הבחירות בפתח ואזרחי המדינה ייקראו בעוד שלושה חודשים להחליט במי לבחור: בנתניהו ובמפלגות הקואליציה האנטי-חברתיות; בזהבה גלאון או בשלי יחימוביץ' המניפות דגלים חברתיים; ביאיר לפיד שעדיין לא ברור מה הוא מחפש בכלל בבחירות; או במה שנראה כפרודיה - העבריינים אהוד אולמרט ואריה דרעי שכמה עיתונאים מציגים אותם כחוזרים לחיים הפוליטיים.

חוזרים? רוצים אולי לחזור, כל אחד מסיבותיו הוא. רוצים לחזור כי יש עיתון שבונה אותם מחדש. רוצים לחזור כי העיתון הזה מקדם נבחרי ציבור שסרחו. פותח את עמודיו בפניהם כדבר מובן מאליו.

העיתון הזה, יסלחו לי הקוראים, הוא הסיפור האמיתי. הייתי שם בזמנים אחרים ואני כותב את הדברים בצער. "ידיעות אחרונות" הוא הבעיה ואת הבעיה הזאת צריך להציג.

פעם, באמצע שנות ה-70, כש"מעריב" היה עדיין העיתון המוביל במדינה, חיפש העורך המיתולוגי של ידיעות, דב יודקובסקי, דרכים לעקוף את האויב המר שלו. הוא התקשה לשאת את הסלוגן "העיתון הנפוץ במדינה" ורצה אותו לעצמו. הוא ביקש להפוך את "ידיעות" לעיתון חשוב, משפיע, מכובד. לטפס איתו מדרגה.

השאלה היתה רק איך בדיוק עושים את זה, ויודקובסקי הגיע לכמה מסקנות. אחת מהן: צריך לטפח את התחקירים העיתונאיים. צריך להצמיח לעיתון שיניים. צריך לנהל מלחמות ציבוריות נוקבות - לנשוך, לחשוף, לבקר. חייבים להיות כלבי שמירה אמיתיים.

"תחקירים", נהג יודקובסקי לומר באותה תקופה, "מסוגלים להגדיל את מכירת העיתון ולשרת את האינטרס של הציבור. להיות הפה שלו. אתה תופס שתי ציפורים במכה אחת".

יודקובסקי צדק בניתוח שלו: "ידיעות" הפך לעיתון לוחם, חד שיניים, שבתוך שנתיים עקף לראשונה את "מעריב". רבבות קוראים ערקו אליו מהעיתון המוביל; צעירים רבים הצטרפו אל מעגל קוראיו; אנשי מדע ואקדמיה לא התביישו לאחוז בו. החלום של יודקובסקי, שאת עיתונו יקראו גם גב' כהן מהפריפריה וגם נשיאי הטכניון ומכון ויצמן, התחיל להתגשם.

למרות הפרות הקדושות

המהלך הדרמטי הזה יצא לדרך במחצית השנייה של שנות ה-70, צבר תאוצה בשנות ה-80 וטיפס לשמיים בשנות ה-90. הוא הפך את העיתון למוסד בעל השפעה אדירה על הממשלה, על הכנסת, על ראשי עיריות ועל גופים כלכליים רבי-עוצמה. היה מי שטען שלא מדובר כבר בעיתון של המדינה כי אם במדינה של העיתון.

נכון, לאורך כל הדרך היו פרות קדושות שאסור היה לגעת בהן ושהחברות של ראשי העיתון עם כמה מהן גברה על השיקול העיתונאי והמקצועי. נכון, היו לעיתון שיקולים זרים והחלטות לא ראויות בלשון המעטה שקשה היה להתעלם מהם. נכון, היו בעיתון עיתונאים מגלגלי עיניים שבין גיחה אחת לשנייה לחו"ל ניסו להפריע, להכשיל, להגן על חבריהם, או על מקורות המידע שלהם. המלחמה הציבורית שניהל העיתון לא היתה לרוחם.

אבל הקלקולים האלה לא עצרו את הטיפוס בטבלת הרייטינג. הם החווירו לנוכח תנופת הפרסומים בנושאים רגישים ביותר. העיתון היה על גג העולם. האג'נדה של חיים רמון וחבורתו לא שלטה עדיין בחדרי העורך הראשי.

"ידיעות אחרונות" היה אז עיתון מנצח שקנה את מקומו ומעמדו הבולט בעבודה קשה ובשמירה על ערכים בסיסיים. הקוראים אהבו אותו כי הוא דיבר בשפתם. הוא טיפל בבעיותיהם, הוא פנה אליהם בגובה העיניים, הוא לא התייחס אליהם כאל עדת מטומטמים, כפי שהוא עושה היום.

הוא היה עיתון אמיתי שלא העז להפוך פושעים לגיבורי תרבות. שלא הלבין שחיתות של פוליטיקאים. שלא השחית חלק מהכותבים בו. שלא רדף מתריעים בשער ושומרי סף מהמשטרה ומהפרקליטות. תרבות עידוד הפשע הלבן, המאפיינת אותו כיום, היתה זרה לעורכיו.

הוא היה עיתון שסביב המו"ל, ארנון מוזס, היו אנשים שאיזנו אותו, פתחו את עיניו, הזהירו אותו מכניסה לשדות מוקשים - הרחיקו אותו מטיפוסים מפוקפקים, עם או בלי הרשעה בפלילים. הם שמרו על השפיות של העיתון ועל הכבוד המקצועי שלו. היה קו אדום שאסור היה לחצות אותו.

שחיטת התרנגולת

כך זה נמשך עד לפני כעשר שנים. אז נפל דבר בעיתון ששלט במדינה: בעל הבית, כפי שנהג להעיד על עצמו, השתגע. הוא חצה סופית את הקווים.

מוזס בחר לממש את החלום של עצמו ולהפוך לעורך בפועל של העיתון. הוא בחר להיפרד משורה של כותבים ועורכים מנוסים, לחנוק תחקירים רציניים, לאותת לכתבים ולעורכים שתפקיד העיתון הוא לשרת את חיים רמון, נוחי דנקנר, אריאל שרון, אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, דודי אפל, אביגדור קלנר ואחרים מסוגם.

הוא איבד את הבושה. העיתון כעיתון, שאמורה להיות לו שליחות ומחויבות כלפי קוראיו, לא ממש עניין אותו.

הניסיונות להסביר לו שזו הדרך לאיבוד קוראים ולאובדן הכנסות - לא הועילו. לא הועילה גם הדוגמה של "מעריב", (שהמו"ל שלו, עופר נמרודי, הסתבך בפלילים וישב בכלא) אשר הגן על פוליטיקאים שסרחו וקם על מערכת האכיפה. העיתון נלקח למחוזות שהיה ברור שיובילו בסוף לשקיעתו.

מוזס לא הבין, או לא רצה להבין, ששחיתות מקצועית תהרוס בסוף את העיתון; שהיא תנגוס בגרעין הקשה של הקוראים הקבועים שלו.

אמרו לו, הזהירו אותו ואפילו הציעו לו לעצור את בריחת הקוראים באמצעות הפיכת העיתון לחינמון באמצע השבוע. הרעיון עלה אז בין היתר בגין הירידה ברמת העיתון ובאמינותו. מי שירכוש מנוי ביום שישי, היתה אחת ההצעות, יקבל את העיתון חינם באמצע השבוע. מוזס שמע והגיב בביטול.

למה אני כותב זאת? כי עכשיו, אחרי שמוזס לקח תרנגולת שהטילה ביצי זהב ופשוט שחט אותה, קמים כמה מאנשיו, אלה שזילזלו ב"ישראל היום" בשנת לידתו, ומייללים על המצב הקשה של התקשורת בכלל, לרבות "ידיעות אחרונות", ושל "מעריב" וערוץ 10 (שגם הוא חינמון) בפרט.

ומי אשם במצב הזה, לדעתם?

"ישראל היום". הוא הבעיה. לא נוני מוזס ודומיו. לא הם עצמם. לא אחרים מסוגם.

לא טעות: דרעי

אני כותב זאת כאמור בצער כי הייתי ב"ידיעות" 32 שנה וחבל לי על העיתון. אני כותב זאת כי לכל עיתון אמורה להיות אמירה, שליחות, אג'נדה כלכלית, חברתית, ציבורית. מה האג'נדה של העיתון נכון לעכשיו? החזרת נבחרי ציבור שסרחו לשלטון, לרבות אריה דרעי.

דרעי שהורשע בקבלת שוחד?

נכון, זו לא בדיחה. זו לא טעות.

את עמוד השער והכתבה הפותחת של מוסף חג הסוכות ייחדו עורכי העיתון ליו"ר ש"ס לשעבר. "אריה שואג שוב", היתה הכותרת הראשית כשבכותרת המשנה אין מילה וחצי מילה על הרשעותיו ומעלליו. מה כן יש? "אריה מבין את הטעויות שלו וסולח לכולם". הוא, איש הפשע הסדרתי, סולח לתובעיו, לחוקריו, לשופטיו. תודה לך אריה.

ליבי ליבי על הכתבת הוותיקה שעליה הוטל לראיין את דרעי בלי לשאול אותו שאלות קשות, בלי להכביד עליו. ליבי ליבי על עורכי המוסף החגיגי שהיו צריכים להכין את תשדיר השירות הזה לעבריין ולדלג על הסיפור האמיתי.

אעשה זאת במקומם, בתמצית: דרעי דרש וקיבל שוחד עשרות פעמים ישירות לחשבון הבנק שלו; הוציא במירמה מקופת המדינה מיליוני שקלים לטובת אנשים שחפץ ביקרם; שיקר בעדותו במשטרה ובבית המשפט; ניסה לגרום להדחת היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, כדי למנוע את הגשת כתב האישום נגדו; בישל את הדחת מחליפו של חריש, מיכאל בן יאיר, לטובת עו"ד רוני בר-און (פרשת בר-און חברון); שכר חוקרים פרטיים כדי לשבש את החקירה העיתונאית של "ידיעות אחרונות" בפרשיותיו; שלח את אחיו להדיח עדים בחו"ל ולבשל תצהירי שקר. הוא התנהל כמכונת פשע.

זה האיש של "ידיעות אחרונות". זו הבחירה של העיתון. אותו מבקשים להחזיר לכנסת, לממשלה, להנהגת המדינה.

אם זה המסר וזה הדגל, מה הפלא שקוראים רבים נוטשים את העיתון? מה הפלא ש"ידיעות אחרונות" כבר אינו העיתון של המדינה? מה הפלא שהוא איבד את ההשפעה הגדולה שהיתה לו על הציבור?

אין פלא. כשבעל הבית משתגע, אלו הן התוצאות.

מכבסת מצליח ומשעל

רגע לפני שאני ממשיך עם סיפור האכסניה שבה עבדתי פעם, כמה מילים על עיתונאים מסוגם של רינה מצליח וניסים משעל. כשאריה דרעי צופה בהם או שומע אותם, הוא מתפוצץ ודאי מצחוק. הוא צוחק כי הוא לא מאמין כמה קל לו גם במעמד של עבריין מורשע בשוחד ובמירמה לקבל מהם תמיכה; כי הם מדקלמים את "הוא שילם את חובו לחברה" ודנים ברצינות בשובו לזירה הפוליטית; כי הם אוהבים לחבק בעלי תיקים פליליים כאילו אינם יודעים שתפקיד התקשורת הוא בכלל להוקיע אותם.

דרעי מבחינתו צודק: כשכך נראית התקשורת בחלקה, הוא רשאי להכריז כבר ארבע שנים על חזרתו, על החלטתו הסופית להתמודד, על הקמת רשימה, על ההתלבטות שלו באיזו מסגרת לרוץ. משעל, מצליח וחבריהם מונחים כאילו בכיסו.

האם הפעם יצליח דרעי ליצור גם את התקדים המושחת הזה, בעזרת אותם עיתונאים, ויתמודד? זה עלול לקרות. בעניין אולמרט מותר להמר: הוא לא חוזר, אבל הוא מרוצה מהמכבסה של מצליח ומשעל. בהסרת כתמים הם תמיד היו חזקים.

השתיקה של ברנע

נחום ברנע אינו אוהב את "ישראל היום". מותר לו. גם לי יש לעיתים ביקורת על העיתון - על קטעים כאלה ואחרים שלא היו צריכים לראות אור לטעמי. על טעויות פה ושם בשיקול דעת. נתניהו, אדגיש, לא היה ואינו כוס התה שלי. זכותי.

אבל לברנע יש בעיה אחרת: הוא מסרב להכיר בעיתון חינם שיש בו שדרת כותבים ועורכים מנוסים, שרובם הגיעו לעיתון מ"הארץ", מ"מעריב" ומ"ידיעות"; עיתון שכותבים בו בעלי טורים מהשורה הראשונה; עיתון שיש בו שפע של מודעות ורבבות מנויים המשלמים בשביל משלוח העיתון לביתם.

מבחינתו, עיתון כזה צריך להיות אסופה של כמה עמודים שמדפדפים בהם עשר דקות ברכבת ומשליכים לרצפה. לא עיתון-עיתון הלוחם למשל בשחיתות השלטונית שעליה מגן "ידיעות אחרונות".

ברנע לא קרא את "ישראל היום", לא נקב בשמו, התעלם שנים מקיומו. לפני שבועיים נפל כנראה דבר: קראתי את טורו "תנו לתקשורת לשרוד", ולמדתי שהוא כן קורא את "החינמון". שהוא יודע מה אני כותב ובעיקר מה אני לא כותב. הוא כנראה יודע מה מגיע אל שולחני ומה לא.

לא לי לנתח את השנאה האובססיבית של ברנע לעיתון ולכותביו, מהם עיתונאים שהיו חבריו והיום הוא לא אומר להם שלום אפילו בחו"ל. לא לי לעסוק בבעיה. אבל מאוד עניין אותי לקרוא מה כתב ברנע על הבחירה של עיתונו בדרעי, ברמון ובאולמרט כראויים לשוב לשלטון.

חיפשתי ולא מצאתי. בכל מקרה - הוא לא הציע להם להישאר בבית.

תצהיר מביך בחיפה

שלי יחימוביץ' מפיחה רוח רעננה בעבודה. למפלגה הזאת יש כבר כמה שנים מנהיגה עם ידיים נקיות, עם דגל, עם תומכים, עם תפיסת עולם חברתית. אבל יש בה עדיין עשבים שוטים שצריך לעקור מהשורש. אחד מהם הוא ישראל סביון, מזכיר מחוז חיפה, המבקש בשבוע הבא להיבחר לקדנציה נוספת.

למה אסור שאדם כזה ייבחר שוב? כי העסקן הזה, כיום סגן ראש עיריית חיפה, לא מתחבר עם הפרולטריון; כי שנים הוא התנהל כ"מאכער" שעסק בקידום פרויקט בנייה גדול בעיר; כי תצהיר שהוא הגיש ב-2005 לבית המשפט (בעקבות סכסוך עם היזמים), שעותק ממנו הגיע לעמיתי עוזי דיין, מתאר איך הוא ניצל את קשריו בעירייה בצורה מבישה וכיצד הגדיל את הפרוייקט במאות יחידות דיור.

על פי סביון, הוא היה זה שהציע לראשונה להגדיל את היקף הבנייה במסגרת שינוי תב"ע אל מעבר ל-1,000 יחידות דיור; הוא עשה זאת באמצעות חברת סביונים שבשליטתו; הוא יזם את השינויים האלה אף שהיזמים "היו סקפטיים ביותר לגבי האפשרות ליישם את התוכנית הגרנדיוזית".

סביון כותב במפורש כי פעילותו נועדה לעשות לובי להדיפת ההתנגדות להגדלת היקף הבנייה ולגרום לכך שהמעורבים בתב"ע יתייחסו לשינוי שיזם באהדה. איך עשה זאת? הוא ניצל את קשריו האישיים עם בעלי התפקידים שלהם נזקק ושאותם הכיר בתפקידיו הציבוריים והמקצועיים, לרבות כמנכ"ל עיריית חיפה...

"לשם המחשה", הוא כותב, "פעילותי סייעה לקיצור זמני ההמתנה לפגישות עבודה בשבועות רבים... נוכחותי ומעורבותי סייעו ביחסם של גורמי התכנון ורתמה אותם בצורה אוהדת לסייע באישור ובקידום התב"ע הגרנדיוזית".

על פי סביון, הוא דחף, אירגן, יזם ובישל. בין היתר הוא מגלה כי מכתב שנשלח מטעם מהנדס העיר לוועדה המחוזית לתכנון ובו התנגדות לדיון חוזר בתב"ע, נוסח בעצם על ידיו.

"המכתב נוסח והוכן על ידיי, אך נחתם ויצא מטעם מהנדס העיר. מדובר בקצה הקרחון של פעילותי ומעורבותי בפרויקט... ללא מעורבותי ונגישותי לאנשי מפתח, לא היה ההליך מסתיים בהצלחה כבירה כפי שהוא הסתיים... להבנת משמעות מעורבותי, שווי הקרקע מוערך ב-10 מיליוני דולרים".

מה טוען סביון בתשובה לשאלות עוזי דיין?

שפעילותו התבצעה כולה כשהיה אדם פרטי ולא נשא בתפקידים היכולים לייצר ניגוד עניינים. לדבריו, הוא פרש מתפקיד מנכ"ל העירייה ב-1994 ועסק בפרויקט אחרי שגזר על עצמו מרצון תקופת צינון ארוכה. עוד טוען סביון כי לא היתה כל מניעה להשתמש בניסיון שרכש לקידום התוכנית. "לצערי הרב, לא הרווחתי מיליונים מעיסוקי זה והדברים מפורטים בפסק דין של בית המשפט המחוזי, שקיבל את האמור בתצהירי".

וינשטיין ממשיך להתייעץ

מה חדש בתיק מעשי המירמה, הלבנת ההון והטרדת העד של שר החוץ אביגדור ליברמן? מתי סוף סוף יכריע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בתיק החשוב הזה? מתי יתעורר היועץ ויוכיח שהוא בכל זאת קיים?

לאיש אין תשובה על כך. אני מסופק אם לווינשטיין עצמו יש. אבל וינשטיין ממשיך לקיים ישיבות. ממשיך להתייעץ. מאז דיווחנו על התיק הזה לפני חודש, הוא התקדם עוד שתי פסיעות וחצי. אולי אפילו ארבע.

הבשורה הטובה היחידה היוצאת מלשכתו: הוא לא יקפיא את הטיפול בתיק בגין הבחירות הקרובות. אין לו כוונה כזאת.