אחת המוסכמות המושרשות ביותר בפוליטיקה האמריקנית היא האמונה שהכרעתו של הבוחר ביום ההצבעה מעוגנת במכלול של שיקולים כלכליים, הקשורים ישירות לכיסו ולרווחתו. מתפיסה מסורתית זו נגזרת גם האמונה ששאלות הנוגעות למעמדה הבינלאומי של ארה"ב ולמדיניות החוץ והביטחון שלה, משחקות תפקיד משני - אם לא שולי - בלבד בתהליך קבלת ההחלטות של "העם הבוחר" בלכתו לקלפי.

בלי לחלוק על עצם תקפותה של הנחת יסוד זו, מן הראוי לשלב בתוכה מימד נוסף, הקשור בטבורו הן למרחב הכלכלי והן לזירה הבינלאומית, ושיש בו כדי להשפיע על דפוסי הצבעתו של פלח לא מבוטל מקרב קהל המתלבטים.

מדובר במימד המנהיגות, הנוגע למידת היכולת של הנשיא המכהן להקרין דימוי של קברניט אמין, נחוש והחלטי, אשר מסוגל לנווט ביד יציבה ובוטחת את האומה האמריקנית אל חוף מבטחים כלכלי וחברתי.

ההתפתחויות הדרמטיות האחרונות, שזיעזעו והסעירו פעם נוספת את העולם המוסלמי, ותגובתו החיוורת והמהוססת של הנשיא אובאמה לנוכח גל צונאמי זה, חילחלו עד מהרה גם אל תוככי הזירה הפנימית האמריקנית ועוררו לפתע - כשישה שבועות לפני יום ההכרעה - שאלות ותהיות מטרידות לגבי כישורי מנהיגותו ולגבי מידת תקפותם והגיונם הפנימי של נדבכים מרכזיים בהשקפת עולמו ובמארג אמונותיו.

במילים אחרות, הדיון הציבורי הנוקב, שצבר תאוצה בתקשורת האמריקנית בימים האחרונים, לא מתמקד אך ורק בניתוח הדינמיקה וקווי האפיון של ההתפרצות האנטי-אמריקנית הנוכחית כשלעצמה, אלא גם בשאלה האם בסגנון מנהיגותו והתנהלותו של אובאמה, והמסרים שבאמצעותם ניסה לסלול נתיבים חדשים אל עולם האיסלאם, לא חזרו אליו עתה כבומרנג והתמוטטו כליל אל מול הוויה מרדנית, עוינת ומתנכרת?

אם אכן יחשוף השיח הציבורי הנוכחי בצורה משכנעת נקודות תורפה בסיסיות, הטבועות בגישתו של הבית הלבן ובשיקול דעתו בזיקה למכלול כה מרכזי של סוגיות, יהיה בכך כדי להעניק כיוון חדש למירוץ לבית הלבן בישורת האחרונה שלו.

באופן פרדוקסלי, כדור השלג הנוכחי החל להתגלגל דווקא עם סיומה של עונת הוועידות המפלגתיות, שעמדה בסימן כישלון מאמציו של המועמד הרפובליקני מיט רומני להפוך את ההתכנסות בטמפה לקרש קפיצה עבורו כדי ליטול את היוזמה ולנסוק לפיסגה בסקרים.

אף שגם הוועידה הדמוקרטית, שנערכה בשארלוט, היתה ברובה אירוע משמים למדי, הצליח אובאמה (בין היתר בזכות נאומו המרשים של יריבו המושבע בעבר הלא רחוק, הנשיא לשעבר ביל קלינטון) לפתוח, מייד לאחר נעילתה, פער של כ-3 אחוזים בסקרי דעת הקהל (שגדל עוד יותר בימים האחרונים).

בה בשעה עלה בידו לבסס גם את יתרונו במדינות המפתח המרכזיות ובעלות החשיבות האסטרטגית - פלורידה, אוהיו ווירג'יניה. זאת, בעוד יריבו רומני טרם הצליח לגבש אסטרטגיית בחירות אפקטיבית וממוקדת, בעיקר בתחום הכלכלי, מה גם שמטה הבחירות שלו שקוע עדיין במחלוקות פנימיות.

והנה, דווקא על רקע תנופה ואופטימיות גואה זו במחנה הדמוקרטי, הופנתה לפתע אלומת האור אל עבר בנגאזי המדממת. סופת האש, שהתפשטה במהירות מצפון אפריקה ועד למרחבי אסיה (בעקבות אותו סרטון וידיאו סהרורי וזניח), הפכה - באיבחה אחת - לקריאת תיגר אלימה וגורפת נגד המערב, מורשתו ותרבותו. זאת, דווקא בתקופה שבה מנהיגו (לפחות הנומינלי) של עולם זה, ברק אובאמה, ביסס את האסטרטגיה הראשונית שלו על השאיפה להושיט יד מפייסת לעולם המוסלמי, ובתוך כך לא היסס אף להביע צער וחרטה על חטאי העבר ועוולות העבר מבית היוצר של הקולוניאליזם המערבי.

האשליה שהתנפצה

ואכן, מאז נשא ביוני 2009 את "נאום קהיר" המכונן, לא חדל הבית הלבן ממאמציו לסלול גשר של הבנה, רצון טוב ושיתוף פעולה עם כל הכוחות המרכזיים באיסלאם, וזאת תוך ניסיון חוזר ונשנה למזער את משקלם וחשיבותם של הכוחות והזרמים הרדיקליים והמהפכניים, הממשיכים לתסוס ולבעבע בתוככי עולם זה, ולא רק בשוליו האפלים. שאיפתו של הנשיא הנוכחי לבדל עצמו בכל מחיר מקודמו ג'ורג' בוש הבן, שחרת על דגלו את יעד המלחמה ללא תנאי בטרור האיסלאמי, הצמיחה את האשליה שאפשר, באמצעות תמיכה מדינית וסיוע כלכלי, לנתב גם מפלגות קיצוניות ומשטרים פונדמנטליסטיים אל מסלול הדמוקרטיה הייצוגית וההשתתפות הפוליטית ברוח התרבות והמסורת המערביות.

לפני חמישה עשורים היה זה הנשיא הדמוקרטי ג'ון קנדי שיצר את התקדים לאסטרטגיה זו של הענקת חיזוקים כלכליים כמנוף לריסונם ולמיתונם של משטרים סוררים וקיצוניים. זאת, כאשר השיק כלפי מצרים המהפכנית בהנהגתו של נשיאה גמאל עבד אל-נאצר קו מדיני חדש וידידותי.

קנדי קיווה שהמפתח לניתוקה של קהיר מציר החתרנות טמון בעיצובה של מדיניות כלכלית מתגמלת ובונת-אמון, שתוביל את נאצר אל עבר אפיק מתון ומפויס יותר, ובה בשעה תצמיח בארץ הנילוס תשתית של חברה פלורליסטית ודמוקרטית יציבה ואוהדת למערב.

ואולם, חרף מאמציו הבלתי נלאים של הנשיא האמריקני רווי האופטימיות לכונן שותפות אמת חדשה בין וושינגטון לבין קהיר, התמוטט עד מהרה המתווה כולו. שכן, בעקבות הפיכה צבאית שפרצה בתימן הנידחת ושהביאה להפלתו של המשטר המלוכני בצנעא ולפריצתה של מלחמת אזרחים על אדמתה, מיהר נאצר להתערב בלחימה לצידו של המשטר החדש ושיגר לזירה רבבות חיילים בסיוע אווירי וימי.

כך נסתם הגולל על עידן התקוות הגדולות ביחסי ארה"ב עם מצרים בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, וכך נגוזו גם ציפיותיו של הדוד סם להביא את בשורת המודרניזציה, הפיתוח המואץ והדמוקרטיה למצרים הנאצריסטית. זו המשיכה במקביל בפעילותה החתרנית נגד יעדים ואינטרסים מערביים בעדן, בעומאן ובלוב.

עם תחילתו של עידן אובאמה נראה היה שלקחי פשיטת הרגל של אסטרטגיית התמריצים הכלכליים של קנדי בהקשר המצרי שקעו לחלוטין אל תהומות הנשייה והשכחה. שכן, חרף הנסיבות האזוריות והגלובליות השונות, גם אובאמה האמין בכל ליבו - ממש כמו קנדי - שאפשר להצעיד את מצרים, בתקופה שלאחר הרחקתו של חוסני מובארק מכס הנשיאות (בברכתו ובעידודו), אל עבר מחוזות הדמוקרטיה הפלורליסטית והחברה האזרחית, תוך הישענות על גירסה חדשה ועדכנית של "תוכנית מרשל" לסיוע כלכלי מקיף. זאת, גם אם בראשה יעמדו נציגי תנועת האחים המוסלמים.

ואכן, באותה מידה ש"כל אנשי קנדי" היו משוכנעים שאפשר להנדס ללא קושי את הסביבה המזרח-תיכונית ולשתול בערוגותיה תהליכים ומוסדות דמוקרטיים צרופים ברוח המסורת המערבית, כך העריך גם הנשיא הנוכחי שבואו של האביב הערבי עשוי לסלול את הדרך באופן ישיר לכינונה של סביבה דמוקרטית יציבה ואוהדת למערב לאחר מיגורו של הסדר האוטוקרטי הישן.

את הרטוריקה שבקעה מקהיר על הצורך בקיומן של בחירות דמוקרטיות, קיבל, אפוא, הבית הלבן כפשוטה, ולא זו בלבד אלא שהעניק תמיכה פוליטית וכלכלית מיידית למשטרו החדש של מוחמד מורסי, למרות קווי האפיון האידיאולוגיים הברורים שלו.

ואולם, כפי שהיו פני הדברים בעקבות ההתערבות הצבאית של מצרים בתימן, כך מתברר למימשל גם עתה שההימור על מורסי רחוק מלהצדיק את עצמו (ומימשל אובאמה אכן מעכב כעת את הדיונים על הענקת חבילת סיוע כלכלי חדשה לקהיר). שכן, מתחת לציפוי הדק של דברי הגינוי הרשמיים (והמאוחרים) שלו למהומות, ממשיכים לזרום ברחובותיה של קהיר (ולא רק בהם) נחשולי האלימות והאיבה כלפי המערב בכלל, וכלפי ארה"ב בפרט, כשהם מנפצים באחת את האמונה שלמושג הדמוקרטיה יש תוקף ופוטנציאל יישומי אוניברסלי וללא זיקה כלשהי למרחב הפוליטי, התרבותי והאידיאולוגי שאל תוכו הוא מועתק.

כך אירע, שהקונספציה מבית היוצר של אובאמה, שלפיה תמיכתה האיתנה של ארה"ב בכוחות שחוללו את התמורה המהפכנית בעולם הערבי תעניק לה אשראי של רצון טוב בקרב ציבורים רחבים במצרים, בלוב ובתימן, התבדתה עד מהרה כאשר התברר בימים האחרונים שגם בעידן החדש לא פחתה כמלוא הנימה, ואולי אף הועצמה, הטינה הרווחת כלפי ארה"ב.

מעבר לעובדה שההתלקחות האחרונה בכל רחבי העולם המוסלמי מהווה הוכחה לכישלונן של הנחות היסוד שמהן נגזרה מדיניותו של מימשל אובאמה (בייחוד בכל הקשור לזיקה שבין תהליכים דמוקרטיים ותמיכה עממית רחבה בארה"ב בעולם המוסלמי), היא החזירה את האומה האמריקנית במנהרת הזמן היישר אל עבר מסכת שלמה של טרגדיות ונקודות שפל לאומיות, שנצרבו בזיכרון הלאומי.

הקרב על התודעה

על רקע היסטורי זה, הסכנה האורבת כעת לפתחו של אובאמה היא הפיכתו בתודעה הקולקטיבית לתואם קרטר. שכן, תג המחיר שיוצמד לזיהוי זה הוא ברור, ומשמעותו אחת - תקופת נשיאות יחידה בת ארבע שנים. אין ספק, אפוא, שרצח השגריר בלוב והתפרצותו של הגל האנטי-אמריקני שינו, באיבחה אחת ולפחות בטווח הקצר, את מוקד הקשב והעניין הציבורי.

כך, למשל, אנו עדים לסיקור ולניתוח ביקורתיים (כולל בכלי תקשורת האוהדים דרך קבע את המימשל) את דפוס התנהלותו הכללי של אובאמה במרחב המזרח-תיכוני ואת טיבה ואיכותה של המנהיגות שהפגין.

אמונתו ההתחלתית של אובאמה שאפשר ליישב את משבר הגרעין עם איראן באמצעות שילוב בין מקל הסנקציות וגזר ההבטחות לסיוע כלכלי, וביטחונו שגם היום אפשר עדיין לדכא את תאבונה הגרעיני של טהרן באמצעים לא צבאיים; הפניית הכתף הקרה והצינית מצידו לשותף הוותיק והנאמן חוסני מובארק; הסירוב העיקש להוביל את המערכה האווירית נגד כוחותיו של מועמד קדאפי בלוב כמתחייב ממעמדה הגלובלי של ארה"ב, והרתיעה המתמשכת מכל פעולה ממשית לנוכח ההרג המתמשך בסוריה - כל אלה הם החישוקים המרכזיים בתוך נרטיב נפוץ וביקורתי זה על התנהלותו של הנשיא ה-44 בחזית המזרח-תיכונית.

עם כל זאת, בשלב הנוכחי של המירוץ לבית הלבן מוקדם עדיין להעריך אם "סטיית התקן" הנוכחית ממכלול הסוגיות הכלכליות והחברתיות, שבאורח מסורתי נמצאות בראש סולם הקדימויות והעניין של ציבור הבוחרים ערב ההצבעה, אל עבר מישור המנהיגות הנשיאותית, תעניק צביון ודגש חדש לקרב כולו, או שתהיה לא יותר מאשר אפיזודה חולפת, שעד מהרה תשקע לשולי הזירה.

אין לשכוח גם שמערכת הבחירות של רומני עדיין מקרטעת ורצופה בתקלות, ושלמרות ויכוח נוקב זה נהנה כעת אובאמה מיתרון.

ששת השבועות הקרובים יוכיחו אם, אחרי ככלות הכל, לפנינו אירוע מחולל ומעצב, העתיד להטביע חותמו על ההכרעה, או שמא מדובר בפסק זמן בלבד לקראת ההתמקדות המחודשת בהוויה הפנים-אמריקנית, בבחינת "עניי עירך קודמים".

מה שבכל זאת ברור הוא העובדה שמעידותיו האחרונות של רומני, שחרגו ממרחב התקינות הפוליטית - ובייחוד דבריו בזיקה ל-47 אחוזים מאזרחיה של ארה"ב, שאינם משלמים מסים ותלויים לקיומם בסיוע ובתמיכה פדרלית - יקשו עליו, לפחות בימים הקרובים, לעצב את סדר היום הציבורי וליטול את היוזמה לקראת הסיבוב האחרון במירוץ.