18.12.2017
ל' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
18.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
אמרת שהגשם ישטוף את הדמעות

כשמאור התקשר מהאוטובוס ביום הנורא ההוא, היא אמרה לו שאין לה זמן לדבר • והוא שאל, כמו תמיד: "ואם יקרה לי משהו?" • אחר כך, במשך חודשים, היא היתה משותקת מאבל, מגעגועים • רק אדם אחד החזיר אותה לחיים: הזמר שהיא ומאור העריצו, שבהופעתו נפגשו, ששיריו הושמעו בחתונתם - אייל גולן • לפני שבועיים אזרה סיון גנון (28) אומץ והלכה להגשים את החלום שלה ושל מאור: לשיר בתוכנית של אייל

יובל אברמוביץ' (צילומים: זיו קורן)

סיון גנון. "אני עושה מה שהלב שלי מרגיש לנכון"
גנון בתוכנית. "העיקר לפגוש את אייל ולהגיד לו תודה על מה שהוא נתן לי"
סיון עם הנשיא שמעון פרס. "הילדה נותנת לי כוחות"
|
צילום: צילום: ג'יני
הרגע המרגש של סיון עם אייל גולן

בשנה האחרונה סיון גנון (28) הציבה לעצמה שלוש משימות: לקיים טקס הכנסת ספר תורה לזכר בעלה מאור, שנספה באסון הכרמל, לשרוד בשביל הילה, בתם בת ה-5, ולפגוש את אייל גולן. בשתי המשימות הראשונות היא עמדה בהצלחה, אבל דווקא בגיזרת גולן היא נכשלה, אף שהפעילה את כל הקשרים שיכלה כדי לפגוש באדם שאחראי, ללא ידיעתו, לאהבה הכי גדולה שהיתה לה ואבדה. היא בסך הכל רצתה לומר לו תודה על שש שנים וחצי של אושר יום-יומי ולספר לו על האהבה שניצתה באחת מהופעותיו באילת.

"בגיל 23 נסעתי עם ההורים שלי לחופשה באילת וסיפרו לי שיש הופעה של אייל גולן באחד מבתי המלון באזור", היא משחזרת את היום שבו פגשה את מי שיהיה לימים בעלה. "מגיל 14, מאז שהוא פרץ, אני מעריצה שלו כי אני מרגישה בשירים ובקול שלו את האמת והכנות. החלטתי שאני הולכת להופעה שלו. במקרה הזה היה מדובר בהליכה מרובה, כי באותה תקופה שמרתי שבת, ומצאתי את עצמי צועדת על עקבים, קרוב לשעה, מהמלון שבו ישנו למלון שבו התקיימה ההופעה. כשנכנסתי להופעה ראיתי את קצין הביטחון מסתכל עלי במבט מאוד מפחיד ותהיתי לעצמי 'מי זה הדאווינצ'יק הזה?' הוא נראה לי מוכר, אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו: 'מאיפה אנחנו מכירים?' לא ניסיתי להתחיל איתו, למרות שהיו לו פנים יפות, אלא באמת הסתקרנתי. הוא הסתכל עלי ואמר בקרירות: 'לא יודע, את לא מוכרת לי'. התעקשתי ושאלתי: 'איפה שירתת?' והוא אמר: 'משמר הגבול', כאילו שהוא עושה לי טובה. אז השבתי לו: 'אני הייתי הזמרת של מג"ב. הייתי בלהקה של מג"ב', והלכתי. ואז פתאום נפל לו האסימון והוא קרא לעברי: 'סליחה, סליחה, סליחה. את הבת של ביטון, לא?' צדקתי. באמת הכרנו".

סיפור נחמד.

"וזאת רק ההתחלה. בשיא ההופעה של אייל, מאור חזר על אזרחי כשהוא שיכור, מעשן, שותה, עם חולצה פתוחה ועגיל בגבה. כל מה שאני לא אוהבת בגבר. אבל היה משהו בעיניים שלו שהיו טובות-טובות-טובות ולא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ ולמה עשיתי את זה, אבל הצעתי לו לרקוד כשבדיוק היה שיר שקט של אייל. הסתכלתי לו לתוך העיניים, תוך כדי ריקוד, וראיתי עומק וחום והבנתי שכל מה שבחוץ הוא סתם הצגה. בבוקר הוא התנצל על ההתנהגות שלו וקבענו להיפגש שוב בתשע בערב. ישבנו במזח של אילת עד שש בבוקר ודיברנו בלי הפסקה. הוא לא הניח עלי אפילו אצבע. תבין איזה גבר רגיש ומכבד הוא היה. בשש וחצי הוא ליווה אותי לאוטובוס, נתן לי נשיקה על הלחי ונפרד ממני.

נסעתי והרגשתי שפיזית הלב שלי נקרע ממני ונשאר באילת. באותה תקופה שירתתי בקבע בשב"ס בתפקיד משרדי, ובמקביל הייתי מופיעה בכל מיני אירועים וטקסים. כשחזרתי אמרתי לבוס שלי: 'או שאני מחפשת צרות או שהתאהבתי בבחור מאילת'. המשכתי לדבר עם מאור בטלפון, ואחרי שלושה ימים הוא החליט לעזוב את אילת ולחזור להורים שלו בגן יבנה כדי להיות קרוב אלי. אני גרתי באותה תקופה במושב יגל אצל ההורים שלי. למאור לא היתה עבודה, והוא הלך לעבוד בתחנת דלק כדי להיות איתי. מכיוון שאני טיפוס תקתקן, שלחתי את קורות החיים שלו לשירות בתי הסוהר ולמשטרת ישראל והדגשתי את העבר שלו כלוחם מג"ב. בתוך כמה ימים חטפו אותו, ובערך במשכורת השלישית שלו, הוא הציע לי נישואים". בחתונה השמיעו, איך לא, את השירים של אייל גולן.

"חודש וחצי אחרי החתונה נקלעתי להריון לא מתוכנן", היא נזכרת. "כשגיליתי את זה, בכיתי ואמרתי לו שחייבים לעשות משהו. זה היה לי מוקדם מאוד, הייתי בקושי בת 24, אבל הוא היה מאושר ואמר לי שנסתדר.

"היום אני מבינה שזה היה מלמעלה. בזכות ההריון הזה נשאר לי משהו ממנו. אני מסתכלת על הילה ורואה אותו. לפעמים אני אפילו שומעת אותו מתוכה. זה מפחיד כמה שהיא מזכירה אותו. לא רציתי להפוך לאמא בגיל כל כך צעיר, אבל החיים שלנו היו במסלול המראה".

כשהיא מגיעה לנקודת השפל הטרגית בסיפור חייהם המשותפים, היא שותקת, משפילה מבט ונאבקת בעצמה להמשיך ולדבר. "אתה מבין את גודל סיפור האהבה שהיה לי? הכל כוון משמיים. ההיכרות שלנו בגיל צעיר, האיחוד ההוא בהופעה של אייל. אחרי שמאור נהרג באסון הכרמל עשיתי הכל בשביל להגיע לאייל ולספר לו את זה, הפעלתי קשרים, העברתי מסרים ולא הצלחתי. קיבלתי את זה בהבנה שזמר בסדר גודל כמו שלו לא מגיב למסרים שאולי מגיעים אליו. אני מניחה שהוא מקבל מדי יום פניות מאנשים ולא יכול להגיב לכולם".

כשהלב בוכה

אז במקום לשלוח מכתב בדואר, כמו כל מעריצה ממוצעת, החלטת להירשם לבחינות לתחרות השירה שלו בטלוויזיה?

"משהו כזה", היא מצחקקת, "אבל זאת לא היתה יוזמה שלי אלא של חברות שלי, שניסו להוציא אותי מהדיכאון ששקעתי בו אחרי חצי שנה של תפקוד בתוך האבל. בחודש יולי האחרון חוויתי את הנפילה הכי גדולה שהיתה לי מאז האסון של מאור. בחצי השנה הראשונה תיפקדתי כמעט כרגיל בשביל הילדה ובשביל הסביבה, ואז פתאום היה איזה רגע שהמציאות היכתה בי והבנתי מה באמת קרה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך שבוע, חוץ מגיחות עם טרנינג לגן של הילדה כדי לאסוף אותה ולחזור למיטה. השיא היה ביום שישי באותו שבוע. אחרי שלא ישנתי לילה שלם, נרדמתי ולא אספתי את הילדה מהגן. הגננת הגיעה הביתה עם הילדה, דפקה בדלת ומתוך שינה שמעתי את הדפיקות לב שלה. זה היה רגע שאמרתי לעצמי: 'די. אסור לך ליפול. יש לך ילדה שאת חייבת לדאוג לה'. איכשהו יצאתי מזה, בסיוע של חברות ושל המשפחה. אחת החברות שלי רשמה אותי לאודישנים של התוכנית של אייל, אבל לא הלכתי לאודישנים הראשונים".

למה?

"כי לא ידעתי אם זה נכון לפגוש אותו בסיטואציה הזאת, וגם כי הקול שלי נפגע כתוצאה מהמשבר הנפשי. פתאום נהייתה לי מין צרידות בדיבור, ובשירה אני מתקשה להגיע לגבהים. הייתי אצל קלינאית תקשורת שבדקה אותי ואמרה שאין לי בעיה במיתרי הקול ושזו השפעה נפשית. שומעים את העצב בקול שלי".

"כשאיבדתי את הקול הרגשתי שאיבדתי את הכל באופן סופי", היא אומרת, ודמעה קטנה זולגת מעינה. "אפילו שמעולם לא הייתי זמרת מוכרת, הקול שלי היה משהו מזוהה איתי. מגיל 3 שרתי. בבית הספר תמיד הייתי שרה בימי זיכרון. אפילו בהלוויה של מאור, כשביקשו ממני לומר הספד, הרגשתי שכל מה שאני יכולה לעשות זה לשיר. שרתי למאור את 'הו רב חובל', שתיכננתי לשיר לו בסיום טקס קצינים. לא האמנתי בשום צורה שאתקבל באמת לתוכנית של אייל במצב שבו הגרון שלי נמצא. בסופו של דבר, אחרי שלא הגעתי ליום האודישנים הראשון וקיבלתי טלפון מההפקה, החלטתי ללכת. אמרתי לעצמי, 'העיקר לפגוש את אייל ולהגיד לו תודה על מה שהוא נתן לי'".

רגע המפגש המרגש בין גולן, חבר השופטים וגנון תועד ושודר במסגרת התוכנית היומית "אייל גולן קורא לך", שעלתה בשבוע שעבר בערוץ 24. בתחרות בוחנים גולן וצוות השופטים, הכולל את חיים רביבו, ירון אילן, יוסי גיספן ועדי ליאון, גברים ונשים המתחרים ביניהם בשירה. "לא האמנתי שהרגע הזה מתגשם סוף סוף ושאני עומדת מול אייל ומספרת לו את הסיפור שלי, והייתי עוד יותר מופתעת שהתקבלתי לתוכנית. בצבא אמנם הייתי בהרכב מוסיקלי של מג"ב אבל אף פעם לא חלמתי להיות זמרת של ממש. אני עדיין נרגשת מכל התגובות של אנשים שאומרים לי: 'כמה בכינו בגללך', ואני גם ממש מתנצלת, כי לא רציתי להעציב אף אחד או שירחמו עלי. על זה שהייתי אשתו של מאור והיה לי גבר כמוהו צריך לקנא בי, לא לרחם. היה בו את כל הטוב שיכול להיות בגבר. אלו היו כמעט שבע שנים של אהבה גדולה שזכיתי בה, ואני בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה".

כמה מעסיקה אותך המחשבה שאולי התקבלת לתוכנית מתוך רחמים?

"בימים הראשונים זה מאוד העסיק אותי, כי המתחרות בתוכנית מצוינות. אבל ככל שהימים חלפו אמרתי לעצמי שגם אם יש טובות ממני, כמוני אין, ואם לא אהיה טובה אני אלך הביתה. אחרי שהתקבלתי הלכתי לבית העלמין ביבנה, שם מאור קבור, סיפרתי לו שפגשתי את אייל ושהתקבלתי לתוכנית, וביקשתי את עזרתו. בדרך כלל אני לא נוהגת ללכת הרבה לבית הקברות כי מאור איתי כל הזמן", היא אומרת ואוחזת בתליון כסף גדול שעליו חרוטות המילים "בן פורת יוסף". "זאת היתה השרשרת שלו, שנשארה כמו שהיא למרות האש, העשן והפיח. נשארה גם טבעת הנישואים שלו שהיתה לו על האצבע ועברה לאמא שלו שעונדת אותה היום. אמרתי לו שאני מודה לו שהוא עושה הכל כדי שיהיה לי טוב וממלא כל משאלה שיש לי בלב. אני מרגישה שהוא מקל עלי. מאז האסון לא הייתי צריכה לדאוג לשום דבר, הכל בחיים מסתדר לי מעצמו. גם ברגעים הכי קשים שיש לי, שקשורים לילדה שמתגעגעת לאבא שלה, אני איכשהו מוצאת את המילים הנכונות להגיד לה כדי לנחם אותה. אני באמת מרגישה שהוא מלווה אותי ונותן לי כוחות להתמודד עם הכל".

החליפה של האלמנות

ביום של אסון השריפה בכרמל למשפחת גנון דווקא היו תוכניות לחגיגה. אמא של סיון, שולמית, חגגה את יום הולדתה ה-50, ובני המשפחה אירגנו לה מסיבה ענקית. מאור, שהיה בקורס ההכשרה לקצונה בשב"ס, היה אמור להגיע לאירוע ישירות מפעילות בשטח. סיון חששה שהוא יפסיד את המסיבה. שום דבר לא הכין אותה לעובדה שבאותו יום היא תאבד את בעלה.

"סגרנו אולם לחגיגה, ומכיוון שבאותו שבוע מאור היה קצין תורן ואחראי על הקבוצה שלו, אמרתי לו שייקח הזמנה ויבקש לצאת מוקדם יותר הביתה. הוא אף פעם לא אהב לבקש בקשות מיוחדות והרגיע אותי שבגלל שזה חנוכה הם ישוחררו מוקדם יותר הביתה. בשעה אחת בצהריים באותו יום עדיין הייתי בעבודה שלי בשב"ס ברמלה, ומאור התקשר אלי ועידכן שיש שריפה בכרמל ושהוא צריך להגיע לשם. הוא אמר לי: 'אל תדאגי, אני אגיע בזמן. מקסימום אני אהיה עם מדים'. בדרך לכרמל הוא התקשר אלי עוד ארבע פעמים ואני שמעתי באוטובוס קולות של צחוקים. הספקתי לספר לו על מסיבת החנוכה שהיתה לילדה בגן, והוא ביקש שאעלה את מה שצילמתי לפייסבוק שלי.

"בשעה שתיים בצהריים דיברנו שוב, תוך כדי שהוא רואה את הסרטון והתמונות, והוא אמר לי: 'איזו יפה הילה. אני רוצה שהיא תמיד תהיה לבושה יפה כמו במסיבה. גם כשאני לא אהיה בבית, תלבישי אותה יפה'. הילה היתה באותה תקופה מאוד ביישנית, אבל במסיבה בגן היא ממש פרחה ושרה ורקדה, ומאור התענג על התמונות שלה. אלו היו התמונות שאיתן הוא הלך", היא אומרת וקולה נשבר. "מאור המשיך לצחוק איתי, ואני אמרתי לו: 'מאורי, כפרה עליך, אני יודעת שאתה לא עסוק אבל אני באמצע העבודה וחייבת לענות לשיחות, אז ביי בינתיים'.

"אחר כך הוא התקשר שוב ואמרתי לו: 'מאור, בבקשה, יש לי מלא שיחות טלפון', אז הוא שאל בצחוק משהו שהוא היה שואל הרבה פעמים: 'ואם יקרה לי משהו?' בהתחלה כשהוא היה שואל את זה הייתי אומרת לו: 'אני גם אמות', או 'אני לא אוכל בלעדיך', אבל פעם אחת עניתי לו בצחוק: 'זה בסדר, החליפה של האלמנות מוכנה עם נעלי עקב שחורות, גרביונים וכובע רשת. ככה אני אלך להלוויה שלך'. הייתי
אומרת את זה רק כדי שהוא יפסיק לשאול את השאלה הזאת, והוא היה מקלל אותי בצחוק ואומר לי: 'אני אהרוג אותך. רק עם הקברן את תלכי'. היה לנו הומור שחור כזה שפיתחנו. באותה שיחה בדרך לכרמל הוא שוב שאל: 'ואם יקרה לי משהו?' אמרתי לו: 'מאורי, כפרה עליך. זה לא הזמן', אבל הוא לא הניח לי, אז אמרתי לו: 'החליפה של האלמנות מוכנה', והוא ענה ברצינות: 'וואללה?' עניתי: 'נראה לך באמת?', אמרתי לו ביי וניתקתי.

"אתה יודע מה הכי נורא בכל הסיפור הזה? שלמחרת באמת לבשתי את החליפה של האלמנות ונראיתי בדיוק כמו בבדיחה שהרצנו כל השנים".

זאת היתה השיחה האחרונה שלך איתו?

"בשלוש וחצי הוא חייג אלי שוב, אבל הייתי באמצע שתי שיחות טלפון של העבודה, אז לקחתי את הנייד ולחצתי על כפתור שקט. דקה אחר כך חזרתי לפלאפון שלו אבל הוא כבר לא היה זמין. כל חיי אני אחיה עם השאלה מה הוא רצה להגיד לי ברגעים האחרונים שלו. לפעמים אני שמחה, ולפעמים אני ממש עצובה שאני לא יודעת מה הוא רצה לומר, כי אולי היה לו איזה מסר עבורי".

ברגעים שהוא התקשר אלייך, ידעת מה מתחולל בכרמל?

"לא היה לי מושג שמדובר בשריפה ענקית. חשבתי שזה משהו קטן, כמו שקורה מדי פעם. הייתי כל כך עמוסה בעבודה, שלא היה לי זמן להיות באינטרנט או לראות טלוויזיה. באיזשהו שלב מישהי שעובדת איתי והיתה שם התקשרה ואמרה לנו בהיסטריה: 'אתם לא מבינים קורה שם', אבל לא היה לי מושג מה סדר הגודל של השריפה.

בשלוש וחצי יצאתי הביתה לאסוף את הילה מהגן. כשנכנסתי לרכב והתחלתי לנהוג, מישהי שעבדה איתי וידעה שמאור נשלח למשימה בכרמל אמרה לי: 'סיון, משהו קרה לאוטובוס בדרך לכרמל'. ברגע ששמעתי את המשפט הזה הרגליים התחילו לרעוד לי. היא ראתה שמשהו עובר עלי ומייד התנצלה ואמרה שבטח הכל בסדר ושהיא לא התכוונה להלחיץ אותי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הוצאתי את הטלפון וחייגתי למאור אבל הגעתי למשיבון. ישבתי באוטו, הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'מאור, בבקשה, תברח משם. תברח'. פתאום אני קולטת שנכנסות למכשיר שלי שיחות מאנשים שלא שמעתי מהם חודשים. הבנתי שמשהו רע קרה. התקשרתי לאחותו הבכורה של מאור ואמרתי לה: 'משהו רע קורה. תתקשרי לגן, תאספי את הילה, תלכי לאמא שלך ותשבו שם ביחד. אני חוזרת לעבודה כי שם אני אדע הכי מהר מה באמת קורה. עבדתי באותה תקופה במשרד משאבי אנוש, וכל הרשימות של מי שהיו באוטובוס היו שם", היא אומרת, והדמעות מתחילות למלא את עיניה החומות הגדולות.

היא פורצת בבכי ונאבקת בעצמה להמשיך לספר על רגעי האימה שבהם חרב עליה עולמה. "נכנסתי למשרד, ראיתי חבר עם תיקים ביד ומעליהם רשימה מודפסת. לקחתי לו את הרשימה והכותרת היתה 'רשימת הצוערים באוטובוס', ואני יודעת שמאור שלי היה באוטובוס. באותו רגע הרגשתי שהחיים שלי נגמרו. ישבתי שם עד עשר וחצי בערב וחיכיתי שיגידו לי שהוא פצוע. היה איזה רגע שאמרו שיש ניצול בשם מאור אבל זה לא היה מאור שלי. בשלב מסוים הבנתי שזהו. זה סופי.

"הגעתי הביתה, והיו שם המון אנשים. אמא שלו ישבה ובכתה, ואני ישר צעקתי: 'תפסיקי לבכות! הוא לא מת!' ופרצתי בבכי. כולם הסתכלו עלי בהלם. עליתי לילדה שכבר ישנה במיטה שלנו, ואמרתי לעצמי: 'לא, זה לא קורה לי באמת. מה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאבא שלה לא חוזר?' ישבתי שם ובכיתי דקות ארוכות. לא ידעתי איך אני מסתכלת בעיניים של ההורים שלו, איך אני מתמודדת עם זה, מה אעשה בלעדיו. כל החיים שבניתי לעצמי היו סביב החלומות שלי ושלו. היתה לנו דרך, ופתאום הכל התנפץ".

באודישן אמרת לאייל שיש לך לפעמים ייסורי מצפון על כך שמאור הלך לשב"ס.

"כי אני זאת שדחפה אותו לעבוד שם. אני חיה עם האשמה הזאת, שאם הוא לא היה מכיר אותי, הוא לא היה שם, ואולי הוא היה פה היום. מצד שני, אם לא הייתי מכירה אותו, לא היה לנו את הילה, שהיא היום הכל בשבילי ובשביל ההורים שלו והמשפחה שלי. אם זה היה הגורל שלו, לפחות הוא הספיק להביא המשכיות. יש לי את הרגעים הקשים שאני אומרת לעצמי: 'למה הכרתי אותו?' למה הבאתי אותו לשב"ס?' אלה רגעים שאני מנסה לא להיות בהם יותר מדי זמן. אני נלחמת לתפקד ולהמשיך הלאה. לחייך. לשמוח. לשיר. כל מיני דברים שאולי זה לא יפה ונאה שאלמנה טרייה תעשה.

"אני רוצה להמשיך לחיות, בשביל הילה ובשבילי. באוגוסט האחרון, שמונה חודשים אחרי האסון, הלכתי להופעה של אייל גולן בקיסריה וגם כתבתי על זה בפייסבוק שלי. אחת מאלמנות האסון כתבה לי: 'איזו אמיצה את. אני גם רציתי ללכת, אבל עוד לא עברה שנה'. אני עושה מה שהלב שלי מרגיש שנכון. מבחינתי, להיות שם בקיסריה עם השירים האלה שמחברים אותי למאור, עשה אותי מאושרת. שרתי, רקדתי, צחקתי, ולא הפריע לי שאנשים זיהו אותי. היו גם שירים שבכיתי, הסתכלתי לשמיים והרגשתי שמאור מחובר אלי. ישבה לידי אישה מבוגרת ושאלה אותי: 'למה את בוכה?' סיפרתי לה שאיבדתי את בעלי באסון הכרמל והראיתי לה את התמונה שלו. היא אמרה לי: 'לא סתם ישבנו אחת ליד השנייה. אני אלמנת צה"ל 30 שנים, ואני פה עם הילד שלי מפרק ב'. יש חיים גם אחרי האסון'. זה היה רגע מאוד מרגש, שעשה אותי מאושרת. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מעזה לחלום ברצינות על להיות זמרת, ומאמינה שעם התוכנית או בלעדיה, אני אעשה הכל כדי להגשים את החלום שלי. אני יודעת שזה יעשה את מאור מאושר לדעת שלמרות הכל, אני שרה".

yuvalab@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: