולל פגיעה של המטופלים בקשרים שלהם עם החברה ועם המשפחה, וגם ביחס שלהם לעצמם. הרפואה הרי צריכה קודם כל לא לגרום נזק למטופל; התפקיד של הרופא הוא לעזור לאדם לאהוב את עצמו ולאהוב את גופו, ולחשוב יחד איך לשפר את מצבו הבריאותי. בעיסוק בדיאטות לא שמרנו על כבודו של האדם השמן, אלא ראינו בעודף המשקל סימן לפגם באישיות שלו. אנחנו גם לא מכבדים את החירות האישית שלו ונוהגים לתת לו כל מיני פקודות ותוכניות, בדרך כלל בלי לשתף אותו מספיק. התוצאה היא שזה מאוד מחליש את האדם, ואז הסיכוי שהוא יעמוד במשימת הדיאטה ושינוי ההתנהגות - יורד. אנחנו יורים לעצמנו ברגל".

עו"ד עדי ניב-יגודה, העוסק בתחום זכויות החולה בישראל ומלמד משפט רפואי באוניברסיטת תל אביב, סבור גם הוא כי "מפגש רפואי שבו חווה המטופל יחס משפיל עלול לגרום לו נזק. חובתה של הרפואה לנתק את הסיטואציה הרפואית מעמדות אישיות ומסטיגמות שליליות כלפי בעלי משקל עודף. דווקא ההקשרים החברתיים והתרבותיים שמתלווים למשקל עודף מדגישים ביתר שאת את חשיבות ההגנה על המטופל מפני אפליה, שעלולה לעיתים להתבטא בטיפול רשלני".

להשקפה הזאת שותף גם פרופ' זמיר הלפרן, ראש המכון למחלות דרכי העיכול והכבד בבית החולים איכילוב, ויו"ר איגוד הרופאים לגסטרו-אנטרולוגיה ומחלות כבד. פרופ' הלפרן, המגדיר את עצמו "שמן כרוני", מתמודד כבר שנים רבות עם בעיות של עודף משקל, ולפני שלוש שנים אף עבר ניתוח לקיצור קיבה, שבעקבותיו השיל ממשקלו כ-25 ק"ג.

"הספרות המקצועית מדברת באופן ברור ומוכח על אפליה קשה נגד שמנים במערכת הרפואית", אומר הלפרן. "האפליה קיימת בשלושה מישורים: בקרב הילדים בבית הספר, במערכת הרפואית, ובמערכת היחסים בין ההורים לילדים. יש שכונות או קבוצות באוכלוסייה, שהעונש הכי גדול להורים הוא שהילד שלהם יהיה שמן. יש גם מחקרים רבים על האפליה במערכת הרפואית והוכחות לכך שמטופלים שמנים מקבלים טיפול פחות טוב".

לטענת הלפרן, "ידוע שהסיבות להשמנה הן שילוב של גנטיקה, סביבה, השפעת התעשייה ועוד, ושזה לא תלוי רק באדם עצמו. יתר על כן - עודף משקל אינו בהכרח סימן לבריאות לקויה. כמובן, מי שרמת ההשמנה שלו גבוהה במיוחד או חולנית, ושמדד מסת הגוף שלו (BMI) מעל 35 עלול להימצא בסכנת חיים, וכדאי שיעבור ניתוח לקיצור קיבה. השמנה חולנית היא כמו סרטן, וצריך לטפל בה. אבל רוב הציבור לא נמצא במצב של השמנה חולנית.

"אנחנו צריכים לעודד אכילה בריאה ופעילות גופנית. אם הייתי קובע את מדיניות הבריאות, הייתי עושה הכל כדי לחנך לבריאות ולאורח חיים בריא, אבל לא מתמקד במשקל, שבפני עצמו אינו מדד לרמת הבריאות של האדם. מדידת המשקל אפילו מעודדת אפליה. לעודד אנשים להיות רזים זה למעשה לעודד אפליה ופגיעה באנשים בעלי עודף משקל".

"סידרה ארוכה של איסורים"

פרופ' הלפרן מסכים עם ד"ר פלשמן שהרפואה המודרנית עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד עם תופעת ההשמנה - חרף תעשיית הדיאטות המשגשגת. "העובדות הן שמאז שנכנסו הדיאטניות לעולם, האוכלוסייה במערב ובעולם כולו רק הולכת ומשמינה. כ-97 אחוז מהאנשים שעשו דיאטה חוזרים למשקלם הקודם אחרי כשנתיים; כ-5 אחוזים אפילו עוברים אותו. רק כ-3 אחוזים מצליחים לשמור על משקלם החדש, מכיוון שהם אובססיביים לכך. זה קורה משום שבגוף יש כנראה מנגנונים הישרדותיים, שמפרשים את ההרזיה כאיום על עצם קיומנו הפיזי, ואז הגוף מנסה עוד יותר לשמור על עצמו ולחזור למשקל הקודם. זאת הסיבה שדיאטות נכשלות.

"אנשים מתפתחים בגדלים שונים, וצריך לקבל את זה. אסור למדוד את האוכלוסייה לפי המשקל שלה, אלא לפי הבריאות. היום כל מטופל שואל אותי קודם מה אסור לו לאכול, במקום מה מותר לו לאכול. המזון הפך אצלנו לסידרה ארוכה של איסורים".

רופא נוסף שיכול להעיד על התופעה מניסיונו האישי הוא ד"ר איתן חי-עם, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, ומי שניהל בעבר את בתי החולים אסותא וסורוקה. חי-עם, מומחה לרפואת משפחה, מתמודד בעצמו עם בעיה של משקל עודף והצליח בשנים האחרונות להשיל ממשקלו כ-30 ק"ג. "כשהייתי מאוד שמן, מעבר לתחושת הכבדות, היתה לי הרגשה שזה לא בריא, וראיתי בכך מעין הודאה פומבית שאני לא מסוגל להתמודד עם זה. זה גם היה מאוד בולט וצועק כלפי חוץ. כשאתה מתחיל להוריד במשקל אתה מרגיש פתאום את האהבה שעוטפת אותך, כי הרי כל אחד רואה, זה בולט הרבה יותר ממצבים רפואיים אחרים".

חי-עם מעיד שהוא עצמו לא נתקל במקרי אפליה נגד אנשים שמנים, אבל הוא מודע ליחס השלילי שמפגינה כלפיהם המערכת הרפואית, כמו החברה כולה. "אני לא חושב שמדובר בסלידה, אלא יותר בתחושה של כישלון וחוסר אונים מול המטופל: נראה לי שזה מרגיז את הרופא שהחולה שלו לא עוזר לעצמו. הרופא תופס את זה כאילו זה בידיו של המטופל. במידה רבה זה אכן בידינו, אבל מאוד מאוד קשה להתמודד עם זה. ההתמודדות היא יום-יומית".

שורה של מחקרים שנערכו בעולם בשנים האחרונות גילו תוצאות קשות בנוגע ליחס ולהתנהגות של עובדי מערכות הבריאות כלפי מטופלים שמנים. במחקר אמריקני מ-2004 דיווחו כ-40 אחוז מהמטופלים בעלי עודף משקל קיצוני כי הם חשים שההתנהגות של רופאים כלפיהם פחות יפה מהתנהגותם כלפי מטופלים בעלי משקל ממוצע. כ-10 אחוזים דיווחו שהם מטופלים בצורה לא מכובדת בשל משקלם. המחקרים בעולם מצאו שאין היערכות נאותה של מוסדות הבריאות לטיפול בשמנים, הן בתנאי האשפוז והן בציוד הרפואי, שחלקו אינו מתאים למטופלים בעלי ממדי גוף חריגים.

על כך בדיוק נסבה תביעתו של ד', תושב הדרום, נגד קופת חולים כללית. ד' טען כי ניתוח שעבר בבית החולים סורוקה בבאר שבע הותיר אותו עם פגיעה קשה ובלתי הפיכה בבריאותו, בשל התעלמות הרופאים מהשלכות ממדי גופו. התביעה הוגשה בפברואר 2011 לבית משפט השלום בירושלים נגד קופת חולים כללית, הבעלים של בית החולים סורוקה והאחראית לו. לפי התביעה, ד' עבר ב-2007 ניתוח בעיניו בבית החולים. לטענת התביעה, הצוות הרפואי לא נערך כיאות לביצוע הניתוח באדם בעל ממדי גוף כמו של ד' - הוא שקל כ-170 ק"ג וגובהו יותר משני מטרים. על פי התביעה, הושכב ד' על שולחן ניתוחים סטנדרטי שהיה קצר מלהכיל את גופו, ורגליו, שבלטו מהשולחן, הושענו על מגש. כבר עם כניסתו לחדר הניתוח התלונן ד' כי שוליו הבולטים של המגש ננעצים בשוקיו בחוזקה וגורמים לו כאבים, אבל לטענתו, הרופאים התעלמו מקריאותיו והרדימו אותו. הניתוח נמשך שעות ארוכות, ובסיומו התלונן ד' על כאבים עזים בשוק ועל סחרחורות, חולשה וקוצר נשימה. התברר כי בעת הניתוח התפתח ברגליו קריש דם, שנדד לריאותיו וסתם אותן.

"עד הניתוח היה התובע עצמאי לחלוטין ותיפקד ללא כל מגבלה", נאמר בכתב התביעה. "כתוצאה מהניתוח הוא סובל כיום מנכות נשימתית קשה לצמיתות, וצמוד לבלון חמצן. הוא איבד את כושר התפרנסותו והוא זקוק לעזרת הזולת. מלכתחילה היו לתובע גורמי סיכון משמעותיים של משקל יתר קיצוני ורקע משפחתי-רפואי, שהם כל אחד בפני עצמו גורם סיכון גדול להופעה של פקקת במהלך הניתוח. אולם השילוב של שניהם אצל אדם שעבר ניתוח ארוך עלול להיות קטלני. הרופא המרדים התעלם מהנתונים הבולטים לעין של התובע, והצוות הרפואי כולו התעלם מגורמי הסיכון וביצע את הניתוח בתנאים בלתי סבירים, תוך שימוש בציוד שאינו מתאים לגובהו של המטופל, באופן שהגביר משמעותית את הסיכון הקיים ממילא".

בכתב ההגנה דחתה קופת חולים כללית את כל טענות התביעה וטענה כי היא סבורה שהצוות הרפואי טיפל ב-ד' באופן "מקצועי, מיומן, צמוד וקפדני". "חברי הצוות היו ערים לממדי גופו החריגים של התובע ונערכו אליהם בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל. לפני הניתוח ולאחריו הוא נבדק, והממצאים תועדו ברשומה הרפואית". המשפט עדיין לא הגיע לסיומו.

מבית החולים סורוקה נמסר בתגובה לכתבה: "אין כל קשר בין ניתוח העיניים שהתובע עבר בבית החולים לבין מצבו הרפואי הנוכחי. נציין כי נעשו עבורו כל ההתאמות הנדרשות, וכי מדובר במקרה שאין בצידו רשלנות רפואית".

"רגשות של רחמים"

ד"ר אסנת סיטון, מנכ"לית עמותת "עתיד" המאגדת כ-1,000 תזונאים ודיאטנים מוסמכים, בדקה ב-2010 את השפעת הסטיגמות נגד שמנים על עבודתן של דיאטניות בישראל. במחקר, שהוכן לצורך קבלת תואר דוקטור בפקולטה למדעי הרווחה באוניברסיטת חיפה והוא הראשון מסוגו שנערך בישראל, השתתפו כ-300 דיאטניות מקופות החולים מכבי וכללית. ממצאיו דומים לאלו של מחקרים דומים שבוצעו בעולם: התברר שמטופלים שמנים סובלים מאפליה רחבה גם בקרב דיאטניות מקצועיות.

הממצאים הראו כי ככל שהמטפל ייחס למטופל אחריות גדולה יותר למשקלו, כך התעוררו אצלו רגשות שליליים יותר כלפי המטופל, ואלה תורגמו במהרה להתנהגות שלילית ולאפליה: הימנעות ממגע בין-אישי, זמן טיפול קצר יותר משניתן לאחרים, ואפילו תמיכה בטיפול כפוי. המחקר כלל סידרת מפגשים עם דיאטניות בקבוצות מיקוד, שבהן עלה הקושי האישי, הרגשי והמקצועי שנגרם לאיש מקצוע שנפגש עם מטופל, המייחס את בעיית המשקל שלו לגורמים חיצוניים.

"זה נורא מתסכל אותי", הודתה אחת הדיאטניות שהשתתפה במחקר, "אני לא יודעת איך להעביר את מיקוד השליטה למטופלת שלי. מפריע לי שהיא משליכה את זה על הגורמים הסביבתיים. היתה אצלי בחורה צעירה בת 23, שזו הפעם השלישית שלה אצלי. בפעם הראשונה היא קיבלה תפריט, אבל לא התחברה אליו. בפעם השנייה היא באה עם אמה, בכתה והאשימה אותי. הייתי המומה. ילדה בת 23 יושבת ובוכה. לא ידעתי מה לעשות".

רוב הדיאטניות הסבירו במחקר שבהתחלת הטיפול הן מרגישות בדרך כלל אמפתיה וחמלה כלפי המטופל בעל משקל היתר, אך עם התקדמות התהליך, הן חשות עלייה ברגשות השליליים. "בפגישה הראשונה יש אולי איזה רגש של רחמים", אמרה אחת המשתתפות, "אבל אחר כך את באמת מתחילה לפתח רגשות שליליים, בעיקר כשהם מתחילים לבוא ולתרץ למה זה לא הולך. 'היו חגים', 'היו חתונות' או תירוצים אחרים. ואז את מתחילה עם קוצר הרוח, את חושבת לעצמך, 'עוד פעם זה עם הסיפורים שלו'".

דיאטנית נוספת סיפרה שבזיכרונה נחרת סיפור של בחור צעיר, בן 18-17, שהגיע עם השמנה קיצונית ומחלת עור. "היה לו ריח נורא מהעור, כשהוא נכנס חטפתי חום. לא יכולתי לשקול אותו. מצד אחד, הוא היה מעל 160 ק"ג ועורר בי איכס אחד גדול, ומצד שני, ריחמתי עליו. הרגשתי שאני לא מבינה איך אדם הצליח להזניח את עצמו ככה. הוא סיפר לי איך הוא קונה כמויות של בורקס ופשוט בולע אותם. לא אוכל, בולע. הוא לא היה יכול לשכב, רק לשבת. הוא ישן בישיבה. הוא עורר בי גועל, אבל גם הרבה אמפתיה".

המסקנות שעלו מעדויותיהן האישיות של המשתתפות במחקר חזרו גם בתשובות לשאלון שהועבר להן, ובו התברר כי רובן מייחסות מידה בינונית-גבוהה של אחריות לבעיית ההשמנה למטופל שלא מצליח להוריד ממשקלו לאחר עשרה חודשי טיפול. כשליש מהנשאלות אף סברו שבמקרה כזה, המטופל עצמו הוא האשם במצבו.

"עבודת המחקר שלי מצביעה על הבדל בתהליך הסטיגמה בין הציבור הרחב לבין אנשי המקצוע", אומרת ד"ר סיטון. "בעוד הקהל הרחב עובר שלב קוגניטיבי, שבו הוא מנסה להבין אם האדם השמן אשם במצבו, מסקנה שכיחה שמובילה לרגש שלילי של כעס וכתוצאה מכך להתנהגות של דחייה חברתית, דיאטניות אינן מחפשות להאשים את האדם השמן בעצם בעיית ההשמנה, אלא מחפשות את מיקוד השליטה שלו לגבי הפתרון ומידת האחריות שהוא מגלה בתהליך השינוי.

"כלומר, מטופל שמן שמודה בקושי לעשות שינוי מעורר רגש חיובי מצד הדיאטנית, בעוד מטופל שמן שאינו לוקח אחריות ומאשים את הסביבה ואת הנסיבות עלול, במיוחד לאורך זמן, לעורר רגש שלילי אצל הדיאטנית ולהביא אצלה למידה מסוימת של תסכול ודחייה. אני מאמינה שהרחבת הידע הטיפולי של מקצועות הבריאות תצמצם משמעותית את הרגש השלילי הנחווה בטיפול ותבלום התנהגות סטיגמטית מצד המטפלים".

"משקל אינו מדד לבריאות"

הבעיות שהתגלו במחקרה של ד"ר סיטון ובדומים לו הגיעו בחודשים האחרונים אפילו לכנסת. בחודש יולי קיימה הוועדה לזכויות הילד דיון פומבי ראשון מסוגו בנושא האפליה שממנה סובלים אנשים בעלי עודף משקל. הדיון התקיים ביוזמתה של הדיאטנית איילת קלטר, שמתמחה בטיפול בהשמנה ובהתנהגויות אכילה ומנהלת מרכז "שפת האכילה", ש"שם לו למטרה לטפל בכל אדם שחש שהמרדף אחר הרזון והעיסוק בדיאטות שיבש את אכילתו, את תפיסת הגוף שלו ואת ערכו כאדם". לדבריה, מטרת המכון היא "לקדם חיים בריאים, מלאים ושווי זכויות לכל האנשים בכל צורה וגודל".

את הדיון פתחה קלטר בתיאור סיפורה של י', היום בת 15. "כשי' היתה בת 10 היא נשקלה בבית הספר היסודי על ידי האחות", סיפרה הדיאטנית לנוכחים. "כמה ימים לאחר מכן היא הגיעה הביתה עצובה מאוד, אפילו מבועתת. התברר שהיא קיבלה מכתב שמסביר שהיא צריכה לגשת לרופא המשפחה או לרופא ילדים ולדיאטנית כדי להוריד ממשקלה. אמרתי לה מייד שצריך לזרוק את הנייר הזה לפח.

"המקרה מוכיח את ממדי הבעיה שיש למערכת הרפואית ולמערכת החינוך בהתמודדות עם אנשים בעלי עודף משקל. היחס השלילי גורם לחלק מהאנשים האלה להשתכנע שזה היחס שהם ראויים לו. התפיסות החברתיות כיום הופכות כל עגלגל לשמן וחולה, כשברור שמשקל אינו מדד לבריאות ולאריכות ימים. אנחנו פשוט מסרבים להודות שכרגע אין פתרון אמיתי לבעיית ההשמנה.

"האוכלוסייה הכי פגיעה היא הילדים. יש חרדה אינסופית של ההורים שמא הילד יהיה שמן, ואז, מתוך רצון להציל אותו, הם עושים לו מה שהחברה מנסה כל הזמן לעשות לו: להרזות אותו. אבל הילד לא יכול לרזות, ואז הם מכניסים אותו ללולאה אינסופית".

פרופ' הלפרן אמר לחברי הוועדה כי "השמנה חולנית היא מחלה ורזון חולני הוא מחלה, אבל אנחנו עדיין לא מבינים את כל המרחב הענק שביניהם, שבו נמצאים כ-90 אחוזים מהאוכלוסייה. יש בציבור הסכמה מוחלטת שאם עודף משקל הוא מחלה, אז חוסר משקל זה בריאות. אבל אנחנו לא משוכנעים בזה".

בתום הדיון העלו המשתתפים שורה של המלצות ודרישות ממשרד הבריאות, ובהן לדאוג שבדיקות המשקל בבתי הספר ייעשו בדיסקרטיות, ולהכשיר בנושא את המורים ואת רופאי הילדים. יו"ר הוועדה, ח"כ אורלי לוי-אבוקסיס, אמרה כי היא תמשיך לדחוף את נושא האפליה על רקע משקל לסדר היום הציבורי. "גם אני, כמו כולם, ניזונה מאותן נורמות שהחברה מכתיבה לנו", היא אומרת. "למשל, ההנחה שאם אדם שוקל קצת מעל הממוצע, כנראה משהו אצלו לא בסדר. הרי זה לא בריא, וזה רחוק מלהיות המודל הנוצץ והזוהר שכל ילד מעריץ.

"אבל מתברר שיש כאן פן נוסף שאנחנו מפספסים, וראוי לשים אותו על השולחן. עצם ההתנהלות שלנו כחברה בכל הקשור לעודף משקל שגויה. הגיע הזמן להתנער מהסטיגמות הנוראות האלה, לשנות תפיסה ולראות כיצד מתמודדים עם התופעה. אנחנו, כמבוגרים, צריכים להביא בחשבון שהילדים ניזונים מאיתנו ורואים בנו מודל לחיקוי, ולכן עלינו לשדר להם משהו אחר, להבהיר להם שעודף משקל אינו בהכרח בעיה. כדאי שנפנים זאת, נטמיע את הדברים בחברה כולה ונדאג שערך השוויוניות ייושם לא רק בתיאוריה, אלא גם במציאות".

הדיון בוועדה עורר לראשונה גם פעילות חקיקתית בנושא. בכנסת עמלים בימים אלה על הצעות לעדכון החוק לאיסור לשון הרע, חוק זכויות החולה וחוק זכויות התלמיד, כך שיכללו איסור מפורש על אפליה על רקע משקל בפרט ועל רקע צורת גוף ככלל.

משרד הבריאות: הפתרון בחינוך

במשרד הבריאות מודעים לבעיה, אולם על פי המשנה למנכ"ל, ד"ר בועז לב, לגורמים המקצועיים קשה כרגע להעריך את מידת שכיחותה, משום שרוב הנפגעים נמנעים מהגשת תלונה בגלל בושה.

"קשה לדבר על היקף התופעה, שהייתי מכנה 'הדרת שמנים'. למשרד הבריאות אין על כך נתונים. אין ספק שצריך ליצור מודעות גבוהה יותר בקרב המטפלים ובקרב הציבור, ואולי אחרי פרסום הכתבה יגיעו עוד תלונות בנושא הזה", אומר לב. "ברור שברמה המוסרית, פגיעה והדרה של מטופל בשל משקלו, או בגלל תכונה גופנית אחרת, הן בלתי ראויות בעליל ואסורות בכל היבט מוסרי, חוקי ורפואי. אסור למנוע מאדם את הטיפול המיטבי בגלל תכונה גופנית או כל תכונה אחרת; אולי אפילו צריך לטפל בו טוב יותר. צריך להבין שלאנשים האלה קשה ממילא, והם נושאים גם כך אות קין חברתי שלצערי מעיד על החברה שלנו לא מעט.

"צריכים לחנך בנושא בבתי הספר לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובמוסדות הלימוד של שאר המקצועות הטיפוליים. לעיתים, מטפלים מפתחים תגובה רגשית קשה נגד חולים שמנים, וחייבים ללמד אותם כיצד להתמודד עם התגובות האלה. הרי דווקא החולים שמעוררים תגובות כאלו הם אלה שהכי זקוקים לעזרה ולתמיכה של הרופא והאחות. צריך להקל עליהם, לא לשפוט אותם".

*   *   *