את הבלוג "מבקר בתיאטרון: תרבות, ביקורות, הגיגים, דעות ושאר ירקות" בפורטל תפוז מכירים, מן הסתם, מחזאים, כותבים, שחקנים ומנהלי תיאטראות רבים. בשנתיים שהוא קיים זכה הבלוג בלא פחות מ-60 אלף כניסות. ספק אם כמה מאותם עשרות אלפים יודעים שמי שעומד מאחורי הרשמים מלאי ההבנה, המנוסחים בלשון יפה ומופיעים באתר הוא אופיר, בן 13 שרק לאחרונה חגג בר מצווה ושעולה כעת לכיתה ז'. אלפי גולשים כבר ביקרו גם בבלוג של שירה מאור יהודה, רק בת 10 וכבר מתחזקת יומן רשת עשיר המתעדכן בתדירות גבוהה והמתגאה ביותר מ-7,000 כניסות.

איתמר בן ה-7 ממודיעין עוד לא התחיל אפילו את לימודיו בכיתה ב', אבל זה לא מפריע לו לתחזק בלוג עשיר שזכה ליותר מ-8,000 כניסות. הוא רק סיים את כיתה א', אבל הוא כבר יכול להעיד על עצמו ש"כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות מפתח אפליקציות. או מפתח תוכנות. או גם וגם. וגם להמשיך לכתוב בבלוג, כמובן".

אופיר, שירה ואיתמר הם לא היחידים מבין ילדי ישראל שהחליטו להמיר את הרביצה המסורתית מול הטלוויזיה במהלך החופש הגדול או את הבילויים בים ובבריכה, בשקידה על יצירת רשימות אינטרנט מפורטות ומושקעות. הם מייצגים תופעה חדשה, שהולכת וצוברת תאוצה בקרב ילדים ובני נוער: ניהול יומן אישי ממוחשב או במילים אחרות - בלוג.

עבור הילדים הדיגיטליים של היום, אלה שנולדו עם המקלדת והאייפד ביד, אין דבר טבעי יותר מלהמיר את המחברת המהוהה עם המנעול המתפרק, שבה רבים מאיתנו ניהלו יומן אישי סודי בהחלט לאורך שנות ילדותנו, בחלופה וירטואלית נוצצת. טווחי הגיל שלהם עשויים להפתיע אתכם - אלה לא תיכוניסטים, הם מבוגרים מדי. אבל בשבילם, אין דבר כזה "לא יודע": יש גוגל, וגוגל יודע הכל. גם ללמד ילד בן 7 איך לפתוח אתר משלו, לנהל אותו ולתת דרור ליצירתיות המתפרצת שלו.

"בהתחלה גלשתי באינטרנט בכל מיני אתרים, אבל לא מצאתי דברים שמתאימים לבנות בגיל שלי", מספרת שירה, שהעלתה כבר יותר מ-100 עמודים לבלוג שהיא מחזיקה באתר "מוגובי", המספק עולמות גלישה וירטואליים המיועדים לילדים בני 12-6, "התחיל להימאס לי מכל האתרים שנתקלתי בהם, אז יום אחד פשוט כתבתי בגוגל 'משחקים לבנות', ומצאתי את מוגובי. מצאו חן בעיניי התכנים שם והדפים שילדים אחרים פתחו, אז החלטתי לבנות עמוד משלי".

העובדה שלא היה לה כל ידע מוקדם בנושא בניית אתרים לא ריפה את ידיה של שירה. חיפוש זריז - והיא התחילה ללמד את עצמה איך עושים את זה. "כשמצאתי את אופציית בניית האתרים האישית, ראיתי שזה לא כזה מסובך", היא מספרת, "התלהבתי מזה. התחלתי ללמוד את הטכניקה ומהר מאוד הצלחתי. למדתי איך מוסיפים עמודים, איך אפשר לשחק איתם מבחינה עיצובית, איך משלבים תמונות מגוגל, ואז התחלתי ממש לבנות את הבלוג שלי, גם מבחינה גרפית וגם מבחינת התוכן. עכשיו אני כבר ממציאה עיצובים משל עצמי, ואפילו לימדתי שתיים מהחברות שלי איך עושים את זה, כדי שיוכלו גם הן לפתוח בלוגים לעצמן".

"כותב רק דברים שמחים"

אוריינטציה טכנית חזקה מאפיינת גם את איתמר, שהאייפד הראשון שקיבל לידיו העיר בו עצב טכנולוגי רדום והניע אותו לפעולה. את הבלוג שלו הוא פתח במאי השנה, במהלך לימודיו בכיתה א', לאחר שהאייפד שלו התקלקל והוא נכנס לאינטרנט כדי לחפש איך אפשר לתקן אותו. במהלך שיטוטיו נתקל איתמר בבלוג שעסק במחשבים ובטכנולוגיה - והתלהב. במהלך שיחה עימו, קשה להאמין שהוא רק בן 7: אופן הניסוח שלו מעיד על אינטליגנציה ובגרות שקשה למצוא בקרב ילדים כה צעירים. אבל שיטוט קצר בבלוג שהוא מתחזק, שבו הוא מתאר בפירוט את קורותיו בחיי היום-יום, מעיד שאחרי הכל, עדיין מדובר בילד שעולה לכיתה ב'. על פי הבלוג, איתמר "אוהב מחשבים, מת על מלח, שונא כדורגל ואת ג'סטין ביבר, אבל קצת אוהב את סלינה גומז". ואחד הדברים שהוא הכי מתרגש מהם הוא שקנו לו אייפד חדש בקניון, ושמחר הוא הולך לבריכה עם אמא.

"אני מתאר את מה שאני עושה במהלך היום, ובייחוד עכשיו בחופשה", מספר איתמר, "ובעיקר כותב על החיים שלי. אני גם אוהב מאוד אקטואליה, אני שומע המון רדיו וקורא עיתונים. למשל, אני מאוד מצטער על אלה שמתו באוטובוס (בפיגוע בבורגס שבבולגריה; ס"א) וחשבתי לכתוב על זה, אבל בסוף החלטתי שלא. זה עצוב מדי, ואני כותב רק על דברים שמחים".

גם שירה מקפידה לשתף את המבקרים בבלוג שלה במה שקורה לה בחיים, אבל דווקא את העובדה שיש לה בלוג פעיל ומצליח היא מעדיפה לשמור בסוד. בינתיים רק כמה חברות קרובות הורשו להיחשף לפלא. "אם בשכבה שלי יידעו שבניתי אתר", היא מסבירה, "כולם ירצו לבנות גם כן. זה לא משהו שאני מספרת לכל אחד שאני פוגשת, רק לחברים הקרובים".

הסודיות היא לא המדיניות היחידה ששירה מקפידה עליה: אחד הפוסטים הראשונים שבו תיתקלו אם תיכנסו לבלוג שלה עוסק בכללי ההתנהגות, ואינו משתמע לשתי פנים. "אין אלימות מילולית, אין לרמות, אין להתחזות, חובה להתייחס יפה לכל הגולשים", היא קובעת. גם המבקרים בבלוג של איתמר חייבים להתנהג יפה. "אני מוחק תגובות של מי שמקלל", הוא מצהיר, "יש ילדים שמקללים וכותבים דברים לא יפים בבלוג שלי, ואני לא מרשה דברים כאלה. הבלוג הזה הוא חלק מקהילה, ואני לא רוצה שיקללו בו. אני אוהב שאנשים משתפים אותי בחיים שלהם ואני מגיב להם על זה ומשתף אותם בחיים שלי. מי שמתנהג לא יפה, אני לא מסכים לו להמשיך להיות אצלי".

"אז מה אם הוא בכיתה ז'?"

הבלוג של אופיר בנושאי תיאטרון כבר חצה את מחיצת הגילים, ונחשב כיום פופולרי מאוד בקרב חובבי תיאטרון ואף לבעל השפעה בתחום. "התיאטראות בארץ כל הזמן מחזרים אחרי אופיר ומזמינים אותו להצגות", מסביר רונן, אביו של אופיר, "ואלה מהם שכן נחשפים אליו קצת בהלם כשהם מגלים שמדובר בילד, אבל אותי זה ממש לא מפתיע. הוא עובד קשה מאוד על למידת המקצוע וההבנה שלו. אז מה אם הוא רק מתחיל את חטיבת הביניים עכשיו?"

במשפחה של אופיר ורונן, בלוגים הם עסק רציני: כבר מפברואר 2008 הם מתחזקים בלוג של מתכונים משפחתיים, שבו אופיר מעלה בכל פעם מתכון של קינוח אחר שפופולרי אצלם בבית באותו הזמן. ההצלחה לא מבוטלת: יותר מ-58 אלף כניסות נרשמו לבלוג מאז נפתח. כמו כן, אופיר גם עסוק בפרויקטים נוספים, למשל השתתפות בפאנל השופטים בפסטיבל סרטי הילדים והנוער של סינמטק תל אביב, אבל אין ספק שהבייבי שלו הוא התיאטרון.

"כבר מגיל קטן אני אוהב את אמנויות הבמה וחשוף לתיאטרון", הוא מספר, וכשאני אומרת לו שהוא עדיין לא ממש רחוק מההגדרה הזו, הוא צוחק. "זה נכון, אבל אני מתכוון ממש קטן", הוא מסביר, "כבר בגן ייסדתי פינת תיאטרון, כל הילדות שלי אני שר ורוקד בבית ותמיד אהבתי להופיע ולשחק. ההורים שלי תמיד לקחו אותי להצגות והחלטתי שזה מעניין אותי מאוד ושאני רוצה לכתוב על זה. פתיחה של בלוג בנושא היתה צעד טבעי מאוד מבחינתי".

אופיר לוקח את האהבה שלו לתיאטרון ברצינות יתרה, ובשנים האחרונות הוא עורך מחקרים מדוקדקים ביותר בנוגע לנושא הסבוך הזה, שמבוגרים ממנו נרתעים מלגשת אליו. "בהתחלה הבלוג שלי היה די משעמם, כי לא יצקתי לתוכו הרבה תוכן. לאט לאט למדתי איך לעניין את הקוראים שלי, לשלב את הכישורים שלי בכתיבה ובכתיבת ביקורת בבלוג. אני הולך להצגות, חוזר הביתה וכותב את הרשמים שלי. עם הזמן השתכללתי והבנתי איך אני מציג את הדברים בצורה טובה יותר ומבקר באופן מקצועי. גם היום, אני עדיין רוכש כלים תוך כדי עבודה".

האופן שבו אופיר מדבר על הצגות קשות להבנה ולעיכול, דוגמת "ריצ'ארד השלישי" או טקסטים של חנוך לוין, מרמז על הבנה אמיתית ועל ידע שנרכשו בעזרת מחקרים מעמיקים באינטרנט. אופיר מעיד על עצמו שהוא באמת נמצא הרבה זמן מול המחשב, קורא, בודק ועורך השוואות. "חשוב לי לקחת נושא גבוה כביכול כמו תיאטרון ולהגיש אותו לקורא שלי בשפה שהוא יבין", הוא מסביר. ואיך מגיבים בני גילו לעיסוק המושקע שלו בתיאטרון? "רובם מפרגנים", הוא מעיד, "הם יודעים שאני בלוגר, אני לא מסתיר את זה, ורובם מחמיאים לי על העבודה. מצד שני, גם אומרים לי שאני קפדן. אבל אני לוקח את זה למקום טוב, אני אוהב להשקיע בדברים. גם בלימודים, אולי אפילו קצת יותר מדי".

שחייה ובלט לפני המחשב

אבל למרות מה שאנו עלולים לחשוב, רוב הילדים הבלוגרים לא מעידים על עצמם שהם נוהגים לבלות שעות מול המחשב על חשבון עיסוקים אחרים, שנחשבים אופייניים יותר לגילם הצעיר. הבלוגרים הצעירים מקדישים חלק לא מבוטל מזמנם לחוגים, לחברים, למשפחה - וכן, גם לרביצה עצלה מול הטלוויזיה.

שירה מעידה על עצמה שהיא אכן מבלה המון זמן מול המחשב, אבל יודעת לשים לעצמה גבולות. הראיה: היא שוחה בנבחרת השחייה של עירה ארבע פעמים בשבוע, וכבר זכתה בלא מעט מדליות בתחום. "אם אני צריכה ללכת לשיעור שחייה", היא אומרת, "אני אעזוב הכל ואשחה. חוץ מזה שזה ככה רק בחופש. כשיש בית ספר אז יש לי פחות זמן להשקיע בבלוג".

גם נועה בת ה-11 מירושלים - בלוגרית עסוקה שמטפחת יומן רשת מרשים באתר מוגובי - מעידה על עצמה שעבורה "כל שעת מחשב נדחית כשצריך ללכת לחוג בלט". נועה מטפחת שאיפה להפוך לפרימה בלרינה כשתהיה גדולה - ובשביל זה הכתיבה בבלוג יכולה לחכות. איתמר מעיד על עצמו שהוא פריק של משחקי קופסה, וגם אופיר מוצא זמן לעשות המון ספורט בין כל הצגות התיאטרון. "הבלוג הוא עדות לתהליך שאני עובר, מנקודה אחת לאחרת", מעיד אופיר על עצמו, "אפשר ממש לראות את זה אם עוברים על פוסטים ישנים שלי. ככה אני יכול לעקוב אחרי מידת ההתקדמות שלי ככותב, כבן אדם וכמבקר תיאטרון".

לדברי פסיכולוגית הילדים ד"ר סוזי קגן, בעלת קליניקה לטיפול בילדים ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, לילדים יצירתיים יש צורך לשתף את העולם ביצירתיות שלהם, ואופציית הבלוגים מספקת להם את הפלטפורמה המושלמת לכך. "ילדים שטובים מאוד בתחומי היצירה השונים - כתיבה, הבעה ציור וכו' - מרגישים צורך חברתי לשתף את הסביבה בכישרון שלהם", היא מסבירה, "לא משנה להם כמה אנשים ייחשפו לבלוג שלהם. זה יכול להיות רק ההורים והסבתא, אבל יהיה להם חשוב לקבל את החיזוקים האלה. ומשום שמדובר בילדים שגדלים בסביבה ממוחשבת, אין להם צורך בעט ובנייר, המחשב הפך להיות הפונקציה הזאת. זה כלי ברור מאוד שנותן להם את הכלים המדויקים להבעה עצמית. לרוב מדובר בילדים שמשתמשים בבלוגים לאישור חברתי, ילדים שמאוד אכפת להם לכתוב בלוגים מרשימים ויפים שירצו את הסביבה. חשוב להם שיחשבו עליהם דברים חיוביים".

לדברי ד"ר קגן, היחשפות ילדים צעירים מאוד לעולם הווירטואלי היא תופעה עולמית. "לפני כחודשיים פורסמו נתוני סקר שנערך בבריטניה בנושא התמכרות לאינטרנט, והגילים שם בלתי נתפסים", היא מוסיפה, "כרגע בבריטניה יש כמיליון ילדים בני 13-7 המכורים לפייסבוק. תופעת הבלוגיאדה היא חלק מזה, הרי חלק מהילדים האלו לא יכולים לפתוח לעצמם פרופילים בפייסבוק כי הם קטנים מדי. זו הדרך שלהם להפיץ את עצמם".

הכוח המוגבל של ההורים

אבל בצד ההנאה של הילדים מהפעילות האינטרנטית המוגברת שעוזרת להם לפתח את הכישורים האישיים והחברתיים שלהם, להורים הקשר עם המחשב והאינטרנט עולה פעמים רבות בבריאות. המודעות לסכנות האורבות לילדים תמימים ברשת עולה בהתמדה בשנים האחרונות, עם כל ידיעה על עוד מבצע ללכידת פדופילים וסוטים ברשת ועם עוד ילד שנפגע מבריונות וירטואלית שהופנתה אליו מצד ילדים אחרים. רוב ההורים לילדים שמרואיינים בכתבה זו מודעים לכך ועושים את מירב המאמצים כדי להגן על ילדיהם במרחב הווירטואלי, אבל גם הם מודים: הכוח שיש לנו בידיים מוגבל מאוד.

"יש לי כל הזמן ספקות לגבי הנכונות של עניין הבלוג בחיים שלו", אומר חנן, אביו של איתמר, "אני כל הזמן חוכך בדעתי אם זה דבר טוב עבורו או לא. מצד אחד, אני מעודד את ההנאה שלו מהבלוג, כי אני קולט כמה הוא השתפר מאז שהוא פתח אותו מבחינת ההבעה העצמית ומיומנות הכתיבה. רמת המודעות שלו לניקיון בדיבור עלתה, ואפילו היחס שלו לאנשים השתנה: הוא נותן כבוד לאנשים אחרים שמשתמשים במרחב האינטרנטי שבו הוא נמצא, וזה ניכר גם בהתנהגות שלו בעולם האמיתי.

"אני גם יודע שאני מספק לו את כל הכלים שהוא צריך כדי לזהות מצבים מסוכנים באינטרנט, אם מבחינת גורמים עוינים שעלולים לפנות אליו או מבחינת המודעות שלו לשמירה על הפרטיות שלו ועל הסכנות שבמסירת פרטים מזהים עליו או על בני משפחתו. ומצד שני, אני קורא את הכתבות בעיתון על הסכנות שאורבות לילדים ברשת, פדופילים, ילדים שהתאבדו ומה לא. זה מלחיץ".

אייל, אביה של שירה, לא מאפשר לה להיכנס לצ'אטים וגם לא לפייסבוק, והוא מקפיד לבדוק את האי-מייל שלה באופן עקבי. "עשינו לשירה הכנה אינטנסיבית מאוד לפני שחשפנו אותה לאינטרנט", הוא מבהיר, "היא מודעת לסיכונים, היא יודעת מה אסור ומה מותר לה לעשות ברשת. לפייסבוק היא לא חשופה, וגם לא תהיה בשנה-שנתיים הקרובות. אתרים המיועדים לילדים, דוגמת מוגובי, מוגנים יותר, ועם זה אין לי בעיה. אני יודע שבמוקדם או במאוחר היא תיחשף לכל התכנים הבעייתיים האלה, ואני פשוט מקווה שזה יהיה כמה שיותר מאוחר".

על פי ד"ר קגן, לעת עתה דווקא מרחב הבלוגים מוגן יחסית. "הסכנה הפדופילית שרירה וקיימת עד מאוד בעולם הילדים באינטרנט", היא מזהירה, "והיא פשוט עוד לא נכנסה לבלוגים. אפשר להגיד בגדול שהפדופילים עוד לא גילו את הבלוגים, וטוב שכך, כי דרך הבלוג הגורם העוין יכול לגלות המון מידע על הילד, אפילו יותר ממה שאפשר לגלות עליו בפייסבוק".

עם זאת, הבלוגים - ובייחוד אלו הפעילים באתרים המיועדים לילדים - נחשבים לבטוחים יותר מפייסבוק, אשר אינה מאפשרת הרשמה של ילדים מתחת לגיל 13, אך קל מאוד לעקוף הגבלה זו. כך, למשל, הרשמה לאתר מוגובי מותנית בהסכמתם ובאישורם של ההורים באי-מייל, וכן קיימת אפשרות הקרויה "ילדי משרוקית": מינוי של ילדים בעלי ותק באתר שעוברים הכשרה מתאימה, ותפקידם לשמור על שפה נאותה ולהתריע על התנהגות בלתי הולמת או על הימצאותם של גורמים עוינים במערכת. מעבר לזה, האתר מקיים פעילויות בנושא בטיחות באינטרנט כדי להעלות את מודעות הילדים לסכנות האורבות ברשת.

"בצ'אטים אני לא מדברת עם אנשים שאני לא מכירה", מסבירה נועה, "ובאי-מייל אני מתכתבת רק עם אנשים שרשומים אצלי כחברים. קרה לי פעם שקיבלתי הודעה באחד הפורומים שהסתובבתי בהם ממישהו שאני לא מכירה, ואז לא עניתי לה. היה בה תוכן שאני לא מכירה, וגם לא הכרתי את השם של מי שכתב לי. זה ישר גרם לי לחשוב שאולי צריך להיזהר פה".

גם שירה מעידה שנתקלה בהודעות לא ברורות בזמן שגלשה באינטרנט. "פעם אחת קרה לי שמישהו שאל אותי איפה אני גרה", היא נזכרת, "התעלמתי פעם אחת, וכשהוא המשיך פשוט ניתקתי אותו. אני אף פעם לא מוסרת פרטים מזהים עלי - לא איפה אני גרה, איפה אני לומדת, מה אני עושה בכל רגע נתון ואם אנחנו נוסעים לצימר או לכמה זמן. את זה ההורים שלי לימדו אותי".

המטרה: לדבר עם הילדים

ליאור יותם, יועץ בתחום אבטחת המידע בתחום בטיחות ילדים ובני נוער באינטרנט, מדגיש כי ההגנה הטובה ביותר מפני סכנות הרשת היא קיום תקשורת טובה בין ההורים לילדים. "ברור שקשר טוב הוא פתרון מעולה לבעיות ולמצבים כלליים בין הורים לילדים בכלל, אבל בתחום הזה הוא קריטי, כי לילדים קל מאוד להסתיר מה קורה בעולמם הווירטואלי", הוא מסביר, "חשוב שיהיה ערוץ תקשורת פתוח. בתור הורה, אני חייב לדעת כמה זמן הילד משקיע בבלוג או בפרופיל שלו, כמה חברים יש לו פחות או יותר, כמה מגיבים יש לו ומה הם כותבים. חשוב לעקוב אחרי הפעילות שלהם".

לדבריו, חשוב שבתור הורים, גם אנחנו נתנסה בפלטפורמות האלה בעצמנו. אם לילד שלך יש בלוג שאתה רוצה לדעת עליו יותר - תפתח בלוג בעצמך, תיכנס לפורום או תפתח עמוד בפייסבוק. "תהיו הורים דיגיטליים", הוא מציע, "תבואו לילדים הדיגיטליים שלכם ותדברו איתם בשפה שהם מבינים. הורים לא ישיגו הרבה בשיחה עם הילדים שלהם על הצחוקים שהולכים בפייסבוק, אם אין להם חשבון פייסבוק בעצמם והם לא יודעים מה זה בכלל". לדבריו, אפשר להשתמש בעזרים טכנולוגיים, שאותם מציע כל ספק אינטרנט, "אבל הילדים עולים על זה מהר מאוד ויודעים איך לעקוף את זה".

מעשיהם של הילדים הדיגיטליים מבטלים את הקביעה שבה רבים מאיתנו אוהבים לנפנף, בדרך כלל בליווי צקצוק פולני ונענוע ראש נמרץ לנוכח ידיעה בעיתון על עוד מעשה אלימות בין בני נוער, כי "הולך ופוחת הדור". הילדים הבלוגרים מוכיחים לנו שלא הכל רקוב - לא בחינוך ההורי ולא בחינוך הבית-ספרי. המערכות האלו עדיין מסוגלות להוציא תחת ידיהן ילדים המנתבים את האנרגיות ללמידה ולמטרות חיוביות. אנחנו, המבוגרים, רק צריכים לדעת לשים לב, לקיים עם הילדים ערוץ תקשורת פתוח וברור ולהרחיק אותם מהסכנות. אם נעשה את זה בחוכמה, נדע מספיק.

sigala@israelhayom.co.il