"אני אדם די אדיש", מעיד על עצמו טל בורשטיין. הקפטן המעוטר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל אף פעם לא היה מאלה שרצים בשריקת הסיום ליציע האוהדים ומנשקים את הסמל שעל הגופייה. הוא גם מעולם לא התעמר ביריבים ולא הביע רגשות, לא על המגרש ולא מחוצה לו. אפילו אוהדי הקבוצות היריבות לא קיללו אותו. היה מי שטען כי לאורך כל הקריירה הוא אמר הרבה והצליח לא לומר דבר. אבל השבוע, כשנאלץ לתלות את נעליו ולהודיע על פרישה מכדורסל, הוא לא הצליח לעצור את הדמעות.

"לא רציתי להתייפח מול כולם, אבל לא היה לי סיכוי לעמוד בזה", מספר בורשטיין בגילוי לב בראיון בלעדי ל"ישראל היום". "את ההלם מהפרישה שלי חוויתי כבר לפני כמה חודשים, והיה לי הרבה זמן להשלים עם זה. אבל כשראיתי את כל האנשים שבאו לכבד אותי ורצו לי בראש כל מיני פלאשבקים מהקריירה, זה היה חזק ממני".

בורשטיין (32) לא תיכנן לעזוב כבר עכשיו את המגרש שהפך לביתו מאז גיל 6. לפני חמישה חודשים, במשחק ליגה שגרתי ואפרורי שבו ניצחה מכבי את גלבוע/גליל, הוא נפצע ברגל. הוא עוד ניסה לחזור והופיע במשחק אחד נגד מ.כ הבקעה, אולם שום דבר לא הכין אותו לתרחיש הבלהות, שכל ספורטאי פוחד ממנו.

"הייתי בטוח שאחזור לשחק בתוך שבוע-שבועיים. ממש לא חשבתי שזה מה שהולך לגמור לי את הקריירה. כשהרופא אמר שיש לי קרע במפרק הירך, הייתי המום. נפלה לי פצצה על הראש, ובכלל לא ראיתי את זה מגיע. הבנתי ששוב אצטרך לעבור ניתוח ולהתחיל מחדש בשיקום ממושך, וגם אז לא יהיה סיכוי גבוה שאוכל לשחק. הבנתי שלא אחזור להיות אני. הוא אמר לי שאני עלול לפגוע באיכות החיים שלי, ולהגיע למצב שבו אצטרך לעבור החלפת מפרק. ואני עוד ילד, מה אני, בן 80?"

ובאותו רגע השלמת עם סיום הקריירה שלך?

"לא. הלכתי לעוד רופאים, חיפשתי מישהו שייתן לי תקווה. כולם הגיעו לאותה מסקנה. הסתובבתי כמו זומבי. לא ישנתי בלילות, הייתי שוכח דברים, מאבד ריכוז. בדרך הביתה מהרופא אפילו לא התקשרתי לדנה, אשתי. היא טילפנה ולא הבינה מה קורה לי. פשוט לא הייתי מסוגל לדבר".

"נדיר שאני בוכה"

בבוקר שאחרי הודעת הפרישה, בורשטיין נראה רגוע יותר. הוא עדיין לא התרגל לתואר "שחקן עבר", אבל ניכר שסגירת המעגל הקלה עליו. "לקפה עדיין יש אותו טעם", הוא אומר. אבא טל קם בבוקר ולקח את אלה (6 וחצי) לבית הספר ואת נויה (5) לגן. בקרוב יתחיל גם יונתן (שנה) ללכת למעון שמנהלים הוריה של אשתו.

"כל מה שעשיתי בחיי זה לשחק כדורסל, אבל אני לא מפחד מהסיטואציה החדשה. להפך, זה מסקרן ומאתגר אותי. תמיד התכוננתי נפשית ליום שאחרי, אולי בגלל שהייתי קרוב לפרישה כבר פעמיים בעבר. לא היה לי זמן לרכוש מקצוע וללמוד באוניברסיטה. בינתיים אני עדיין נהנה מהחופש, אחר כך נראה.

"קשה לי לראות את עצמי מאמן. זו בעיה להתעסק עם השחקנים. אולי אעבוד עם ילדים ונוער, כי אני אוהב ליצור יש מאין. בפעמים המעטות שלימדתי קצת בקייטנות ובבתי ספר, נהניתי מאוד. ואולי אעשה משהו שבכלל לא קשור לכדורסל. לא מעניין אותי להיות עורך דין או רואה חשבון, גם רופא כבר לא ייצא ממני, ובמניות אני לא מבין. אני נמשך דווקא לתחום הנדל"ן".

למסיבת העיתונאים שבה הודיע על הפרישה, בהיכל נוקיה, הגיע בורשטיין עם קלסר ביד. "ביום שלפני התחלתי להתרגש. הטלפון לא הפסיק לצלצל. ידעתי שלא יהיה לי קל, אז חשבתי לכתוב נאום, כדי שלא אלך לאיבוד. אבל מהר מאוד זרקתי את העט. רק רשמתי לעצמי את האנשים שחשוב לי להודות להם, שלא אשכח אף אחד".

הצלחת לשלוט בעצמך עד שהזכרת את מוני פנאן ז"ל.

"הסתכלתי על רגב, הבן של מוני, ששיחק איתי במכבי ועד היום הוא אחד החברים הקרובים שלי, והכל צף. מוני קיבל אותי במכבי כילד, כשהייתי בן 20. עברנו כל כך הרבה יחד. מאוד אהבתי אותו. אני זוכר ממנו רק את הדברים הטובים. כואב לי לשמוע איך מדברים עליו, וגם אם חלק מהדברים נכונים, זה לא מוריד מהקירבה שהיתה בינינו. זה לא פופולרי לדבר טובות על מוני? שיהיה, אני לא מחפש פופולריות. אמרתי את מה שהיה לי על הלב".

כשהמצלמות כבות ואתה לבד, אתה בוכה לפעמים?

"נדיר למצוא אותי בוכה. בכיתי בחתונה שלי ובשלוש הלידות של הילדים. האמת היא שמאז שאני אבא, נעשיתי יותר רגיש. הסרטים של יום הזיכרון פתאום יותר נוגעים וכואבים, כי האבהות הכניסה בי פחדים. גם סתם סרט עצוב יכול לרגש אותי. פעם צחקתי על מי שבוכה בסרטים".

"היו רגעים שנשברתי"

שורת התארים של בורשטיין היא אחת המרשימות שהעמיד ספורטאי ישראלי אי פעם. הוא גדל בבני הרצליה ונבחר לתגלית העונה בליגת העל כבר בגיל 17. את נבחרת העתודה הצעיד לזכייה היסטורית במדליית הכסף באליפות אירופה, ובנבחרת הלאומית הוא מדורג בין עשרת הגדולים בנקודות ובמספר המשחקים - בין היתר, הוביל אותה לארבע הופעות ביורובאסקט ולמקום השביעי ביבשת ב-2003, הישג שלא הגיעה אליו מאז 1983 ולא חזרה עליו עד היום.

לשיאו הגיע מספר 10 הנצחי במדי מכבי תל אביב. כבר בגיל 20 הפך לשחקן חמישייה בקבוצה, ומאז הוא חי את החלום: ב-11 עונות זכה בעשר אליפויות ובשמונה גביעי המדינה, גרף תואר אחד בליגה האדריאטית והניף שלושה גביעי אירופה - ב-2001, ב-2004 וב-2005. בורשטיין וחברו הטוב גור שלף, כיום מנהל מכבי, הם ילידי הארץ היחידים שמחזיקים בהישג הזה.

ובכל זאת, מקומו של טל בספרי ההיסטוריה לא ברור לחלוטין. פרישתו העלתה שוב את הוויכוח התמידי: האם הקריירה שלו היתה הצלחה מסחררת או החמצה מפוספסת? האם הוא היה יכול להגיע רחוק יותר? האם הפציעות הקשות שעבר עצרו אותו בשיאו?

"בימים האחרונים עוטפים אותי באהבה, וזה כיף ומרגש", הוא מספר. "אשתי אמרה לי שאולי בכל זאת מעריכים אותי. אני לא מפקפק בעצמי, והיתה לי קריירה מדהימה. הגשמתי את כל החלומות, הגעתי גם לפסגות שאפילו לא העזתי לחלום עליהן. חוץ מלשחק ב-NBA, הגעתי הכי רחוק שאפשר".

ב-2006 בורשטיין היה בשיאו. הוא הפך לישראלי הבכיר במכבי, חלק מחמישיית החלומות האגדית של הצהובים - לצד שרונאס יאסיקביצ'יוס (שאראס), אנתוני פארקר, מייסיאו באסטון וניקולה וויצ'יץ'. אלא שהוא החליט לעזוב את השושלת המתפרקת. הוא קיבל אז הצעות ממועדוני עילית, בהם ברצלונה וטאו ויטוריה (קאחה לבוראל בשמה כיום), ולבסוף עמד לחתום בג'ירונה על חוזה עתק של יותר מ-2 מיליון יורו בשלוש עונות.

אלא שדווקא במשחק האחרון שלו במכבי - גמר האליפות נגד הפועל ירושלים - קרע בורשטיין את גיד אכילס. מעטים השחקנים שהתאוששו מהפציעה הזו, וטל החליט להישאר בתל אביב. אחרי חודשים ארוכים של שיקום, הוא שב למגרשים וחזר להצטיין. אבל לא לאורך זמן: פחות משנה חלפה, והוא שוב נפצע באופן חמור - הפעם בעקב. שוב נאלץ לעבור תקופת התאוששות קשה וממושכת.

כשחזר לפרקט, גילה בורשטיין שהמציאות השתנתה לחלוטין. "מאז 2006 עסקתי רק בהישרדות. הייתי צריך כל הזמן להוכיח את עצמי בפני אחרים. ממש כמו שחקן מתחיל. התקשורת התעסקה כל הזמן רק בפציעות שלי. גם כשהייתי טוב, אמרו שזה במקרה. כל מיני כתבים שלא מבינים מתחילים לפרשן, והטוקבקיסטים קורעים אותך. זה היה מרגיז אותי, עד שפשוט הפסקתי לקרוא".

אבל זאת הזירה בעיתונים, בטלוויזיה, באינטרנט. זה לא אמור להשפיע על מה שקורה במגרש.

"זה חילחל. כשכולם כל הזמן מדברים על אותו דבר, זה משפיע. זה חילחל למאמנים הישראלים שהיו לי, וחילחל גם אלי. היחיד שלא הושפע מהתקשורת היה נבן ספאחיה (המאמן הקרואטי של מכבי בעונת 2006/07; א"ו, א"ס), שלא ידע עברית ולא הבין מה כותבים. הוא נתן לי את הבמה, והחזרתי לו בענק".

ומה הרגשת?

"האבסורד הוא שדווקא מהפציעה בגיד אכילס, שהיא הפציעה הכי קשה שעברתי, חזרתי הכי טוב. במשחקים רבים הייתי טוב כמו שהייתי לפני כן. ברור שמשהו בגוף נפגע, אבל אף פעם לא הייתי שחקן שבנוי על יכולת אתלטית, אלא על חוכמת משחק והבנת מצבים. מאז הפציעה השנייה כמעט לא החמצתי משחק במשך שלוש או ארבע שנים רצופות, ועדיין כולם שאלו אותי כל הזמן איך אני מרגיש".

היית כמעט שנתיים מחוץ למגרשים.

"נכון. היו רגעים שנשברתי. קצת אחרי הפציעה הראשונה, והרבה יותר אחרי הפציעה השנייה. עברו לי מחשבות בראש לפרוש. כבר לא היה לי כוח לזה. הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה יותר. בכלל לא חשבתי על עצמי משחק כדורסל, ראיתי רק את ההתעסקות האינסופית בתרגיל כזה לשיקום הרגל או בטיפול אחר. אבל תמיד כשהלכתי לישון מדוכא, קמתי בבוקר בטירוף, כאילו כלום לא קרה".

"נמאס מחוסר הפרגון בארץ"

לבורשטיין בטן מלאה על מעמד השחקן הישראלי בארץ. "לא רק במכבי", הוא מדגיש. זו גם הסיבה שמלכתחילה, עוד לפני שנפצע, התכוון לעזוב את המדים הצהובים ולעבור לספרד. "רציתי לנסות משהו חדש. אני חושב שקצת מיציתי, וגם נמאס לי מחוסר הפרגון של הישראלים. לצערי, שחקן זר בארץ תמיד יזכה למעמד גבוה יותר משחקן ישראלי, גם אם הוא לא יותר טוב ממנו. אני לא אשכח שיחה שהיתה לי עם אנתוני פארקר, בסוף אחד האימונים בהדר יוסף. הוא אמר לי: 'אחרי שאנחנו נעזוב, אתה תוביל את מכבי'. זה היה אחרי עוד התנגחות שלי עם פיני גרשון".

על מה התנגחת איתו? אתה לא נראה כמו אחד שיודע לריב.

"הו, רבנו הרבה. הרגשתי שאני לא מקבל מספיק קרדיט. כשפיני חזר, אחרי כל החטאה הייתי מוצא את עצמי על הספסל. הוא העיר לי הערות שלא היו מקובלות עלי, ואני לא אחד שסותם את הפה. לא הייתי שותק על כלום, ופיני היה משתגע מזה שאני עונה לו. אבל בשנים האחרונות כבר נמאס לי להילחם".

הדבר הראשון שדיוויד בלאט עשה כשהתמנה למאמן מכבי לפני שנתיים, היה להחזיר אותך מפואנלבראדה הספרדית. אבל בפועל בילית רוב הזמן על הספסל.

"היו לי מלחמות עם עצמי, בעיקר בעונה האחרונה, כשכבר הייתי קפטן. אתה חייב להיות ייצוגי ולזכור שיש לך תפקיד בקבוצה מעבר לרצונות האישיים שלך, אבל קשה להנהיג כשאתה לא ממש בעניינים. אתה צריך לשמש דוגמה, ואת זה אי אפשר לעשות כשאתה יושב על הספסל ומוחא כפיים".

שוחחת עם בלאט? ניסית לשנות את המצב?

"דיברתי איתו כמה פעמים, אבל ראיתי שזה לא משנה שום דבר. היו לי העונה כמה חודשים ששיחקתי מצוין בכל פעם שעליתי למגרש, בליגה וגם ביורוליג, אבל אחר כך - במשחק הבא - שוב הייתי חוזר אחורה ולא משחק. פשוט הבנתי שיש דברים גדולים ממני. ככה זה בארץ. מאמן מביא שחקן זר וצריך להצדיק את הרכישה שלו".

השבוע צצו ועלו מחדש שמותיהם של גיבורי נבחרת העתודה משנת 2000, שבהנהגת בורשטיין הגיעה אז למקום השני ביבשת והיתה רחוקה סל אחד מזכייה באליפות אירופה. השנתון הזה ניצח בגילי הנוער והעתודה את ספרד, שבה שיחקו כוכבי ענק עתידיים כמו פאו גאסול, חואן קרלוס נבארו, חוסה קלדרון ופליפה רייס.

אבל איפה הם ואיפה אנחנו: בזמן שהספרדים הפכו לאלופי העולם, הישראלים שקעו בבינוניות. מלבד בורשטיין, איש מיוצאי הנבחרת הזאת לא הגיע לרמות הגבוהות באמת. יניב גרין התייבש שנים בקצה הספסל של מכבי, אפיק ניסים השתלב רק בליגות נמוכות באירופה, אורי יצחקי נבלע בקבוצות זניחות בישראל, ושחקנים כמו שחר גורדון ואיציק אוחנון נעלמו לחלוטין מהאופק.

בורשטיין מכיר היטב את הכדורסל הספרדי מימיו שם. "השחקנים המקומיים בספרד מקבלים כבוד וקרדיט עצומים מהקהל, מהתקשורת, מראשי הקבוצות ומהמאמנים, ולכן הם מצליחים. נבארו ואחרים היו שחקנים דומיננטיים בקבוצות שלהם, ומגיל צעיר שיחקו בליגה הכי טובה באירופה - ואני מדגיש, שיחקו, לא ישבו על הספסל. כשסימנו את ריקי רוביו בגיל 15, כולם בנו אותו ולא יצאו נגדו אחרי משחק חלש. פה זה בדיוק ההפך".

היית שחקן זר בליגה הספרדית. לא הרגשת מעמד מיוחד, כפי שזר מרגיש בישראל?

"לא קיבלתי שום מעמד מיוחד, והאמת היא שקינאתי בספרדים כשראיתי את הפטריוטיות שלהם. הם מחזיקים מעצמם. פה רק מקדשים את האמריקנים שבאים לשחק בארץ, ואנחנו כאילו רוצים להוכיח להם משהו. בספרד אפילו לא רוצים לדבר איתם אנגלית. אומרים להם: באת למדינה שלנו - תדבר בשפה שלנו".

אם היית מתחיל היום את הקריירה, היית מצליח להגיע רחוק?

"היה לי הרבה יותר קשה, בגלל מבול הזרים שיש פה. אין הרבה מאמנים שנותנים לילד בן 17 לפתוח בחמישייה, כמו שארז אדלשטיין נתן לי בהרצליה. גם במכבי לא תמצאו שחקן ישראלי בן 20 בחמישייה. פיני היה אחד מעשרה מאמנים שיש לו ביצים ונתן לי את הבמה".

"אהבה עם דיסטנס"

עם אוהדי מכבי היתה לבורשטיין מערכת יחסים מורכבת. על אף היותו הישראלי המוביל והוותיק בקבוצה, שיש לו חלק נכבד בהצלחות הגדולות בתולדות המועדון, יושבי ההיכל מעולם לא הקדישו לו שיר משלו. מיקי ברקוביץ' ועודד קטש הוכתרו ביד אליהו למלכי ישראל, שירת ההמונים לוויצ'יץ', לשאראס, לפארקר ולשארפ איימה לנפץ את זגוגיות האולם, ורק בורשטיין - גם אחרי 11 עונות בצהוב - זכה בסך הכל לקריאות קצובות.

השבוע, כשנפרדו ממנו, היכו האוהדים על חטא. "אנו חשים כי מגיעה לך התנצלות", ציינו ראשי הקהל הצהוב במכתב מרגש שהגישו לקפטן. "לעיתים קרובות אור הזרקורים הופנה לזרים הנוצצים, ואתה, טל, נותרת לא מספיק מוערך. היום אנחנו יכולים להגיד בפה מלא - הגיע לך הרבה יותר".

בורשטיין קורא לזה "אהבה עם דיסטנס". "לא באתי לכדורסל בשביל התהילה, אלא כי אני אוהב את המשחק", הוא אומר. "ברור שהמעריצים הם חלק מחייו של שחקן, בעיקר במכבי, ותמיד הייתי סבלני, חתמתי לכל מי שרצה והצטלמתי עם מי שביקש, גם כשקיבלתי עשרות צ'פחות בדרך. כילד, לא הייתי אוהד שרוף של שום קבוצה ולא התנהגתי ככה, אז אולי זאת הסיבה שהייתי פחות מוחצן".

בדיעבד, אולי היית צריך לצאת קצת מהטבע המופנם שלך?

"אני לא כזה. זה לא שאני לא אוהב או מעריך את הקהל. תמיד כשיצאתי משער 9 ביד אליהו, האוהדים היו מריעים לי. לא פעם שאלו אותי למה אני לא מצטרף לחגיגה. מה אני אעשה? אני עדיין לא מצליח להבין למה אנשים עומדים באמצע הרחוב ושרים את השם שלי. זה מביך אותי".

כשהוא מתבקש לנקוב ברגעי השיא של הקריירה שלו, הוא לא מפסיק לדבר על הקהל. על 100 אלף האוהדים שחגגו עם מכבי בפארק הירקון את הזכיות בגביע אירופה; על התהלוכות של הישראלים בערי הפיינל פור - פאריס, בולוניה, מוסקבה, פראג, מדריד, ברצלונה; על שירת "התקווה" הספונטנית לפני גמר היורוליג בתל אביב, ש"עד היום מעבירה בי צמרמורת כשאני נזכר בה".

אז אולי לא השתוללת עם האוהדים, אבל גלי ההערצה בכל זאת נגעו בך.

"לראות את שער הניצחון צבוע צהוב, או לשמוע 10,000 איש קמים ברגע אחד ושרים את ההמנון, זאת עוצמה שאי אפשר לתאר. בחגיגות בפארק הרגשתי כמו מייקל ג'קסון. כל השחקנים היו בהלם. הדברים האלה גדולים יותר מגביע ומניצחון כזה או אחר. אתה מרגיש פתאום בכמה אנשים אתה נוגע, איזו השפעה יש לך, ואיך אתה חלק מדבר גדול כל כך".

בורשטיין התחבר למשחק בזכות אחיו הגדולים, גיל (41) ואייל (37), אבל רק הוא הלך עד הסוף עם הכדורסל. על הקיר בחדרו היו תלויים פוסטרים של מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדון ולארי בירד, ועד היום הוא דואג לאפסן את כל הגביעים והפרסים שצבר בבית הוריו.

את דנה לבית סגל הכיר בגיל 17, היא היתה החברה הרצינית הראשונה שלו. אביה, משה, היה הפיזיותרפיסט של בני הרצליה. היא גרמה לו ללמוד לבגרויות ולא להתרכז רק בכדורסל, וכעבור שש שנים התחתנו. השבוע היא כתבה לו ברכה מרגשת בפייסבוק: "הסתיימה לה תקופה ומתחילה חדשה. מאחלת לך הצלחה וסומכת עליך שהדרך החדשה תהיה טובה לפחות כמו הקודמת. מהמעריצה מספר אחת".

דנה היתה האחרונה ברשימת התודות של טל השבוע. כשסיים לדבר ונשם לרווחה, הם הביטו זה לזו בעיניים. הוא קרץ לעברה, הבהיר לה שהכל בסדר. "בלי דנה לא הייתי מגיע לשום דבר", אומר טל, "היא תמיד היתה לצידי, אבל לא התערבה. היא ליוותה אותי יום יום, חוץ מאשר בעונה האחרונה, כששיחקנו באדריאטית וכל הזמן הייתי בנסיעות. היא סבלה בשקט".

"משאיר את האגו בארונית"

ביום שלישי, אחרי שהדמעות התייבשו, נפרדה נבחרת ישראל מבורשטיין בטקס מרגש לפני המשחק נגד סרביה בהיכל נוקיה. לראשונה זה 21 שנים, הכחולים-לבנים עלולים להחמיץ את היורובאסקט. לפני פתיחת קמפיין המוקדמות כינס המאמן אריק שיבק את השחקנים והפציר בהם להתחיל לפרגן זה לזה, ואחרי ההפסדים האחרונים החל הרפש לצאת החוצה.

"הייתי נותן בראש לכמה שחקנים ונכנס בהם", אומר הקפטן בדימוס בורשטיין. "אם אתה מגיע ככה למשחקים, אתה בבעיה. פעם היה לנו משחק גורלי בבלגיה, ומאיר טפירו - שמבוגר ממני בכמה שנים ואני אוהב אותו והוא חבר טוב שלי - נגרר לצחוקים ולהסתלבטויות של החברים באימון. מצאתי את עצמי צועק עליו. הוא היה בשוק. אני לא ראיתי בעיניים. תשאלו את ליאור אליהו, שהיה איתי בחדר בנסיעות עם מכבי לחו"ל, כמה פעמים שאגתי עליו כשהוא התחיל פתאום לחלום ולהתעסק בכל מיני דברים".

אז יש טל בורשטיין אחד, זה שצועק על מאמנים ומשתולל על שחקנים, ורק עכשיו אנחנו מכירים אותו.

"טל ה'פורמלי' שרואים זה בכלל לא מי שאני באמת. כשאני עולה למגרש, אני משאיר את האגו בארונית".

ועכשיו, כשאתה הופך לשחקן עבר, למה תתגעגע יותר מכל?

"לכדור".

aralew@israelhayom.co.il