"כמה קשה כבר יכולה להיות המשימה הזאת?" איתגרתי את עצמי לפני שלחצתי על ערוץ 98 בשלט. האזור האפל והלא מוכר שמסתתר באמצע סקאלת המספרים של הממיר, הרחק מערוצי הסרטים והריאליטי, הפורנו והמוסיקה, וקצת לפני השפות הזרות - ערוצי הטלוויזיה שאף אחד לא רואה. נפלתי על מגזין "מעברים תל אביב" של ערוץ "מכאן", המופק בשיתוף הסינמטק והאגודה לתקשורת קהילתית. איכשהו שרדתי עד הסוף, התגברתי על הכתוביות הצהובות בפונט אריאל, והגעתי לכתבה על "חוויותיה של טובי בחורף האיטלקי".

טובי היא חברת מערכת התוכנית, וכנראה בדיוק חזרה מטיול גמלאים באיטליה. "היה לי קר מאוד, אבל השמש זרחה וליטפה אותי וזה היה דווקא נעים", היא מקריינת את רגעי השיא של הטיול המאורגן מתוך חדר השירותים של המתנ"ס (או לפחות כך זה נשמע). על הפלזמה שלי נראו לפתע נשים מבוגרות משליכות כדורי שלג, תהלוכת מסיכות, וגם תיעוד של הקבוצה משוטטת בוונציה ובמילאנו, והכל באיכות צילום שערורייתית עם קריינות מרדימה ומוסיקת רקע של ויוואלדי. החוט המקשר היחיד היה העובדה שכולם היו חלק ממסלול הטיול. "אם חס וחלילה לא כתוב 'כשר', אנחנו לא נכנסים", אומרת טובי לחברתה במהלך החיפושים אחר מסעדה, וכעבור רגע רואים אותה מצטלמת ליד הפסלים ההיסטוריים. כשבן אדם שאני מכיר מתעקש להראות לי בפייסבוק תמונות מהטיול שלו לחו"ל, אני זז בחוסר נוחות ומקווה שהמחשב ייתקע - אז איך לעזאזל הגעתי למצב שאני צופה כבר שבע דקות בקטעי וידיאו מטיול באיטליה של אנשים שאין לי שום רצון להכיר? כיביתי את הטלוויזיה והזמנתי פיצה.

ראש העיר מבשל עם סבתא

בעבר הרחוק אם לא היו לך קשרים ברשות השידור, השאיפה להיות בטלוויזיה - מאחורי או לפני המצלמה - היתה בגדר פנטזיה. עם ערוץ שידור בודד כל הופעה קצרה על המסך הקטן שימשה מקור לגאווה ולחשיפה במימדים בלתי נתפסים. בשנות ה-80 התפשטה ברחבי הארץ תופעת הכבלים הפיראטיים, דוגמת "חולה אהבה משיכון ג'", שהיו למעשה מעין תחנות שכונתיות שחוברו לאנטנות הבתים תמורת תשלום צנוע שגבה איש מפוקפק; לוח השידורים שלהן היה מותנה בכך שהמשטרה לא תחתוך פתאום את הכבלים הלא חוקיים. זו היתה נקודת המוצא להקמתן של חברות הכבלים והלוויין, שהחלו לספק אינספור ערוצים ואפשרויות. אחריהן הגיעו האינטרנט והיו-טיוב, וכיום, עם כל כך הרבה פלטפורמות, כל אחד יכול לשדר ולראות מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. אם פעם כולם רצו להיות בטלוויזיה, היום נדמה שכולם נמצאים בטלוויזיה.

למרות זאת "להיות בטלוויזיה" עדיין נחשב סמל סטטוס, וכולם רוצים לחוות את 15 דקות התהילה המדוברות. חלק יעמדו מאחורי הכתב המדווח מהשטח, אחרים ינסו להשיג הכרה דרך פרויקט ריאליטי של הערוץ המסחרי, וישנם גם אלו שיצברו זמן מסך בערוץ הקהילתי או בתחנות נישה אחרות - ערוצים פתוחים שהם חלק מחבילת הבסיס של yes והוט, ושאנחנו משלמים גם עליהם אף על פי שרובנו לא מודעים לקיומם. הם הכרחיים לטובת חופש הביטוי והפלורליזם, וגם כדי שנוכל לדעת מה חדש בראש העין.

אז אם כבר שאלתם - בשכונת נווה אפק נחנך מקווה חדש, ומגזין "עין על ראש העין" נפתח עם צילומים מהשטח. הרב בקשי דורון גזר סרט אדום. מוסיקה חסידית, אורחים לבושים בשחור, קטעים מנאומי המכובדים - בדגש על ראש העיר שמקווה כי המקווה יהיה "סמל לאחדות בעיר", ואף מילה על הסכום שהוציאו משרד השיכון והעירייה על בנייתו.

סידור האייטמים בתוכנית טלוויזיה (הליין-אפ) הוא דרכו של העורך לנחש אילו מהנושאים שנמצאים בידיו ישפיעו יותר על קהל היעד, ואז להעמידם בראש סדר היום. או במילים פשוטות יותר: לקבוע בשבילכם מה חשוב יותר, ובכך להכתיב אג'נדה. הרגשות והפחדים של הצופים משמשים כלי מפתח בקבלת ההחלטה; לכן מהדורות חדשות ייפתחו לרוב באירועי ביטחון, באסונות ובפוליטיקה, ויסתיימו בתרבות, בספורט ובמזג האוויר; בתוכניות אירוח יראיינו תחילה את איש העסקים המצליח, וייפרדו מכם עם הסטנדאפיסט ועם הלהקה. במגזין של ראש העין הליין-אפ מתיישר עם הלו"ז של ראש העיר, משה סיני. בכתבה השנייה באותו שבוע הוא הגיע לחלק תעודות לבוגרות קורס העצמה כלכלית לנשים, וכמובן נתן נאום מול המצלמה; בכתבה השלישית הוא דיבר בתוך אוהל גדול מול בני נוער כחלק מאירוע הנוגע למחאה החברתית. גם במגזין ששודר כמה חודשים אחרי, קיבל סיני את האייטם הראשון כשבירך באיזה טקס לא ברור, שהתקיים על הדשא באיזה גן ציבורי, רגע לפני הופעת אורח של רן שפיר, ממודחי כוכב נולד. כשקבוצת כדורגל של ילדים זכתה בטורניר יוקרתי, היא כמובן הגיעה ללשכתו של ראש העיר, וצוות המגזין דאג לתעד את הרגע בתמונה משותפת של הנבחרת, הגביע וראש העיר.

אפילו לכתבה שזכתה לכותרת "מבשלים עם סבתות בבית הספר אוהל שרה" הצליח כבוד ראש העיר להידחף, ונאם משהו על ערכים לפני התלמידות המשועממות שבדיוק סיימו לזייף שיר במזרחית. למי ששכח - מדובר, לכאורה, בטלוויזיה, לא בקמפיין בחירות.

רד בנד גלאט כושר

ממשיכים במסע אל הלא נודע. לחיצה על ערוץ 97 מכניסה אותנו לעולם שכולו הידברות. ואם באותה הזדמנות גם תרכשו את מארז הדיסקים של הרב זמיר כהן והספרים של הרב לוגסי או תירשמו ליום תפילה בקברי צדיקים ולסיור בר מצווה עם רבני הערוץ בירושלים, אז בכלל תבורכו ותזכו למצוות. בין שלל החסויות ומבצעי המכירות משדר ערוץ ההידברות בעיקר הרצאות של רבנים שונים - חלק מהם אפילו יגיעו להעביר איתכם את השבת (או את החגים) אם רק תזמינו סוף שבוע במחיר מבצע ברשת בתי מלון מסוימת. והרי כולנו חלמנו אי פעם לבלות סוף שבוע בבריכה עם הרב פנגר.

יצחק פנגר הוא השם הגדול ביותר של הידברות, ארגון ההחזרה בתשובה (כפי שמכנה אותו ערוץ 7) שקיבל ערוץ טלוויזיה, ואף זכה לסיקורים נרחבים בתקשורת החילונית (בין השאר כתבה נרחבת במוסף סוכות של "ישראל היום" אשתקד). הוא צבר פופולריות מרשימה אף שצופה טלוויזיה ממוצע יתקשה להסתדר לאורך זמן עם הפרעות הקשב והריכוז שלו והקפיצות מנושא לנושא בכל רגע אפשרי. מהרצאה על סטיב ג'ובס הוא עובר לאגדה על סבתא שמתה וקמה לתחייה, או מספר על נח שבנה תיבה במשך 120 שנים ואז סילק משם את העורב אחרי שהציפור טענה כי נח שכב עם זוגתו העורבת. יש המון חורים בעלילה, אבל את המעריצים זה לא מטריד; הם מאושרים והם מדווחים על כך ליד מישהי שמחזיקה מיקרופון ותופסת אותם מחוץ לאולם. היי, רגע, הנה צחי איראני - אחד מכוכבי הריאליטי הראשונים שהיו לנו (מנצח "האקדמיה לצחוק", לכל המתקשים). מתברר שכאן הוא מסתתר. "צריך כל השבוע הרצאות של פנגר, לא מספיק פעם אחת בשבוע", מתלונן איראני ושוב נעלם מהמרקע. הפעם היו אלו פחות מ-15 שניות תהילה.

מי שמתמודד עם פנגר על תואר כוכב הערוץ הוא צור, בובה ג'ינג'ית עם כובע מצחייה המתגוררת בתוך מבנה מקרטון שבו חלון גדול. "פתגמים, סיפורים, הרפתקאות ונפלאות / בפארק הירוק כאן הכל יכול לקרות", שרים בפתיח של תוכנית הילדים "צור משלנו". סוג של "פרפר נחמד" לדתיים. בחור עם אוברול מוכר לבובה הפתעות ופתגמים מהמקרא, שר איתה שירים ומשתדל להיראות מגוחך כי זה תמיד עובד על ילדים. בייחוד כשאתה מנסה להסביר להם את המשמעות של "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בהמשך מגיעה שיחת טלפון מציפי מור (ד"ש לרגע ולדודלי), שמתעניינת לגבי מוסר ההשכל וכמובן מקבלת את התשובה בשיר.

באופן שאפילו יותר מטריד מהתפאורה הקרטונית, לובשות כל הדמויות בגדים צבעוניים שעליהם מודבק לוגו ענק של ערוץ הידברות. "ואתם ילדים, דעו לכם שלכל אחד ואחת יש משהו מיוחד משלו, כל אחד הוא יחיד ומיוחד במינו", מסביר הבחור עם כובע המצחייה והלוגו על הבטן לבובה עם כובע המצחייה והלוגו על הבטן. אוקיי, אז למה לעזאזל אתם לבושים אותו דבר? ואגב, בכותרות הסיום נכתב על המסך: "תודה לאל. התוכנית הופקה באולפני הידברות".

שלושת אולפני הערוץ ממוקמים בקומה התחתונה של בניין הארגון בקריית אריה שבפתח תקווה. האולפן הקטן מהשלושה מוקדש לצילום הרצאות בלבד. בהידברות מציגים נתוני רייטינג שקיבלו מהוט, וקובעים כי הם הפופולריים ביותר מכל ערוצי הנישה; כמו כן, לטענתם זמן הצפייה הממוצע של צופה שנכנס לערוץ עומד על כחצי שעה. "המטרה שלנו היא לשבור סטיגמות על עולם התורה", מסביר מנהל התוכניות אריאל כורש, שתיפקד כמפיק בערוץ 2 עד שהחל לחזור בתשובה והצטרף לערוץ הידברות עם הקמתו. "בערוצים שמסביב קצב העריכה גבוה מאוד, ואצלנו זה לא ככה. אז נכון שיש תוכניות מוסיקה, תרבות, ילדים וראיונות עם קצב יותר גבוה, אבל מתברר שהצופים מתעניינים גם בשיעורי תורה. הערוץ שלנו הוא נס טלוויזיוני, לא פחות. יש לנו תוכניות אולפן ותוכניות חוץ, אבל בסופו של דבר הקהל מצביע בשלט ורוצה לא מעט הרצאות".

בפתיחתה של תוכנית אחרת בירך עודד מנשה (חבוש כיפה שחורה) את "הגדול מכולם, הרב יובל כהן אשרוב", שישב לידו על במה קטנה בחדר צפוף ומאחוריהם סדין לבן ומחיצת עץ שהסתירו קיר וחלונות. מולם יש ציבור מאמינים שהתאסף כדי לשמוע במשך שעה את הרב עונה על שאלות בענייני פרנסה. בשורה התחתונה המרדף אחרי הכסף ממש לא חשוב, מסכם הרב למען הצופים הרצאה של שעה וחצי. ואז שוב ימליצו לכם להשתתף בחוויית הידברות ויבטיחו ייעוץ וסיוע בקניית תפילין, טלית וסידור לבר המצווה. נו טוב, הרי הערוץ ממומן כולו מתרומות. והנה, דני שגב מתארח אצל ניר קפטן ומדבר על אמנות, על אמונה ועל רבנים, ונפרד מהצופים בשיר. בכלל, בערוצים האלה כולם כל הזמן שרים, ובעיקר מזייפים, וזה די צורם לאוזן. מצד אחר, אם תחזיקו מעמד ייתכן כי תיתקלו בקליפ המבריק של להקת בובה מייסעס, שהיא הרד בנד של המגזר הדתי - להקת רוק של בובות עם כיסוי ראש, עם זקנים ועם פאות, שלא שרה על זיונים, אלא על ערכים ועל אהבה מסוג שונה. חפשו את הקליפים ביו-טיוב, זה שווה.

קבלה בשעות הקטנות

כדי להפעיל ערוץ טלוויזיה בישראל יש לעמוד בשני קריטריונים מרכזיים - הראשון והבסיסי הוא כמובן לא לעבור על הוראות הדין וחוקי המדינה - למשל שידור הסתה או המרדה, חשיפת ילדים, דיבה וכו' - ולשמור על החלטות הרגולטור בנוגע להיקף התוכן המשודר; החובה הנוספת היא התקשרות חוקית מול לפחות אחת הפלטפורמות המשדרות, הוט או yes, שבה מסוכמים מראש פרטים כגון מספר הערוץ, אפיק השידור וגם חלוקת ההכנסות בין הצדדים.

בניגוד לערוצים הייעודיים שכפופים לרשות השנייה או לרשות השידור, ששם קיים פיקוח מחמיר על שעות שידור לפי ז'אנרים וקיימות הגבלות ומוטלים קנסות, ערוצי הנישה בכבלים ובלוויין מקבלים יד חופשית יותר. הם ערוצים מסחריים, ולכן כל עוד הם עומדים בכללי הבסיס ובחוקי המדינה אין אף גוף שמפקח על התכנים שלהם, מצנזר או מגביל אותם - כולל מועצת הכבלים והלוויין, שבפועל אחראית להם. לכאורה אין שום מגבלה על כך שאדם פרטי ירכוש לעצמו ערוץ, וינצל את כל שעות השידור שברשותו להעברת האג'נדה שלו לציבור הרחב.

קבלה לעם הוא ערוץ שמתעסק ברוחניות ומקדיש את כל לוח השידורים שלו לפולחן לתיקון העולם ולחיים טובים יותר, אף שמתחת לעטיפת הסוכרייה הזאת מסתתר פולחן לא פחות גדול לרב ד"ר מיכאל לייטמן (שבעצם לא הוסמך לרבנות). לפני כ-20 שנים הקים לייטמן את קבוצת המקובלים בני ברוך, שהוא עומד בראשה; כעבור כמה שנים ייסד את תנועת קבלה לעם שעוסקת בלימוד ובהפצת חוכמת הקבלה. כיום, לטענתו, כוללת התנועה כשני מיליון תלמידים ברחבי העולם ו-50 אלף בישראל. לייטמן, שהשקפת עולמו ופועלו יצרו לו מתנגדים רבים בקהילה האורתודוקסית, מעביר מדי לילה בשעות שלוש עד שש שיעור לתלמידיו הנאמנים בשידור ישיר בערוץ 66 בממיר שלכם.

להתכנסויות בשעות הקטנות של הלילה מגיעים עשרות אנשים, טיפוסים מגוונים, רובם הגדול חובשים כיפה. כולם גברים המשתייכים לקבוצת בני ברוך; נשותיהם נשארות לצפות בשיעורים מהבית. הם מצטופפים על ספסלים בתוך חדר גדול בקומה השנייה של המבנה שבפתח תקווה, מולם ספרי לימוד, כלי כתיבה וגם כוסות נייר מלאות בקפה. בכל זאת, השעה שלוש בלילה. את "לילות קבלה" מנחה עורך התוכן של הערוץ, אורן לוי, שמקריא קטעים מספר הזוהר, בעוד לייטמן קוטע אותו כדי לפרש את הנאמר. במשך כל הלילה שומר הבמאי על כך שלא נקבל שום פריים משותף של לייטמן ושל עדר מאמיניו, כל צד מצולם בנפרד - כאילו לשמור על הדיסטנס ועל הבדלי המעמדות. הקהל יושב מהופנט, והבמאי דואג לשלב צילומים ממצלמות אינטרנט של תלמידים מחדרי לימוד אחרים ברחבי הגלובוס שצופים בשיעור - מחדרה ומאשקלון דרך קייב ומיאמי ועד ריו דה ז'נירו. השיעור הלילי מסתיים תמיד בשיר וברוטינה משעשעת - כל התלמידים נעמדים על הרגליים, שמים ידיים על כתפי חבריהם ומתחילים לזמר תוך כדי שהם נעים לצדדים ומנופפים לשלום למצלמה.

בשעות היום משדר הערוץ שידורים חוזרים של לילות הקבלה, וגם תוכניות מקור אחרות, למשל "סיפור רוחני", שבה מנחה כלשהו משוחח עם לייטמן על המשמעויות הנסתרות של סיפורי התנ"ך; או התוכנית "פותחים בחינוך", שאוספת אנשי חינוך מתחומים שונים לדיון באולפן ולקבלת טיפים מהרב לייטמן שיושב מולם. וצריך להזכיר גם את התוכנית הפופולרית "שאל את המקובל", שבה לייטמן עונה על כל מה שתמיד רציתם לדעת ולא העזתם לשאול.

גם לארקדי דוכין יש תוכנית בערוץ, והוא מנצל אותה כדי לארח באולפן את הרב לייטמן לשיחה אישית. האמת, זו פחות שיחה ויותר דוכין שמסתבך עם שאלות מנחות ושומע הרצאה על גישה נכונה לסביבה ולבורא. לסיום מבצע דוכין שיר שנכתב בהשפעת אחד השיעורים של לייטמן, שאף מצטרף לשירה כקול שני. לייטמן גונב את הפוקוס אפילו מגיל קופטש, שמגיש תוכנית על פרשת השבוע. "זכות גדולה ללמוד איתך", אומר לו קופטש ומתחיל להציג לו קושיות על פסוקים מפרשת השבוע; ואילו לייטמן חוזר על המנטרה שלו ועל אותם תיקונים שצריך לעבור האדם כדי לטפס במדרגות הרוחניות.

ושלא תגידו שאין תרבות בערוץ הקבלה, תפסתי גם מופע מחול מודרני שהוסרט בקרואטיה ומבוסס על ספר שנקרא "אגדה של קוסם", שנכתב על ידי אחד, הרב ד"ר מיכאל לייטמן. "אם היו נותנים לי שעה יומית בטלוויזיה, שבה הייתי יכול ללמד את ההורים כיצד לתפקד, הייתי מלמד איך לחנך נכון את הילדים", הוא פינטז באחת התוכנית ששודרה לפני כמה חודשים. בשיא הרצינות?

עם זאת, מאז השתדרג הערוץ בלוח שידורים חדש ומעט יותר מגוון. אפשר למצוא שם רצועה שנקראת "לגדול בכיף", המבוססת על חינוך להקשבה, על דיון במעגלים ועל שיחות על שיתוף פעולה וכו', וגם רצועה שמנסה להעלות את ערך הערבות ההדדית בקרב החברה.

אז איך ערוץ שכזה מצליח להחזיק את עצמו כלכלית, אתם בטח שואלים. את התשובה אפשר למצוא בשיטוט באתר האינטרנט של ארגון קבלה לעם - שבו מחפשים מתנדבים שמוכנים להתחייב לתקופה ממושכת לביצוע כל מיני תפקידים (דרישות התפקיד למשרת הצלם: יכולת לצלם בריכוז שעה ויותר, יכולת עמידה על הרגליים לאורך זמן וכדומה). ואם ברצונכם לתרום, יש כמה דרכי תשלום, כנאמר: "חוכמת הקבלה היא השיטה היחידה שמציעה פתרון לסבל של האנושות ועוזרת להביא את האנושות למצבה המושלם. בתרומתך להפצת חוכמת הקבלה אתה מונע מאנשים אחרים את הסבל ומוביל אותם לחיים מושלמים".

רוב העובדים הם מתנדבים, תלמידים נאמנים של הרב; אחת מהן מכבדת אותי בעוגה מייד עם כניסתי לאולפנים. מעטים מקבלים שכר, ולטענתם הוא זעום וסמלי. את הציוד רכשו במכירת חיסול של אולפן טלוויזיה שפשט את הרגל. "זה ערוץ חינוכי, פחות מסחרי, ועכשיו הוא גם קצת יותר ידידותי לסביבה", מסביר המפיק הראשי, אריק פרינץ, סמנכ"ל השיווק של אולפני הרצליה לשעבר, "תקציב של פרק בפריים-טיים, אקסטרים מייקאובר, הוא 200 אלף דולרים, וזה בערך התקציב של הערוץ בשנה".

כשאני מעלה את הטענה כי האג'נדה של הערוץ תלויה במצב הרוח של לייטמן, מסביר עורך התוכן רועי מירון, שמגיש את תוכנית הלייט-נייט, כי "אם זה מה שאתה מרגיש, אני לא אתווכח איתך. אבל הרב לייטמן הוא לא אג'נדה, הוא נסמך על שלושה מקובלים מרכזיים שפעלו לפניו". פרינץ מוסיף: "הסאבטקסט של המסרים שלנו הוא 'ואהבת לרעך כמוך'".

אבל יש פה מלכוד. כי באתר של הערוץ מדגישים ש"כל מי שרוצה להתקדם מבחינה רוחנית צריך לשלם מעשר". משמעותו של מעשר, שמועבר לידי תנועת בני ברוך לצורך הפצת חוכמת הקבלה, הוא תשלום קבוע של עשרה אחוזים מכל הכנסת הנטו החודשית של התלמיד. "מעשר זה משהו דתי. אני חושב שרוב האנשים פה לא משלמים את המעשר", משיב פרינץ, "אתה יכול להיכנס וללכת מפה מתי שאתה רוצה. כצופה אני משלם מעשר לכבלים, אז מה אכפת לי לשלם בחודש עוד 200 שקלים כדי שהתוכן שאני רוצה ישודר שם?"

מישהו מבין כאן פרסית?

בזמן שערוצי ההידברות והקבלה ממוקדים מטרה ותוכן, ערוץ מכאן (הערוץ הקהילתי) הוא חיבור אקלקטי משוגע. אירועים בעיראקית, מהדורת חדשות מקומית, סיפורים אנושיים מרגשים מכל המגזרים או כתבה על בחור שמשקיע את כל זמנו במיפוי ציפורים באזור ניצנה. אז נכון שיש שם פרומואים ממש הזויים ושימוש מוגזם בפונטים צהובים מזעזעים ובאפקטים שאפילו בסרטי חתונות מתביישים להשתמש בהם, אבל מדובר ב"ערוץ הפלורליסטי היחיד במדינה", כפי שהם מגדירים את עצמם וכנראה גם צודקים. המקום שבו כל אחד יכול להתנסות בעשיית טלוויזיה.

לדוגמה, "טלוויזיית הנשרים" של העמותה לקליטה ולקידמה של דור ההמשך ליוצאי איראן, עם המגיש חיים חכימי שיושב בחליפה ליד שולחן פלסטיק ומדבר בפרסית אל הצופים. הוא מארח באולפן את ד"ר שמואל סעדיה, ופורמט הראיון מעניין - המנחה מציג שאלות בפרסית, והמרואיין עונה בעברית. ואין שום תרגום על המסך. התשובות בעברית הסבירו את נושא השיחה - כולן תמכו באופן מוצהר ובלתי מעורער במשה קצב, יקיר העדה. בתוכנית אחרת שוב הגיע ד"ר סעדיה לאולפן, הפעם כדי לתת לנו עצות בנוגע לרכישת מקרקעין, מיטלטלין וכלי רכב. "קודם כל תודה לך שהזמנת אותי, כבוד גדול לי להתארח כאן", הוא אומר לחכימי שמאפשר לו לדבר כמעט בלי להפריע לו במשך 14 דקות. ואגב, התוכנית משודרת בחסות יבואן סירי אורז פרסי. סתם פרט לא חשוב שהייתי חייב לשתף בו.

כל גוף המשדר בערוץ הקהילתי, בתנאי שהוא מוגדר "עמותה" (למשל, מורשת יהדות בבל שמשדרת את היכל המוסיקה העיראקית, או הטלוויזיה החברתית שמשדרת כתבות על זכויות אדם וחברה), זכאי לתמיכה כספית שנתית ממשרד התקשורת. הסכומים נקבעים על פי מספר התוכניות שהפיקה אותה עמותה בשנה שחלפה. כמו כן, גם המועצה לכבלים ולוויין מחלקת לגופים המשדרים כספים בהתאם לתכנים ולכמות התוכניות ששידרו ועל פי האזור הגיאוגרפי שאליו הם משתייכים. גופי שידור עירוניים מקבלים בדרך כלל הקצבות גם ממחלקת התרבות או ממחלקת המתנ"סים של הרשות המקומית.

"יש החלטה רגולטורית שערוץ כזה צריך להתקיים. עד לפני חמש שנים yes והוט הפעילו אותו אזורית; בשלב מסוים היתה תחושה שהרמה נמוכה מדי ואמרו להן - אוקיי, כל אחת תפריש בכל חודש סכום כלשהו, ותנו את זה לגוף חיצוני שיפעיל את הערוץ ברמה הארצית", מספר מנכ"ל ערוץ מכאן, יובל כהן, "כל מי שיש לו אג'נדה, רעיון, מוסיקה שהוא אוהב או תרבות שחשובה לו, יש לו מקום אצלנו. אנחנו משדרים 364 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, רק תוכן מקורי".

ויש גם הרבה סרטים קצרים בערוץ המקומי. בדרך כלל סרטי תלמידים מהשנים האחרונות שהופקו על ידי סטודנטים ממגמות תקשורת או קולנוע, ואפילו של חברי האגודה למען הקשיש בתל אביב. עכשיו, לך תדע על איזה סרט תיפול. בהזדמנות אחת נתקעתי על דרמה רומנטית של עשר דקות שיצרה קבוצת קשישים, ובו הלוקיישן של "המסעדה המפוארת" היה בעצם סלון בדירה של אחד המשתתפים. כדי לייצר אווירה רומנטית פוזרו בחדר נרות נשמה; הסרט שעסק בלחץ להינשא גם בגיל הזהב כלל משחק מוגזם, דיאלוגים מופרכים ומשפט קאלט אחד בביקור ברבנות: "אני לא נקייה? אני בת 64, כבר עשר שנים שאין לי רחם". בהזדמנות אחרת נתקלתי בסרט מעולה שנמשך בקושי חמש דקות ונגמר עוד לפני שהבנתי את גודל המעמד (מגמת קולנוע תיכון א' לאמנויות מחזור 2008 - כבוד).

כשאתה צופה כל היום בערוצים הללו קל לזהות הברקה או שנינות, וכשזה קורה אתה מרגיש כאילו גילית מחט מזהב בערמת שחת. לדוגמה, ביצוע מעולה של שלוש בנות עם כלי מיתר, שניגנו קאבר מהפנט לשיר של בון ג'ובי בערב הופעות שנערך במתנ"ס בכרמיאל. גם המגזין החתרני "הירקון 70" מנסה ומצליח לחשוב מחוץ לקופסה ובועט לכל כיוון; ויש גם "פרויקט 48 שעות" שבו 120 קבוצות מקבלות כל אחת מצלמה, מיקרופון, ז'אנר, שורת דיאלוג ואביזר כלשהו ומנסות ליצור סרטים קצרים בתוך שתי יממות - אפשר למצוא שם לפעמים יצירות נחמדות, כולל אפילו זו שבה ליאור מילר מככב בתפקיד הגבר הנבגד שמאבד שליטה, ושרוצח בדם קר את הבחורה ואת חברו הטוב.

הטלוויזיה היא דרך פופולרית ויעילה להעברת מסרים, להפצת תרבויות ואג'נדות, ולכן כמה שיהיו יותר ערוצים - הרי זה משובח. אנחנו, בתור צופים נאמנים, חייבים לדעת לברור מתוך התוכן האינסופי שהיא מעניקה לנו את זה שאליו אנחנו הכי מתחברים, כל אחד לפי אמונותיו וסיפוקיו. ליוצרי התכנים, זו הזדמנות להתחרות על ליבנו.

nirw@israelhayom.co.il