אין אדם שבעומדו מול "גרניקה" של פבלו פיקאסו לא יחוש שליבו נחמץ בקרבו. זוועות המלחמה מתפרצות אליך מתוך הציור העצום (כמעט שמונה מטרים רוחבו ושלושה מטרים וחצי גובהו), השוכן בתוך אולם משלו במוזיאון המלכה סופיה במדריד. הסוס המעונה, השור המעוות, האישה הזועקת מרה את זעקתה האילמת; סצנה רבת עוצמה בצבעים קודרים של שחור, אפור ולבן, שפועלת על הצופה כמו אגרוף בבטן.

הציור הגאוני הזה צויר בעקבות הפצצה מן האוויר של העיירה הבאסקית גרניקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1937) על ידי הנאצים. בהתקפה האכזרית וחסרת התכלית נהרגו 1,600 אזרחים, ואלפים רבים נוספים נפצעו. אבל זכרה של ההפצצה הזאת לא יימחה לעולם; בזכות פיקאסו, היא הפכה לסמל אוניברסלי להרג חסר טעם.

בזהירות אפשר לומר ששפר עליה גורלה של מלחמת האזרחים בספרד, או נכון יותר - של הדימוי שלה בזיכרון הקולקטיבי - משום שהשאירה לעולם כמה יצירות אמנות מונומנטליות, כגון "גרניקה" של פיקאסו, הספר "למי צילצלו הפעמונים" של ארנסט המינגוויי והצילום המדהים של רוברט קאפה של הלוחם הרפובליקני ברגע מותו.

יצירות המופת האלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית, והטביעו על מלחמת האזרחים הספרדית חותם שקבע בסופו של דבר את הדימוי המקובל שלה: היינו צעירים, יפים ואידיאליסטים, ויצאנו למלחמה צודקת מאין כמותה נגד הפשיזם. אמנם הפסדנו, אך צדקת דרכנו הוכחה ובגדול - זמן מועט אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה.

כוחו של הדימוי הזה כה חזק, עד כי אפשר לומר שמלחמת האזרחים הספרדית מתמודדת בהצלחה עם אמירתו הבלתי נשכחת של וינסטון צ'רצ'יל, ש"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים". כאן ההיסטוריה נכתבה דווקא על ידי הצד המפסיד (וקשה להימנע מההקבלות האקטואליות לניסיונות של הנרטיב הפלשתיני, למשל, לנסות לקבוע דימוי שונה לעימות המזרח-תיכוני). לעולם, בזכותם של המינגוויי, פיקאסו ולה פאסיונרה, המלחמה הזאת נראית דרך עיניים רומנטיות מאוד, כשבאוזנינו מהדהדת קריאת הקרב הנצחית "נו פסאראן!" ("הם לא יעברו!").

*   *   *

לאמיתו של דבר, ספרד היתה מגרש משחקים נוח לשני הכוחות הכבירים שהתמודדו אז על ההגמוניה באירופה ובעולם כולו: מצד אחד הקומוניזם, בראשות יוסף סטאלין, ומן העבר האחר הפשיזם, בראשות אדולף היטלר ובניטו מוסוליני. שני הצדדים שלחו נשק וכוח אדם: הרוסים לרפובליקנים, והגרמנים למורדים הלאומנים של גנרליסימו פרנקו. הגרמנים שלחו יותר, ופרנקו ניצח. הרוסים שלחו ציוד ו"מתנדבים", אך לא היססו להגיש את החשבון. בספרו "עלייתו ונפילתו של הקומוניזם", שיצא לאחרונה (עם עובד), כותב ארצ'י בראון כי "כל פריטי הציוד, השכר וההוצאות של כוח האדם הסובייטי נרשמו וחויבו. עקב כך נמסר לממשלה הרפובליקנית הספרדית באמצע 1938 שכל מאגרי הזהב שלה במוסקבה חוסלו".

אלא שהיו גם מתנדבים אמיתיים במלחמת האזרחים הספרדית, ובעיקר מדובר בבריגדות הבינלאומיות. כ-40 אלף איש הגיעו לספרד מכ-50 מדינות, ובהם כ-8,000 יהודים. מספר עצום, בלתי נתפס בהיקפו, שנובע מן הסתם גם מהשותפות האידיאולוגית שחשו יהודים רבים עם הרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים, אך גם מן הרצון להכות בפשיסטים ובבעלי בריתם הנאצים, שבתקופה ההיא כבר קנו להם אחיזת ברזל בגרמניה וכבר רדפו את יהודיה.

מתוך אלפי המתנדבים היהודים הגיעו לספרד גם כ-150 עד 250 מתנדבים מארץ ישראל, רובם ככולם חברי המפלגה הקומוניסטית (פק"פ). זהו מספר זעום, אבל הוא משקף פרק מרתק בתולדות היישוב בארץ, שאינו חלק מההיסטוריה המקובלת. לסיפורם יש כעת עדנה בלתי רגילה בדמות תערוכה בשם "מכאן למדריד, המתנדבים הארץ-ישראלים לבריגדות הבינלאומיות בספרד 1938-1936".

התערוכה מוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (עד 30 בספטמבר), וכוללת תצלומים ומסמכים נדירים, גלויות ומכתבים ששלחו המתנדבים מספרד הביתה, כרזות ויומנים. "המוצגים נאספו בעבודת פרך ממושכת ממשפחותיהם של המתנדבים (איש מהם כבר אינו בחיים; שמואל סגל, השריד האחרון, הלך לעולמו בינואר השנה) וממכון לבון", סיפרו אוצרות התערוכה, בתיה דונר ורחל בונפיל. "החומרים מועטים; הארכיונים של הבריגדות הבינלאומיות נמצאים במוסקבה והם אינם נגישים, ואל הארכיונים הספרדיים לא יכולנו להגיע", הן מוסיפות.

*   *   *

סיפורה של הקבוצה הזאת יוצא דופן. חבריה יצאו לספרד על אף התנגדותו הגורפת של כל היישוב לצאתם. לדוגמה, אף שההסתדרות, מפא"י והשומר הצעיר תמכו אידיאולוגית במאבק והעבירו תרומות של בגדים ושל מזון לספרד, בן-גוריון התנגד לגיוס ארץ-ישראלים לבריגדות הבינלאומיות. "המטרה שהוא ראה לנגד עיניו היתה הקמת המדינה", מסבירה בתיה דונר. "בריטניה הכריזה על מדיניות של אי התערבות במערכה - והוא לא רצה לפתוח מולה חזית נוספת".

הימים היו ימי מאורעות 1939-1936, והיישוב התמודד עם התקפות פלשתיניות בלתי פוסקות, שגבו את חייהם של מאות יהודים. "היישוב נלחם על חייו לא פחות מהרפובליקה הספרדית", מצטט רענן ריין אימרה רווחת במאמר המופיע בקטלוג התערוכה. יעקב חזן, ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם, ואז מראשי השומר הצעיר, טבע את הביטוי: "חניתה לפני מדריד". העיתונים העבריים התעלמו מהם בכוונת מכוון, ואפילו בדיווחים מספרד לא כללו דבר על המתנדבים הארץ-ישראלים.

אפילו המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית התנגדה ליציאתם של המתנדבים. בסך הכל היו במפלגה אז 400 עד 500 חברים, והם פשוט חששו להיחלש מבחינה מספרית. נוסף על כך, בתחילה הם לא קיבלו הוראות ממוסקבה, ולכן העדיפו שלא לתמוך ביוצאים אפילו כספית. אחד המתנדבים, דוד קרון מכפר מנחם, ששירת אחר כך שנים ארוכות במוסד, גורש מהקיבוץ כשהודיע כי הוא מתנדב. עד כדי כך היתה ההתנגדות גדולה.

ובכל זאת הם התנדבו. מה גרם להם לצאת נגד כל היישוב, להמרות את פי מנהיגיו ואפילו להסתכן בעימות עם ביתם האידיאולוגי? מספרם המועט מצביע על כך שמדובר בקבוצה נחושה באופן מיוחד. רחל בונפיל: "זו היתה תופעה בלתי רגילה. האנשים האלה יצאו נגד כל מה שסביבתם חשבה. מדובר באינדיבידואליסטים יוצאי דופן". רענן ריין מעלה סברה, ולפיה גם יצר ההרפתקנות שיחק תפקיד: "בעיקר לנוכח העובדה שרוב המתנדבים הארץ-ישראלים היו גברים לא נשואים בשנות ה-20 לחייהם". עם זאת, ראוי לציין כי בין המתנדבים היו גם מתנדבות, ששירתו בעיקר כאחיות.

המתנדבים הארץ-ישראלים, ובהם גם כאלה שגורשו מן הארץ על ידי הבריטים והגיעו לספרד ממקומות אחרים באירופה, התפזרו בין הכוחות הלוחמים, למעט אלה שהצטרפו לפלוגת בוטווין, הפלוגה היהודית המיוחדת. "לא כולם הגיעו לפלוגת בוטווין משום שהיא נוצרה רק במהלך המלחמה", מספרת דונר. אגב, בין המתנדבים היו גם ערבים וארמנים, שגם הם לא זכו בתמיכה מבית משום שהממסד הפלשתיני תמך עקרונית בפשיסטים.

כשליש מהיוצאים, כ-45 במספר, מצאו את מותם בשדות הקרב בספרד. 15 נוספים שנותרו באירופה נהרגו אחר כך במלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה בספרד, ב-1938, שבו ארצה בודדים, כ-20 בלבד. הבריטים עשו מאמצים גדולים שלא להתיר להם להיכנס, ועצרו את מי שהצליחו לשים עליו יד.

*   *   *

אולם דבר מופלא אירע להם, לחוזרים, ובעקבותיהם לכל קבוצת המתנדבים: הם הצליחו לפלס להם דרך אל ליבו של הקונצנזוס הישראלי, גם אם לא בבת אחת. בשנים הראשונות המשיך היישוב להתעלם, אף שכבר ב-1945 נערכו אירועים לציון מלחמת האזרחים בספרד והבריגדות הבינלאומיות. סופרים ומשוררים כאלכסנדר פן, לאה גולדברג ואביגדור המאירי השתתפו באירועים האלה וקירבו את ההכרה של השמאל הציוני במתנדבים. ובכל זאת עדיין מדובר באש קטנה.

היישוב היה עסוק בהכנות להכרזת המדינה ואחר כך במלחמת השחרור. השינויים האמיתיים ביחסה של המדינה למתנדבים התחוללו משנות ה-60, כשהמודעות לשואה ולמימדיה הקטסטרופליים חילחלה בציבוריות הישראלית. רענן ריין מצביע על משפט אייכמן כעל נקודת מפנה אפשרית. הרעיון שאיפשר את החזרתם של המתנדבים לחיק הקונצנזוס היה שהתנדבותם בספרד היתה בעצם חוליה בשרשרת המאבק בהיטלר ובנאציזם.

ב-1972 התקיים בתל אביב הכנס העולמי של הלוחמים היהודים בבריגדות הבינלאומיות. זה היה אירוע מכונן ובעקבותיו פירסם ברל בלטי, אחד מוותיקי הבריגדות, מאמר שבו הצהיר במפורש כי המתנדבים הארץ-ישראלים לא ערקו מהחזית הלאומית והעדיפו להשתתף במלחמה בארץ רחוקה, כפי שטענו נגדם, אלא "להפך, המלחמה נגד הפשיזם בספרד סימנה את המאבק של העם היהודי על קיומו. מרד גטו ורשה ומלחמת השחרור של ישראל הם משיאי המאבק הזה על הקיום היהודי. הפלוגה היהודית (פלוגת בוטווין) אינה אלא חוליה אחת בשרשרת זו של מאבקים" (הציטוטים כאן ולהלן - מתוך קטלוג התערוכה).

ועכשיו הכל ברור יותר. כשכורכים את ההתגייסות לפלוגות הבינלאומיות בספרד עם מרד גטו ורשה ועם מלחמת השחרור, אנחנו אכן נמצאים בלב הנרטיב הישראלי. היטיב לנסח זאת טדי קולק ז"ל, שאירגן למשתתפי הוועידה סיור בירושלים: "השאלה אינה מדוע הם הלכו, אלא מדוע לא הלכנו כולנו". גבירותיי ורבותיי - מהפך.

בד בבד עם יצירת שרשרת הגבורה הועבר הדגש האידיאולוגי מהקומוניזם ליהדות ולישראליות. הלוחמים הוותיקים, שהמתינו שנים להכרה ממסדית כלשהי, שמחו לנוע מהשוליים למרכז. ב-1986 נערך אירוע לציון 50 שנה למלחמת האזרחים בספרד. הנואם המרכזי בו היה נשיא המדינה לשעבר, מר חיים הרצוג.

הרצוג העניק למתנדבים את הגושפנקה הרשמית האולטימטיבית בכך שאימץ אותם אל ליבו והפך אותם לחלק חשוב מהמאבק על קיומו של העם, "בשמו של עם ישראל, הקורבנות העיקריים של הנאצים והפשיסטים, אני עושה לפיכך מחווה לכבודם ולתהילתם של אותם לוחמים מתנדבים, אשר השתמשו בגופם כסכר נגד נחשול הרוע... אני מצדיע להם כחברים לנשק במאבק נגד הנאצים. הם נושאי החזון של הרוח האנושית, שומרי צלם האנושיות ומגיני התרבות האנושית". המעגל נסגר.