14.12.2017
כ"ו בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
14.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
ברוך רופא עולים

מה מביא 150 רופאים צעירים שיש להם הכל לעזוב הכל ולעלות לארץ חדשה - בלי בית, בלי משפחה, בלי כסף, בלי חברים, בלי להכיר את השפה? במילה אחת - ציונות • פגשנו אותם: את ד"ר אלכס וד"ר אירנה, שלומדים עברית מבתם הקטנה • את ד"ר אולגה, שמתגוררת בקרוואן בבית החולים ומחפשת חתן • את ד"ר אנה, שהכירה את דמיטרי בישראל לפני חודשיים ועכשיו נישאה לו • ואת ד"ר מיכאל, רק בן 23, שזאת הפעם הראשונה שעבר לגור בנפרד מההורים • וטוב להם כאן

נצחיה יעקב (צילומים: מלני פנטון)

הרווקה. ד"ר אולגה בסקין
העולה החוזר. ד"ר מיכאל סגל
העולה שהתחתנה. ד"ר אנה גורדון
המשפחה. משפחת בלה - ד"ר אלכס (33), אירנה (27) וסוניה (5)

ברגע הראשון קצת קשה להאמין. מי המשוגע שיעזוב משרה טובה עם כסף טוב, משפחה, חברים, שפה, נופי מולדת - יניח הכל בצד ויבוא למקום זר, לעבודה חדשה, עם פחות כסף, בלי משפחה, בלי חברים, בלי להכיר את השפה, בלי להכיר את המקום. עשו את זה כאן פעם, אבל זה היה מזמן. מאוד מזמן. היום, בעידן שבו הכל חומרי ואינטרסנטי, מי שעושה את הדברים האלה הוא לא פחות ממשוגע. זה עוד יותר נכון כשהוא בא לישראל לעסוק דווקא באחד המקצועות הקשים מבחינת תנאי העבודה והשכר: רפואה.

הרעיון נולד בסוכנות היהודית לנוכח המשברים התכופים במערכת הבריאות. המטרה: "לייבא" רופאים יהודים צעירים מחו"ל. הרווח כפול. גם חיזוק מערכת הבריאות בכוח עבודה משמעותי ורענן, וגם חיזוק המפעל הציוני. שליחי הסוכנות החלו בעבודת הגיוס ברוסיה ובמדינות חבר העמים לשעבר ואיתרו 150 רופאים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מרביתם נשואים טריים, שהביעו נכונות לעזוב הכל ולעלות לישראל כדי לעבוד כאן כרופאים. כן, הם שמעו על בעיות הרפואה בארץ, ולא, זה לא גרם להם לחשוב שוב. למה? "כדי להגשים חלום, לבוא לארץ שהיא הבית שלנו". שמענו אותם במו אוזנינו: לא היתה טיפה אחת של ציניות בדבריהם.

הם הונחתו באשדוד, במרכז הקליטה בית קנדה. למרבה ההפתעה, לא המשכורת מטרידה אותם אלא רכישת השפה העברית וההתמודדות עם מבחני הרישוי הישראליים. לשם כך, אומר אלכס מרשון מהסוכנות היהודית, נבנתה עבורם תוכנית קליטה מזורזת, שנועדה לסייע להם לעבור בהצלחה את המבחן. הלימודים יימשכו שנה ושלושה חודשים, לימודי עברית מדוברת לצד מונחים רפואיים וקורסי הכנה אינטנסיביים לקראת מבחני הרישוי.

כ-90 אחוזים מהרופאים בפרויקט השתלבו במערכת הבריאות. הם קיבלו סל קליטה הכולל דמי מחיה לשבעה חודשים, כרטיס טיסה על חשבון הסוכנות, מגורים במרכז הקליטה באשדוד, מימון לימודי אולפן והכנה למבחני הרישוי תוך כדי שילובם בהתמחות. למאמץ חברו משרדי הקליטה, הבריאות, החינוך ופיתוח הנגב והגליל, וגם המועצות האזוריות. המטרה המוצהרת היא להרחיב את הפרויקט בעתיד גם לעולים ממקומות כמו צרפת ודרום אמריקה. "הם מאמינים שכאן ימצאו עתיד טוב יותר לילדיהם", מדגיש מרשון, "אם הממשלה תוכל להבטיח להם שימצאו תעסוקה, נוכל להביא מאות רופאים מכל העולם". יו"ר הסוכנות, נתן שרנסקי, מוסיף: "ככל שלישראל יהיו יותר גורמי משיכה, כך יבואו יותר עולים משכילים והרווח הנקי יהיה של כולנו".

פגשנו אותם השבוע בכיתה במעון העולים באשדוד. 15 רופאים צעירים, יפים, בשיעור שגרתי ושובר שיניים בטרמינולוגיה רפואית. בחרנו ארבעה סיפורים, שונים זה מזה בפרטים, אבל זהים במהות. הם באו מרוסיה, מאוקראינה ומבלארוס, חלקם עם המשפחה הגרעינית, חלקם בגפם. לכל אחד מהם היה עתיד מבטיח, ובכל זאת, הם בחרו להתחיל הכל מחדש, כאן, בישראל. והם מאושרים (כמעט) מכל רגע.

nitzi@israelhayom.co.il

*   *   *

הרווקה

"אין לי ארץ אחרת"

ד"ר אולגה בסקין (29) עובדת במחלקה פנימית באסף הרופא ומתגוררת בקרוואן בשטח בית החולים. "הגשמתי את רוב החלומות שלי, עכשיו נשאר לי רק למצוא בחור ישראלי טוב ונגדל יחד את ילדינו", היא מכריזה. "לעבוד בבית חולים ישראלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי, למרות שאין לי אשליות ואני יודעת שהדרך עוד ארוכה".

היא נולדה וגדלה בבלארוס. בבית הוריה דיברו יידיש והקפידו על המסורת והתרבות היהודית, כך שמגיל צעיר היא נחשפה לפעילות שערכה הסוכנות בארץ הולדתה. היא זוהתה כילדה מחוננת וידעה קרוא וכתוב עוד בגיל גן, דילגה על כיתה א' והחלה את לימודיה היסודיים בכיתה ב'. היא למדה רפואה במשך שש שנים במינסק ועשתה את הסטאז' בשנה השביעית. רק אחרי שלוש שנים שבהן עבדה בבתי חולים החליטה לעלות לישראל, במטרה להקים כאן משפחה. לפני שנתיים הגיעה לאשדוד, ובתוך שבועיים כבר עברה את מבחני הרישוי ברוסית, אבל החליטה להישאר במרכז הקליטה וללמוד עברית לעומק, לפני שתצא לשוק העבודה.

כבר בשיחה הראשונה בינינו, בין המשמרות בבית החולים, עולה נושא הגברים הישראלים. אולגה הרי באה לכאן למצוא שידוך. "החלום שלי הוא שיהיו לי ילדים שיגדלו כצברים לכל דבר. ככה אלמד יחד איתם לדבר עברית", היא מסבירה בחיוך ענקי שאי אפשר לעמוד בפניו, בעברית מצוינת עם מבטא קל. "חשוב לי לנהל בית יהודי. נולדתי במשפחה יהודית אשכנזית, למרות שבגלל השכנים, הכל היה אסור לעשות, וההורים הסתירו מאיתנו הרבה דברים. גם הדברים המעטים שחיברו אותנו ליהדות היו סודיים, למשל להחביא את המצות בימי הפסח. אני תמיד הייתי שונה מחברות שלי, כי כולן לא היו יהודיות. הן היו משחקות בחוץ ואף אחד לא דאג להן. אצלנו היה דגש על לימודים גבוהים ועל ספרות גבוהה".

אולגה מספרת כי המשפחה סבלה מאנטישמיות. "כשהייתי בת 5 חברה טובה שלי אמרה פתאום 'את יהודייה', ולא הבנתי מה קרה. פתאום בנות לא רצו להיות חברות שלי. בכיתי, 'אני לא יהודייה, אני ילדה טובה'. הייתי בטוחה שיהודייה זה דבר מלוכלך. יום אחד ראיתי שמרחו על הדלתות של היהודים כתובות גרפיטי שחורות של מגן דוד. לאט לאט התברר לי מי מהשכנים יהודים, וגיליתי שהרבה מהחברות שלי יהודיות. זה שימח אותי ומילא אותי בגאווה גדולה.

"הייתי פעילה בתנועות הנוער היהודיות, הדרכתי במחנות קיץ, עבדתי בג'וינט ובסוכנות. אם לא הייתי יהודייה, החיים שם היו משעממים אותי. נפתחתי לאנשים, רציתי לפרוץ קדימה, להכיר אנשים מכל העולם ולחשוב קצת אחרת. ביקרתי בישראל כמה פעמים, עד שהגעתי למסקנה שאין לי ארץ אחרת. לא פשוט לעזוב בגיל מבוגר יחסית את הסביבה המוכרת. בלי התוכנית הזאת אני לא יודעת אם הייתי מוצאת את הכוח להתחיל את החיים מחדש במדינה חדשה".

איך העבודה בבית החולים?

"אני עושה הרבה תורנויות מהבוקר עד הערב, משהו כמו 300 שעות בחודש. העבודה מאוד קשה, אין לי חיים פרטיים. הזמן הפנוי מוקדש ללימודים. מי שעובר את כל התהליך הזה הוא גיבור. בהתחלה חשבתי שהלימודים והעבודה קשים רק לי, וכשראיתי את מחאת המתמחים - הבנתי שלכולם קשה".

ובכל זאת, את פה.

"נכון. כי אני מבינה שיש פה מחסור רציני וחמור ברופאים ושאני נמצאת במשימה לאומית. אני מרגישה כמו חייל במערכת הרפואית, ובמלחמה כולם מגויסים, בלי שום הנחות. אין לי את הפריבילגיה והגב שמקבל רופא ישראלי. הכל עלי. אבל בשבילי, כיהודייה, ישראל היא הימור בטוח, ובאתר האינטרנט שלי אני קוראת לכולם לבוא לישראל. אני הגעתי לפה בלי לדעת את הא"ב ואני זוכרת את הקושי שנתקלתי בו - אבל עשיתי את זה. למרות הפער התרבותי".

איפה את מרגישה את הפער הזה?

"כשאנשי הצוות יושבים בבית החולים ורואים תוכנית בטלוויזיה, כולם צוחקים, ואני לא ממש מבינה. אני בטוחה שאם הייתי משרתת בצבא, זה לא היה קורה".

*   *   *

העולה החוזר

"יותר ישראלי מאוקראיני"

הוא רק בן 23, אבל הוא כבר רופא, דור שלישי לרופאים. ד"ר מיכאל סגל עלה לישראל מאוקראינה לפני חצי שנה. הוריו עלו מקייב כשהיה בן 5, אבל חמש שנים מאוחר יותר החליטו לחזור על עקבותיהם. הוא לא אהב את ההחלטה הזאת, וכשסיים את לימודי הרפואה עשה מעשה ועלה ארצה בגפו ("אני לא עולה חדש, רק חזרתי הביתה"). מאחר שהעברית שלו מצוינת, הוא כבר הצטרף לקורס הכנה לקראת מבחני הרישוי בבית החולים קפלן ברחובות. גם אחיו סרגיי (30), סטודנט לרפואה באוניברסיטת קייב, מתכוון לעלות בקרוב לישראל ולהשלים את לימודיו בפקולטה לרפואה בצפת.

"בעצם הסוכנות היא זאת שמצאה אותי", אומר מיכאל בעברית צחה. "זה היה בחורף שעבר. נציגים מהסוכנות היהודית ורופאים רוסים שעובדים בישראל הגיעו לסמינר שהשתתפתי בו בקייב. אמרו לי: 'אתה יהודי, אתה חוזר למדינה שלך' וזהו. אמרו שהכל על חשבונם - כרטיס הטיסה, מרכז העולים, סל קליטה בכל חודש, שיעורים באולפן והכנה למבחן הרישוי ברפואה. זה היה באמת מפתה, מה גם שרציתי לחזור לישראל, מגיל צעיר הרגשתי שזה המקום שלי. אז נכון, זאת היתה גם הזדמנות לקדם את עצמי מבחינה אישית ולהתקדם בחיים. זה השתלב מצוין עם התחושה שאני בבית, שזה העם שלי והמקום שאני שייך אליו, ולא משנה מה יהיה. לעולם לא הייתי מרגיש ככה בחו"ל. פה האנשים יותר נחמדים ואמפטיים. אז עכשיו יש לי עבודה בקפלן, אני עם כל החברים שלי ששמרתי איתם על קשר מהילדות. בכלל, כל החברים שלי בארץ לא רוסים ולא אוקראינים, אלא ישראלים. והם מתלהבים מזה שאני יודע רוסית. הם שולחים אותי להתחיל עם הבנות היפות דוברות הרוסית שאנחנו פוגשים בפאבים".

ובכל זאת, הקרבת לא מעט.

"זאת הפעם הראשונה שעברתי לגור בנפרד מההורים. אני צריך לקום בבוקר לגמרי לבד במדינה חדשה, להכין לעצמי ארוחת בוקר, וזאת אחריותי לקנות חלב כשנגמר. אבל זו הרפתקה, אז למה להתבאס? אני קונה מלאווח בסופר ואוכל אותו עם ביצה קשה. אין לי בעיה עם שום אוכל חריף שתיתני לי. סחוג אני ממש אוהב".

איך מגיעים להיות רופא בגיל כל כך צעיר?

"קפצתי כיתה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה כבר בגיל 16. בואי נגיד שבשבילי עכשיו זה הטיול הגדול של אחרי הצבא. אני נהנה".

הרופאים והמתמחים אמרו שהם שוקלים לרדת מהארץ.

"הם צודקים במחאה שלהם. זה הוכיח שיש בישראל דמוקרטיה אמיתית. נכון שהעבודה היא הדבר שהכי מעניין אותנו בחיים, אבל צריך גם שיהיה ממה לחיות. כל אחד מחפש לעצמו משהו יותר טוב".

זה לא גרם לך להצטער שבאת?

"הרפואה בישראל היא הטובה ביותר, לא לחינם באים לכאן מכל העולם. בשבילי ישראל פותחת הרבה אופציות. אני נתקל פה בסיפורים מדהימים. חבר שלי סיים ללמוד והציעו לו לעבוד בהרווארד, והוא סירב. הוא אמר: 'אני יהודי ואני רוצה לחיות בישראל'. בלי שום פוזות. אז נכון, זאת גם הזדמנות לקדם את עצמי מבחינה אישית ואין ספק שיש לי פה אינטרס. אבל לעולם לא הייתי מרגיש ככה בחו"ל".

קיבלת הצעות עבודה מחו"ל?

"כן, קיבלתי כמה הצעות מאנגליה, משלמים שם טוב. אבל בשביל לעבור לשם הייתי צריך ללמוד עוד שנתיים, וגם הייתי לבד לגמרי, כשכל התשלומים נוחתים רק עלי. עשיתי את הבחירה הכי טובה".

הקובלנה היחידה שיש לו נגד הישראלים היא על הסטיגמות. "יש כאן הרבה דעות קדומות. אומרים שרוסים שותים הרבה, וזה בולשיט. צוחקים על המבטא. במופעי סטנד-אפ תמיד יורדים על הרוסים, אבל מה אכפת לי, מה רע לי שחושבים שהאוקראיניות הכי יפות?"

ובאמת, מה עם משפחה?

"אני עדיין לא חושב כל כך רחוק. אני ילד. למרות שחברים שלי מאוקראינה כבר מזמן נשואים ועם ילדים".

היכן תהיה בעוד עשר שנים?

"רופא מפורסם ומצליח בעל שם עולמי. אולי אמציא את התרופה לסרטן, מי יודע. מה שמעניין אותי עכשיו זה לעבור את הבחינה ואת הסטאז', לעשות צבא. בטח יגייסו אותי כרופא ויזרקו אותי איפשהו. האמת? לא אכפת לי, העיקר להיות מועיל".

יש משהו שעדיין מפתיע אותך כאן?

"כן, שאני יכול להגיע לחוף הים בשתי דקות. לפעמים אני מרגיש שאני חי בחלום. מזג האוויר כאן נעים, גם בחורף. באוקראינה יש עכשיו מינוס שש מעלות, ובלילה זה יכול להגיע למינוס 28".

*   *   *

העולה שהתחתנה

"באתי לביקור בגיל 9 והתאהבתי"

ד"ר אנה גורדון (27) עלתה לפני ארבעה חודשים מרוסיה לאחר שסיימה לימודי רפואה. היא בת יחידה, ואת הוריה, גם הם רופאים, השאירה מאחור בנובוסיבירסק. במשך ארבע שנים עבדה כאחות כדי לממן את לימודיה. היא עלתה לפני שהשלימה את ההתמחות, ולאחר שתעבור את מבחני הרישוי בארץ, היא חולמת להתמחות בפסיכיאטריה.

במעון העולים באשדוד פגשה את דמיטרי, עולה "ותיק" חובש כיפה, וחזרה בתשובה. אחרי חודשיים וחצי יחד הם נישאו. "הישראליות לא כל כך ממהרות לצאת עם רוסים, כי הן רוצות גבר עם מנטליות דומה. ככה הרווחתי את אנה", הוא מסביר.

אנחנו נפגשים בדירתם במעון העולים, אחרי שחזרו - באוטובוס - מטיול ירח דבש בירושלים. "אני כבר ישראלית לכל דבר", צוחקת אנה. "בבית העולים אני מארגנת חוג שירה בציבור. שירים בעברית, כמובן". הוריה של אנה רופאים גם הם, "אמא שלי רופאה לשחפת ואבא רופא כליות. הם לא לחצו עלי ללמוד את המקצוע, זה היה ברור שכשאגדל אהיה רופאה".

למה בישראל?

"מגיל 13 ידעתי שאני רוצה לחיות כאן. הלכתי לבית ספר יהודי, כך שידעתי קצת שפה והיסטוריה. כשהגעתי לאוניברסיטה והבנתי שיש בארץ תוכנית לרופאים צעירים, קפצתי על המציאה. לא הייתי רוצה לגדל ילדים במקום אחר. כיהודייה, פה אני הכי מרגישה בבית. בכל מקום אחר הייתי מרגישה לא שייכת, במיוחד עם האנטישמיות שהיתה סביבי. שמעתי לא פעם בחיי את המשפט 'הכל בגלל היהודים'".

מחאת המתמחים לא הרתיעה אותך?

"בעיות יש בכל מקום. רופאים עובדים סביב השעון, הם אף פעם לא יהיו במצב אופטימלי".

דמיטרי, לראשו כיפה סרוגה גדולה, עלה ב-1995 עם משפחתו ("זה אומר שאני כבר ישראלי, לא?"). היום הוא סטודנט למחשבים באוניברסיטה הפתוחה, מחפש עבודה. גם לו יש מה לומר על שביתת הרופאים. "המתמחים טעו, הם לא הגדירו נכון את המטרות, למרות שהמחאה שלהם צודקת. הם היו צריכים למחות על תנאי העבודה, כי אין מספיק רופאים ושעות העבודה מטורפות. המבחן שהעולים עוברים מאוד קשה, אין לו שום קשר לעבודת הרפואה. צריך לפתוח שוב את השורות ולשנות את סגנון המבחן שלא יהיה מכשיל".

מה פיתה אתכם לבוא לישראל?

אנה: "פה זה הבית שלי. תמיד ידעתי שאני לא רוצה לחיות ברוסיה. כאן החיים יותר טובים ומעניינים. אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לכאן לביקור של כמה ימים, לפני תשע שנים. התאהבתי בישראל מייד. מאז פשוט חלמתי לחזור. סיימתי את הלימודים באוניברסיטה הרפואית במחוז סיביר, שהיא בין האוניברסיטאות הטובות לרפואה, ועכשיו אני יכולה להגשים את החלום".

עלית לארץ לבד, איך אמא מסתדרת בלעדייך?

"היא רופאה, עובדת הרבה. יש לה חברות. אנחנו מדברות דרך הסקייפ ומנסות לפצות אחת את השנייה. אני מנסה לשכנע אותה לבוא לארץ, כי התנאים שלה בעבודה לא כל כך טובים. מצד שני, היא אוהבת את העבודה שלה ודואגת לחולים שלה. ברור לנו שהיא לא תוכל לעבוד פה כמו שם, אז סתם להיות בישראל? זה יהרוג אותה אם היא לא תוכל לעבוד ולהיות עם פציינטים".

*   *   *

המשפחה

"בישראל יש לנו עתיד"

משפחת בלה - ד"ר אלכס (33), אירנה (27) וסוניה (5) - עזבה רק לפני שבועות ספורים את היחידה שבה התגוררו במרכז הקליטה באשדוד לטובת דירה שכורה בת ארבעה חדרים בפתח תקווה, והם מאושרים. "בשבילנו זו חגיגה", אומרים ההורים בחיוך ענקי וכובש, "ארץ חדשה, בית חדש, עבודה חדשה. השמיים הם הגבול. יש דבר טוב מזה?"

בני הזוג בלה הכירו בבית הספר לרפואה בבלארוס. הוא היה סטאז'ר, היא סטודנטית שנה ראשונה. לפני שנה וחצי עלו ארצה עם בתם, ועתה סיימו את מסלול הלימודים במרכז הקליטה. אלכס, רופא מרדים, התקבל להתמחות בבית החולים בילינסון. אירנה למדה, במקביל לרפואה, גם פסיכולוגיה, וכעת היא ממתינה לאישור ממשרד הבריאות כדי לפתוח בתהליך שבו תוכר כפסיכולוגית. בין לבין הספיקו בני הזוג לרשום את סוניה הקטנה לגן חובה, והם כבר מתכננים להרחיב את המשפחה.

לאלכס שורשים משפחתיים במערכת הבריאות בישראל. אחיו פיטר הוא אורולוג בבית החולים הלל יפה בחדרה, וגם גיסתו רופאה. בן דודו הוא מנתח בכיר בהדסה עין כרם בירושלים, והוא היה הראשון שסיפר לאלכס על מערכת הבריאות בישראל. בת דודתו היא אחות אחראית בבית חולים.

"אני מאוד מתרגש", אומר אלכס. "כולנו מתרגשים. לפני שהחלטנו לעבור לישראל חששנו מאוד. היו לנו הרבה שיחות עם מזכירת הסוכנות במינסק, ושאלנו אותה על גני הילדים בישראל והיכן כדאי לגור. בבלארוס שמעתי כל הזמן דיבורים על מבחן הרישוי הקשה בישראל, ואני מכיר הרבה אנשים שנכשלו, אבל יש גם כאלה שהצליחו, כמוני. כשנחתנו בארץ ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים. הילדה הולכת לגן רוסי, אבל כולם שם מדברים עברית. היא כבר עוקפת אותנו. אם אני רוצה לדעת איך אומרים איזו מילה בעברית - אני שואל אותה".

אלכס ואירנה השאירו מאחור את ההורים והחברים. "לקחנו את זה בחשבון", הוא אומר. "אין לי כאן הרבה חברים חדשים. החבר הכי טוב שלי זה אחי, ואשתו היא חברה של אירנה. יש לי קולגות לעבודה, אבל הם מבוגרים. רק סוניה מצליחה בתחום הזה. בבלארוס קשה לחיות, בייחוד עכשיו, עם כל הבעיות הכלכליות. פה יש עתיד לכולנו. מבחינתנו ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

גם סוניה הקטנה מעידה שהיא מאושרת. "יש לי פה הרבה חברים, אבל החברה הכי טובה שלי גרה באשדוד. קוראים לה קירה, והיא מהונגריה. אנחנו מדברות קצת בסקייפ במחשב ואני מתגעגעת אליה מאוד כי אנחנו לא נפגשות".

אירנה: "כשסוניה נולדה עוד לא חשבנו לעלות לישראל, אבל החלטנו ללכת על שם שיהיה גם ישראלי. סוניה זה שם יהודי וישראלי, לא? זה מה שהרב בבלארוס אמר לנו. היא משחקת עם בובות רק בעברית, שרה להן בעברית, מדברת איתן בעברית. אני הכי שמחה בשבילה שאנחנו פה. היא כל הזמן מרגישה כאילו היא בלונה פארק, למרות הגעגועים לסבים ולסבתות".

לאירנה בינתיים אין עבודה. "יש לי בעיה גדולה עם הדיפלומה שלי. משרד הבריאות אומר שיש לי יותר שעות בפסיכולוגיה מאשר בבריאות, וזה לא מספיק. זה מין מצב ביניים. המילים הראשונות שלמדתי בישראל הן 'יהיה בסדר'. אני לא מתייאשת ולא מצטערת שעלינו, אני פשוט יודעת שהדברים יסתדרו. יש לי משפחה לדאוג לה, זה לא הזמן להרים ידיים ולוותר. בהתחלה פחדתי לבוא לחיים חדשים ולהתחיל הכל מאפס, רחוק מהמשפחה, אבל מרגע שהחלטנו שזה מה שאנחנו רוצים, אנחנו עושים הכל כדי להצליח. לא לכל אחד ניתנת הזדמנות כזאת".

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: