"הילד הקטן", כך היא מכנה אותו, זה שבא מהשטחים, נכנס לאולם המשפטים במחנה סאלם ומתיישב בקצה הספסל.

ערין מתבוננת בו ורחמיה נכמרים. "חשבתי לעצמי, מה? מה ילד בן 16 עושה כאן? הרי הוא צריך לשבת עכשיו בבית ספר, לא על ספסל המעצרים. הוא אמור להיות בשיעור, לא להיעצר על החזקת אמצעי לחימה או יידוי אבנים. ואני, זאת שעומדת מולו, צריכה על פי החוק לדרוש את המשך מעצרו".

"הילד" קם. אמא שלו, עטופה בבגדים שחורים, לא מפסיקה לבכות. "אין לי ילד, אין לי ילד", היא לוחשת בערבית לבתה הקטנה. השופט מאפשר לה להיות לרגע קטן עם בנה העצור. כמה שניות של חסד יחד. ערין מביטה בהם בעיניים עצובות.

קצינת משפטים ערין שעבי (27) היא התובעת הצבאית הערבייה הראשונה. נולדה בנצרת עם אח תאום, עלאא. האמא דינה (48) יהודייה, האבא ג'רייס (52), ערבי נוצרי. לפי היהדות היא יהודייה, לפי הנצרות - נוצרייה. "גדלתי כערבייה נוצרייה, אבל תמיד כיבדנו וציינו את החגים היהודיים בבית של סבתא, שגם היא היתה יהודייה וגם היא נישאה לנוצרי. אני יודעת שבשכונה של סבתא לא תמיד אהבו את זה שאמא התחתנה עם ערבי נוצרי".

כשהיתה בת 8 התגרשו ההורים, וערין נשארה עם אמא דינה. היא למדה בבית ספר קתולי של נזירות, "בית ספר מצוין ומאוד מיוחד. המנהלת והצוות היו נזירות. הייתי תלמידה מאוד טובה ומעורבת. זה היה כיף".

שעבי רצתה להיות רופאה, אבל מצאה את עצמה כבר בגיל 19 לומדת משפטים במכללת שערי משפט בהוד השרון. בהמשך השלימה התמחות אצל עו"ד מנצרת, ומשם התגלגלה לעבודה בבנק.

"הרגשתי שזה לא המקום שלי", היא אומרת ומישירה עיניים גדולות ויפות. "רציתי להיות במקום שאפשר לעשות בו משהו רציני. אז בגיל 25 אמרתי, זהו, אני מתגייסת לצה"ל. נכון, זה לא מקובל אצלנו, ולא רבים עושים את זה, לצערי. זה לא היה פשוט: עברה בערך שנה עד שאישרו לי את הבקשה. הרגשתי מאושרת".

איך קיבלו את זה במשפחה?

"אמא היתה בעד, אבא מאוד התנגד. היו לי הרבה שיחות איתו. אמרתי לו: אבא, זאת המדינה שלי, אני עושה את זה. הוא השתגע מזה. הוא לא היה מסוגל לחשוב שהבת שלו תסתובב במדי צה"ל ברחובות של נצרת. היו הרבה ניסיונות להוריד אותי מזה גם מצד המשפחה שלו. אבל לא נעלבתי. כשאתה בטוח במה שאתה עושה, אתה לא נעלב. אתה רואה קדימה. יש לך אופק.

"חורה לי שאני לא יכולה להסתובב במדים בנצרת, העיר שבה גדלתי, אבל זה המצב ואני מעדיפה לא להתגרות. גם היום יש מקומות בנצרת שבהם אני מרגישה לא רצויה".

זה לא פגע בך מבחינה חברתית?

"לא. יש לי חברות, והקשר שלי עם האנשים הקרובים אלי נשמר. הבעיה היא שאני עדיין חושבת שאין במגזר מספיק מודעות לשירות בצבא, וחבל לי".

"היא יהלום אמיתי"

אנחנו יושבים בבית של אמא דינה בנצרת, ביום שישי. ערין, בלי מדים, מספרת לה איך עבר השבוע, ואיך בדירה השכורה שלה בנצרת עילית, שאותה היא חולקת עם אחיה התאום.

"היא יהלום אמיתי", אומרת האמא. "אני מאוד גאה בה. היא כנראה ירשה את העקשנות ממני. אני הייתי הערבייה הראשונה שעשתה תפקיד של מבקרת ניהול ספרים במס הכנסה. זה לא היה פשוט. היתה התנגדות לא מעטה בכפרים, ולא רציתי שזה מה שיקרה לילדה שלי.

"בהתחלה חששתי מהמהלך שלה. ידעתי שתהיה התנגדות. המשפחה של אבא שלה לא קיבלה את זה, לא הפסיקו להעיר לה. היו לא מעט עליות וירידות. אני אמרתי לעצמי: אני אמא שלה, אני צריכה לתת לה גב. והיא ניצחה את כולם".

זה לא מפתיע שהיא ניצחה את כולם. כל חזותה התמירה, הליכתה, טון הדיבור שלה, משדרים עוצמה. "קיבלו אותי לפרקליטות הצבאית. הייתי נרגשת. ביום הגיוס הייתי ממש בהלם. נסענו לתל השומר, לבקו"ם, ואני - מי אני? אין לי רקע, לא ידעתי מה צריך לעשות, זה היה די מלחיץ. שלחו אותי לטירונות במחנה 80.

"במהלך החודש הזה היו לי רגעים של שבירה. שאלתי את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את זה בכלל, הרי אני לא חייבת. ואז הזכרתי לעצמי שזאת היתה בחירה שלי. שלא סתם עברתי את המריבות עם אבא ועם המשפחה שלו, ואני אוכיח, קודם כל לעצמי, שזה היה שווה את זה. אז הסתערתי על הטירונות, בלעתי אותה וקיבלתי מצטיינת מחלקה".

אחרי הטירונות הגיעה בתור חוגרת משפטנית למחנה סאלם. "היה לי תואר ראשון, אבל לא במסלול עתודה. אחרי כמה חודשים יצאתי לקורס קציני משפט בבית הספר למשפט צבאי בצריפין, ואחרי שסיימתי חזרתי לכאן".

אמא שלה אומרת שחששה לחיי הילדה. "בנצרת היו מקומות שהעוינות כבר עברה את הגבול. זה כבר היה לא בטוח ומאוד לא נעים. זרקו לה הערות, העליבו אותה לא מעט. לא אהבו שהיא מסתובבת במדים".

עד כדי כך?

"כן. מה שחיזק אותה זה שהיא תמיד היתה נחושה. חשוב לי להגיד: יש בנצרת גם המון אנשים שגאים בה. שמרימים לה טלפון ומברכים אותה. אבל אלה שלא, עושים בעיות. הרגשתי שזה עלול לצאת משליטה, ועדיף להיות חכם ולמנוע את זה ממנה. אז הוצאתי אותה מנצרת ושמתי אותה בנצרת עילית. שם היא יכולה ללכת במדים, להיות גאה במי שהיא".

"אני לא מערבת רגשות"

הדרך למחנה סאלם הקטן שבשומרון, בינות הכפר סאלם לעיר ג'נין, רק חמש דקות מעפולה, משובשת מאוד. כאן ארץ אחרת. חמור חולף בכביש, עדר כבשים שוטף את השדה שממול. נופים שמשדרים דלות.

הבסיס מאובטח על ידי חיילי מג"ב. חלקו האחד בתחומי הקו הירוק, חלקו האחר לא. ב"שטח הפלשתיני" של המחנה שלושה מבנים ישנים שהוסבו לאולמות משפט. התביעה הצבאית במרחב שומרון מנהלת כאן את דיוני המעצר והמשפטים. 12 תובעים צבאיים על 40-30 עצורים פלשתינים בכל יום, תושבי השטחים שביצעו עבירות פליליות בתחומי ישראל: גנבי רכב, שוהים בלתי חוקיים ועבריינים כבדים יותר.

גם מחבלים שאחראים לפיגועים קשים נשפטים כאן, מספר סרן אלון רווה, הממונה על התביעה. כאן התנהלו משפטיהם של האחראים לפיגוע במלון פארק בנתניה ולטבח המזעזע באיתמר.

לפעמים יש ניסיונות חדירה לבסיס, ואז מפסיקים מייד את המשפטים ונכנסים יחד לאולם ממוגן. שופטים, תובעים, סניגורים. בעבר היו כאן שני ניסיונות פיגוע: "יש משהו סמלי בפגיעה במקום הזה שעושה משפט לפלשתינים", מספר התובע הצבאי, סרן חמדאן שחאדה, דרוזי מהכפר ינוח, המשמש גם חונך של ערין בתביעה הצבאית בשומרון. "פעם אחת הגיע מישהו מהשטחים עם מטענים מאולתרים ואקדחים לשער ונבלם. ופעם אחרת היה לכאן ירי מהגבעות".

ערין נכנסת לאולם. היא מופיעה לפני השופט, רס"ן אריה דורני. מבקשת להאריך מעצר של פלשתיני החשוד בהשתייכות לארגון עוין, בהחזקת אמל"ח ועוד.

"אני לא מתרגשת כשאני באולם. רק מרוכזת במטרה ועושה את העבודה שלי. אני מתעסקת עם משפט, אלה אנשים שעשו עבירות וצריכים לעמוד למשפט".

זה שהם יודעים שאת מדברת בשפה שלהם, שאת כאילו אחת משלהם - לא גורם לעורכי הדין לנסות לדבר על ליבך?

"הסניגורים הם בדרך כלל ערבים ישראלים, אז התקשורת שלי איתם יותר טובה. אבל הם יודעים שאי אפשר לשכנע אותי ולא מנסים לבקש ממני בקשות כאלה ואחרות להקל על העצורים שלהם. התרומה היחידה שלי בעניין השפה היא כשצריך לתרגם".

יש הארכות מעצר שיותר קשות לך? שאת מבינה ממה נבעו העבירות של העצור?

"אני מצו?וה לשמור על אנושיות, ומעל הכל, על הצדק. בא לכאן חקלאי פלשתיני מבוגר בן 65, שיש לו עצי זית. ובאו אליו מתיישבים (כך במקור; ע"נ), והיתה ביניהם תגרה. והם תקפו אותו, והוא תקף אותם בחזרה, ואז אני עומדת מולו. אין הצדקה לאלימות משני הצדדים, וברור שבתיק כזה אני בודקת את הרקע למעצר שלו, ומה היה שם מהצד שלהם. אם הם עברו חקירות, מה נפתח נגדם במקום אחר, מי נעצר. רק כשיש לי תמונה מלאה אני פועלת, ובצורה הכי אובייקטיבית שאפשר.

"אני לא מערבת רגשות במשפט. יכולות להיות לי גם דעות ימניות, אבל מה זה קשור לחוק? צריך לזכור שהחקלאים האלה, הפלשתינים, עובדים כל כך קשה, מעבדים את החלקה שלהם, וכל העניין הזה של הרס עצי זית מאוד קשה לי. ברור שאני יכולה להבין את נפשו של האיש, אבל בסופו של דבר אני פועלת רק על פי החוק. אם נמצא שיש מקום להארכת מעצר, אני אבקש הארכת מעצר".

אם בא, למשל, עצור שמוחה נגד בניית הגדר, את יכולה לגלות איזושהי הבנה למצבו?

היא נשענת לאחור. קשה לה להשיב. "המעצרים של הגדר בדרך כלל לא מגיעים לכאן, וגם אם יש לי דעה בעניין, אני לא רוצה להיכנס לזה. בכל מקרה אין הצדקה לאלימות מכל סוג שהוא".

"לא פנויה לאהבה"

החיוך שלה רחב, והיא משתמשת בו לא מעט. היא מוקפת בלא מעט גברים - תובעים, שופטים, חיילים. מלבדה יש בבסיס עוד ארבע תובעות צבאיות, כולן יהודיות. נוכחותה של ערין, סיפורה המיוחד והרקע האישי שממנו באה מעוררים כאן תשומת לב מיוחדת.

"כבר תקופה ארוכה שאין לי חבר. אני עובדת מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות. לא פנויה לאהבה. וכן, מנסים כאן להתחיל איתי לא מעט. בדרך כלל זה בא מהכיוון של החיילים, לא התובעים. אני תמיד אומרת לא. אגב, יש פה לא מעט חיילים ובעלי תפקידים מהעדה הדרוזית. אין לי כמובן שום דבר נגדם - להפך, הם מקסימים, אבל החלטתי שזה קצת יותר מדי. אני גם יהודייה, גם ערבייה נוצרייה, ועכשיו לערב גם את הדרוזים?" היא צוחקת.

עוד מעט תחזור לאולם. תאריך מעצר בשבעה ימים לעצור פלשתיני החשוד בהשתייכות לארגון עוין, ותבקש לשחרר עצור אחר.

נכנס גבר בן 65, שנעצר כשב"ח. "זה לא פשוט לי", תאמר ערין אחר כך. "כשמדובר באדם שאין לו פרנסה, שנכנס לישראל להשיג אוכל לילדים שלו, שלא התעסק באלימות - זה לא פשוט לשלוח אותו למעצר ולהגיש נגדו כתב אישום".

אחרי כשעה היא יוצאת מהאולם וניגשת למשרד הקטן שלה שנמצא לידו. נוטלת לידה את אחד התיקים ומעיינת בו. דמעה מבצבצת בעיניה. זה תיק הטבח באיתמר.

"לא הייתי מעורבת בתיק הזה ישירות, אבל נחשפתי לחומר החקירה. הסיפור הזה מזעזע אותי. אני קוראת אותו ולא מצליחה להבין איך אפשר לבצע רצח כזה נורא. זוג הורים ושלושה ילדים, כולל תינוקת. זה התיק היחיד עד היום שלקחתי איתי הביתה, לא פיזית, אלא נפשית. אי אפשר להשתחרר ממנו. יש גם תמונות ממש קשות. זה באמת קורע אותי הסיפור הזה".

אני שואל את אמא דינה לאן היא רוצה שערין תגיע. דינה אומרת שהיא רק רוצה שיהיה לילדה טוב, ושתמשיך לאהוב את מה שהיא עושה.

אה, והיא תשמח מאוד שערין תגיע להיות אלופה בצה"ל. האמת? גם אנחנו.

erann@israelhayom.co.il