היו אלה ימים קודרים בארה"ב, האפלים ביותר במלחמה שהחלה חודשים אחדים קודם לכן, ב-7 בדצמבר 1941, בהתקפת-הפתע שהנחיתו היפאנים על פרל הארבור. האמריקנים לא ידעו מה הלם בהם: הצי הגאה שלהם, מיטב אוניות-המערכה, עלה בענני-עשן שחורים. כוחות יפאניים פלשו לפיליפינים ולדרום-מזרח אסיה, שלטו בימים ובאוויר, ובשרשרת של ניצחונות הניפו את דגל השמש האדומה מעל אימפריה שהלכה והתפשטה כצונאמי, מדי יום.

בוושינגטון, היכן שהלם ההפתעה טרם עוכל, החלו לתכנן את מהלכי ההתאוששות: גיוס, ייצור, בנייה, אימון, הרחבת הצבא, שיגור תגבורות, לחימה בשתי חזיתות - מול האויב היפאני שגרר אותם למלחמה, ומול הנאצים, שותפיהם לציר הרשע.

אבל מה עושים בינתיים? איך נוטלים את היוזמה, מעלים את המוראל, מוכיחים שאפשר אולי לתפוס את אמריקה בהפתעה - אך אי-אפשר להכניע אותה?

הנשיא רוזוולט הינחה את כוחות הצבא להנחית מהלומת-נגד; מבצע שכמותו טרם נראה. להלום ביפאנים בלב-ליבה של האימפריה השחצנית: בטוקיו.

מבחינה מבצעית, מבחינת הציוד, זה היה מבצע בלתי-אפשרי. לארה"ב לא היו באותה עת מפציצים ארוכי-טווח, גם לא בסיסים קרובים די הצורך לטוקיו. היו לה קומץ נושאות מטוסים - אבל הללו נשאו מטוסי-קרב ותקיפה שטווחם קצר, וייעודם מלחמה בים.

אין פתרון צבאי? בכישרון, ביוזמה, בהפתעה - תמיד יש פתרון צבאי.

כך נולדה "פשיטת דוליטל", על שמו של הקולונל (לימים גנרל) ג'יימס דוליטל, מפקד כנף בחיל האוויר. הוא קרא למתנדבים למבצע מסוכן שספק אם יחזרו ממנו. הרעיון היה להציב על נושאת מטוסים של הצי, מפציצים לטווח בינוני של חיל-האוויר, מדגם "בי-25 מיטשל". המפציצים הללו, שנועדו לפעול מבסיסי יבשה, יינשאו על סיפון נושאת מטוסים עד לטווח הקרוב ביותר האפשרי לטוקיו, ואז ימריאו, ויפציצו את עיר הבירה של האויב.

ובאשר לדרך חזרה? אין דרך חזרה. ה"בי-25" לא נועדו לפעול מנושאות-מטוסים. הם מעולם לא המריאו מסיפוניהן, ומאחר שלא צוידו בקרס-תפיסה - הם גם לא יכלו לנחות עליהן. לא, המבצע יהיה כרטיס לכיוון אחד: להמריא, להפציץ, להמשיך לכיוון סין, לנחות שם ולקוות להצטרף לכוחות סיניים ידידותיים, ולא ליפול בידי כוחות יפאניים עוינים.

בלתי אפשרי? מלוא כמות המתנדבים הדרושה הגיעה. 80 אנשי צוות אוויר, 5 אנשים בצוות כל מטוס, 16 מטוסים. "בסך הכל באתי למלא את חובתי", הסביר אחד הטייסים בראיון שפורסם לאחרונה, לרגל ציון 70 שנה לפשיטה. "היה לנו אמון מלא וכבוד כלפי הקולונל דוליטל. ארצנו היתה במלחמה. היינו טייסים, צוותי-אוויר. בטח שהתנדבנו, אלא מה?"

באפריל 1942 יצאה המשימה לדרך. מפציציו של הקולונל דוליטל, והוא בראשם, הדהימו את היפאנים כשהופיעו בשמי טוקיו בגובה נמוך והטילו את הפצצות, בין השאר, ליד ארמון הקיסר. רובם המכריע של צוותי האוויר נחתו בשלום בסין, וחזרו להשתלב ולהילחם, בהמשך המלחמה. 3 נהרגו כשלא הצליחו לנטוש, 8 נלקחו בשבי, מתוכם שלושה שהוצאו להורג ואחד שמת בגלל טיפול לקוי בפצעיו.

"פשיטת דוליטל" היתה סמלית, אך היה לה ערך מוראלי עצום. את דעת הקהל האמריקנית היא עודדה, כשהוכיחה כי היפאנים אינם חסינים וכי עיר הבירה שלהם חשופה בפני הזרוע הארוכה של צבא ארה"ב. את היפאנים היא השפילה, כשהוכיחה להם כי אינם בני-אלים וכי מה שצפוי להם בהמשך המלחמה אינו עוד טיול בפארק, אלא התמודדות מול אמריקה, על כל יכולותיה. ולכוחות הלוחמים של ארה"ב הוכיחה הפשיטה, כי אין "משימה בלתי אפשרית": יש רק אתגרים, ורוח-קרב.

*   *   *

אין צורך לציין, כתמיד, כי שני מצבים היסטוריים לעולם אינם זהים. אין צורך לומר, שוב, כי מבצע שייעודו הסרת האיום הגרעיני האיראני הוא מטבעו שונה, ייחודי, ומסובך יותר מהרבה מבצעים אחרים בהיסטוריה הצבאית שלנו ושל אחרים. חיל-האוויר הישראלי כבר מוכיח את עצמו 64 שנה, במשימות מורכבות לאין ערוך מהפצצת טוקיו בהפתעה. כך היה בשחר ה-5 ביוני 1967, כך היה בתקיפת הכור בעיראק ב-1981, כך היה (לפי פירסומים זרים) בתקיפת הכור בסוריה.

ומה עם הגרעין האיראני? למי שמעדיף לא לשים לב: ישראל כבר נתונה במלחמה נגד איראן. מלחמה על המודיעין, מלחמה על המחשבים, מלחמה על המדענים, מלחמה נגד הטרור בחו"ל, מלחמה נגד הטרור מגרורות איראן בלבנון וברצועה.

אבל בעיקר, זו מלחמה להבטחת קיומה של מדינת ישראל, בלי חשש להתקפה בנשק להשמדה המונית. את הנחות-העבודה למלחמה הזו טבעו האבות המייסדים של המדינה והן נכונות כיום כפי שהיו נכונות בעבר. ישראל לא יכולה לאפשר לשום מדינה איסלאמית במזה"ת לפתח נשק גרעיני ולהצטייד בו כזרוע ארוכת-טווח, מיבצעית, שעלולה להיות מופעלת נגדה.

כל התיאוריות הנאות של האסטרטגיה הגרעינית, על "מכה ראשונה" ו"מכה שנייה", מתאימות למעצמות, למדינות ששטחן ענקי ואוכלוסייתן עצומה. ישראל אינה יכולה לספוג "מכה ראשונה", ולהסתפק בכך שתוכל להנחית על האויב "מכה שנייה". אחד המנהיגים הרוחניים של איראן, רפסנג'אני, כבר הגדיר את ישראל "מדינה של פצצה אחת". לאמור: די בהטלת פצצת אטום אחת על האויב הציוני, ועמוד השידרה של ישראל יישבר.

אחריות הקברניט

אסור לישראל להעמיד את ההנחה הזו במבחן. אסור לישראל להימצא במצב שבו בכל רגע נתון עלולים האיראנים, מסיבותיהם-שלהם, ללחוץ על הכפתור האדום. אסור להגיע למצב הזה. אסור שתהיה להם פצצה ביד. צריך לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. וזה כל הסיפור.

הדיון בשאלה אם לתקוף או לא לתקוף באיראן כבר חרג מזמן מגבול הטעם הטוב, ההיגיון, וביטחון המדינה. הנשיא רוזוולט לא שאל את תושבי ארה"ב אם זה בסדר לשלוח 80 מתנדבים למשימה לכיוון אחד לטוקיו. הנשיא טרומן, קצת יותר מארבע שנים מאוחר יותר, לא בדק בסקרי דעת קהל אם זה בסדר להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. הם פעלו, מתוקף תפקידם, כקברניטים, וקיבלו החלטת-קברניטים: זו המטרה, זו הפעולה, זו טובת המדינה כפי שאנחנו רואים אותה.

ואצלנו? אחרי "המכה הראשונה" של התקפות בכירי-הביטחון-לשעבר, היה מי שהטיח השבוע את "המכה השנייה": העמדות-כביכול של בכירי הביטחון דהיום. מתנה נאה לחבר'ה בטהרן, שבטח שמחו לקרוא את המיוחס לבכיר הזה ולבכיר ההוא, ולטפוח לעצמם על השכם, ולומר "הציונים התבלבלו".

זכותם, וחובתם, של בכירי מערכת הביטחון להציג את עמדתם בפני הדרג המדיני. גם, ובמיוחד, אם אינם מסכימים. תמיד יש צורך ב"איפכא מסתברא". כל הדברים האלה חייבים להיאמר מאחורי דלתיים סגורות. הם אינם עניין לדיון ציבורי. בספר-היסוד החשוב "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" של יהושפט הרכבי, שראה אור עוד באמצע שנות ה-60', מציין המחבר, מטובי המוחות שהיו בצה"ל בשעתו, כי אסטרטגיה גרעינית היא עניין כה מורכב ומסובך, עד שמטבעו הוא לא מזמין דיון ציבורי, אלא הוא עסקם של קברניטים ומומחים בלבד.

והמילה האחרונה היא - של הקברניטים. כך היה במקרה האחד שסביבו כבר כמעט ואין חומות-מגן של סודות, השמדת הכור הגרעיני בעיראק. הרוב המכריע של המומחים התנגדו לתקיפה. כך גם לגבי רוב הפוליטיקאים. כך גם היה עם מי שכיום מכהן, בכבוד המגיע לו, כנשיא המדינה. שמעון פרס התנגד בשעתו לכוונת ראש-הממשלה מנחם בגין להפציץ את הכור, והיה משוכנע כי הפעולה תגרום לעולם לנטוש את ישראל ולהשאירה לבד "כערער בערבה". למרות שעד היום הוא סבור כי צדק בשעתו, כשהתנגד להפצצה - ההיסטוריה מראה, כי טעה. טוב-טוב לה למדינת ישראל, שפצצת הגרעין של סדאם חוסיין חוסלה עוד לפני שבקעה מביצתה.

ביג-טיים, ביג-באנג

שהרי מה יקרה, אם ישראל לא תוודא שאיראן לא תגיע לפצצה גרעינית?

1. שחיקה חמורה ביכולת ההרתעה הישראלית. איראן, עם הפצצה השיעית הראשונה, תנסוך ביטחון ורוח גבית לכל גרורותיה ועושי דברה. אם "לאח הגדול" מטהרן יש פצצה, יאמרו לעצמם החיזבאללה והחמאס, הרי שחופש הפעולה שלנו מול ישראל יתרחב. היכולת הישראלית לפגוע בנו תקטן, מחשש שאם יגזימו - יבואו האיראנים לעזרתנו, ביג-טיים וביג-באנג.

2. מירוץ מהיר להפצת נשק גרעיני במזרח התיכון כולו. מול איראן הגרעינית השיעית, יזדעקו כל חולמי-החלומות ומשיבי המסורות לתחייה. ערב הסעודית, הסונית, מעוזם של "מגיני האיסלאם", לא תוכל שלא להצטייד בנשק גרעיני, שהרי ממילא היא בעימות מתמשך מול איראן על השפעה, ונפט, במדינות המפרץ. כך גם טורקיה, שמנהיגיה רוצים להחזירה למעמד של מעצמה עות'מאנית. וגם מצרים, שאמנם נפלה לידי האחים המוסלמים, אבל הללו סונים הם, וגם הם ודאי ירצו לחזור לימים שבהם מצרים היתה, לפחות זמנית, הגדולה והחשובה במדינות האיסלאם. זה מה שחסר לנו - להיות מוקפים בכמה וכמה מדינות גרעיניות?? וראו את הדאגה שמעורר החימוש הכימי של סוריה.

3. טרור גרעיני. זהו הסיוט שרודף אחר מדינות המערב זה שנים - נפילת נשק גרעיני לידי קבוצה כמו אל-קאעידה, ג'יהאד עולמי ודומיהם. נשק גרעיני, מרגע שמתחילים לייצר אותו, יכול ללבוש לא מעט צורות, גדלים ומשקלים. איראן, ארכי-מדינת-טרור, עלולה לספק מטען-חבלה גרעיני לאירגוני טרור. זה יהיה מאוד לא נעים, ובמיוחד כשאירגוני הטרור פועלים לכאורה בשם עצמם. כך יכולה איראן להשיג את מטרותיה, בעודה נחבאת מאחורי "הלגיטימציה" של מדינה שאין לה לכאורה שום קשר לנעשה. זו מלחמה "בידי פרוקסי" - מלחמה בידי שליח, גוף שלישי, שלעתים יודע מי מפעיל אותו, ולעתים הוא משוטה.

4. המחיר הכלכלי והאנושי של מדינה תחת איום גרעיני. בארה"ב של שנות ה-50', בימי השיא של הדאגה מפני מלחמה גרעינית מול הרוסים, התפתחה תת-תרבות של "חיים בצל הפצצה", החל מבניית מיקלטים גרעיניים וכלה בתרגול "צלול והתחבא" מתחת לשולחנות בתי הספר. במבט לאחור, זה מספק רגעי נוסטלגיה או סרטי-מופת בשחור לבן (כמו "ד"ר סטריינג'לאב"). אבל בישראל, לאיום של פצצת גרעין שיעית, עלולות להיות השלכות חמורות יותר, ויקרות יותר.

אבל מה אנחנו ממהרים, יטענו הטוענים. הפצצה האיראנית היא בעיה עולמית, ושהעולם יפתור אותה. ליתר דיוק - בעיה אמריקנית, ושהם יפתרו אותה. הרי כך הם אומרים, והם מטילים עיצומים, ויטילו עוד, ומכינים תוכניות מבצעיות, והם ממילא חזקים יותר וגדולים יותר - בקיצור, תנו לדוד האמריקני לפתור לנו את הבעיה, ואנחנו נוכל לשבת מהצד, ולחכך ידינו בהנאה.

בהחלט, היה מאוד נוח אם האמריקנים יפתרו לנו את הבעיה. ספק רב אם יעשו זאת. לנשיא אובאמה, פחות מ-100 יום לפני הבחירות, אין שום מוטיבציה להכניס את צבאו למלחמה נוספת במזרח התיכון. גם כך, להוציא חיסול מבריק אחד של בן-לאדן, רשומים על שמו בעיקר כישלונות צבאיים ומדיניים באיזור. ואם, נניח, ייבחר שוב - או-אז, כך ירצה להתחיל את כהונתו השנייה, במלחמה בזירה הרחוקה אלפי מילין מחופי ארצו?

ואולי כדאי לחכות למועמד הרפובליקני, מיט רומני, שאולי הוא ייבחר - ויפתור לנו את הבעיה? אין ספק שרומני אוהד יותר לעניין הישראלי, ודיבר בתקיפות רבה נגד הגרעין האיראני. אבל הוא ייכנס לתפקידו, אם ייבחר, בסוף ינואר 2013 - ומה יעשו האיראנים בינתיים? יישבו להם בנחת, או שמא ייתן "המנהיג העליון" את הפקודה, וחמש פצצות (לפי דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) יורכבו בצ'יק-צ'אק?

*   *   *

הנטייה הטבעית היא לא להחליט. לא בוער כשחומר הביקוע הולך ונערם. לא בוער, אם ירכיבו "מיתקן", להבדיל מפצצה. לא בוער, אם יבנו פצצה - הרי אין להם מפציץ שיכול לשאתה לכאן. בואו נחכה עד שירכיבו את הפצצה המוקטנת, ראש-החץ הגרעיני, בחרטומו של טיל. ורגע, גם אז כדאי לחכות, כי הרי הטיל עדיין לא מתודלק, נכון? רק אחרי שיהיה טיל שבחרטומו ראש-חץ והוא מתודלק, ודלת הפלדה של מחפורת ה"סילו" תוסט הצידה, והטיל יעלה ויפלוט אדי דלק ויהיה מוכן להמראה - רק אז, נסכים ש"החרב על צווארנו". ואולי גם אז לא, שהרי הטיל יכול גם לפספס?

לא פלא שכל-כך הרבה אנשים מעדיפים לא להחליט. לא פלא שכל-כך הרבה כלי-תקשורת בארץ מטיפים לאי-החלטה. מה בוער? מי רוצה להחליט? מי רוצה לקבל אחריות? הנה, דוגמת מלחמת יום הכיפורים. לא חיכינו עד הרגע האחרון?

אז למי שלא ממש זוכר: מלחמת יום הכיפורים היא הדוגמה המושלמת לתהליך שהביא להחלטה הלא-נכונה. בימים שלפני המלחמה הממשלה עבדה. והיא שמעה את עמדת ראשי המודיעין. והיא קיבלה את עמדת המודיעין, שלמרות הצטברות הסימנים המעידים לא תהיה מלחמה. וכשהתברר שמומחי המודיעין טעו, טעתה גם הממשלה - כי הקברניטים החליטו שלא יהיה נכון להנחית, בבוקר יום הכיפורים, מכת-מנע על ריכוזי הכוחות של מצרים וסוריה, כי העולם לא יבין את זה. בעיקר האמריקנים.

את הבעיה של איום הגרעין האיראני צריך לפתור, ובמהירות. את ההחלטה צריך לקבל, ומהר. הצנטריפוגות מסתובבות, החומר המועשר נערם.

ככל שיוסבר לאיראנים שאין להם מה לדאוג, שאין פתרון צבאי, שאיש אינו יכול לקבל החלטה - כך תגבר הסכנה שכולנו נקום בוקר אחד, ובמקרה הטוב נראה בטלוויזיה תמונות של הניסוי הגרעיני האיראני הראשון, בליווי פרצופו הצוהל של אחמדינג'אד על רקע פס-קול של פסוקי-קוראן.

ועלול להיות גם מקרה גרוע יותר.