18.12.2017
ל' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
18.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
שיר אהובת הספין

 

ג'קי לוי

ג'קי לוי. בא בטוב
איור: עציון גואל

בימים האחרונים שואלים אותי כולם מתי גם אני הולך לפוליטיקה. זאת לא שאלה חדשה, אבל לאחרונה היא הפכה למכת מדינה. היו ימים שמספיק היה להגיד משהו כמו: "התחרפנת?" או "שוב שכחת לקחת את הכדורים?" היו פעמים שבהן הצטנעתי בחן אופייני, הודיתי מקרב לב על המחמאה, ואמרתי בקול מתפנק: "נו באמת, תפסיק! אני לא עיתונאי מהסוג הזה..."

לא עוד! אחרי יאיר לפיד כבר אי אפשר לצאת מזה באמת. אם תכריז בגלוי שאתה הולך לפוליטיקה, אז נו, כמובן, זה סימן שאתה הולך לפוליטיקה. ואם תכחיש ותטען בתוקף שאתה מעדיף לבלוע קיפודים נגד כיוון הזיפים ב"הישרדות" או לנגוס ברפסודת קרמשניט ב"מירוץ למיליון", מאשר לעמוד בתווך בין אנסטסיה למג'אדלה - אז, נו, על אחת כמה וכמה שאתה בדרך לכנסת. כי בינינו, מה יותר פוליטיקאי מההכרזה שלעולם לא תלך לפוליטיקה?

אני מתלוצץ, אך ליבי שותת דם. הצטרפותם של אנשי תקשורת מן השורה הראשונה לחיים הפוליטיים היא בסך הכל בשורה טובה ומשמחת. אבל יש כאן גם צד עצוב.

הרי מה בעצם קורה כאן בשנים האחרונות? החברה הישראלית צמאה למנהיגות. היא מזכירה לעיתים את מצבם של רווקים מזדקנים ורווקות נואשות, שאיבדו כל תקווה או תוחלת, אבל שביב רצון עדיין מרצד בנפשם. ולכן בכל פעם שהם נתקלים בטיפוס חיובי, מישהו שאפשר לומר עליו שהוא "בסדר", לא הרבה יותר מזה, הם תוהים בשיא הרצינות ובלחיים סמוקות, למה לא להתחתן איתו כאן ועכשיו. מה רע?

זה פחות או יותר מצבנו הפוליטי. הציבור מתנועע בין שאט נפש למפח נפש. הוא שבע אכזבות, ומזמן כבר לא תמים, אבל עדיין נותרה בליבו גחלת זערורית ובה מרצדת שארית של תקווה למנהיגות אחרת. אלא שהתסכול עמוק מדי והוא נואש וגורף כל כך, עד שבכל פעם שישראל פוגשת מישהו שמוצא חן בעיניה, היא מייד תוהה: למה שהחומד הזה לא יצטרף לפוליטיקה? למה שלא נפקיד בידיו את ההגה והמפתחות, את הכפתור האדום והקו הירוק והברז והקופה? כדי שהישראלי יתניע את המהלך הנפשי הזה, הוא לא צריך ליפול מהרגליים מעוצמת ההתפעמות. אין צורך בחוויית התגלות מטלטלת ובלתי נשכחת. לא נחוצה כאן יותר מקצת סימפטיה בסיסית. משהו ברמה של "הי בחורצ'יק! אתה יודע מה? אתה בסדר!"

הצימאון גדול כל כך עד שאנחנו נוטים להיסחף: "וואללה, אם החבריקו הזה מציע את עצמו לראשות הממשלה, אני עומד מאחוריו", וכמה שזה מצחיק ככה זה עצוב. שהרי כולנו יודעים מה חושב הישראלי הממוצע על הפוליטיקאי הממוצע. הבעיה היא שלאותו ישראלי יש דעה נחרצת גם על העיתונות והתקשורת. והדעה הזאת, איך לומר, גם היא לא סוגה בשושנים.

לפנינו, אם כן, תמצית העגומה של תקופה ממושכת מדי, שבה התנהלנו בין בינוניות לעבריינות. כרגע כבר לא נותרו ציפיות מיוחדות. אף אחד לא מצפה לבן-גוריון חדש, לבגין או לרבין. ברגע זה כל מה שנותר הוא ערגה עמומה למישהו שיזכיר את הבן הנחמד של שרוליק. מישהו שלפחות נוכל להביט בפניו שנשקפות אלינו מהמראה בלי לחוש בחילה. הוא לא חייב להצטיין בשום דבר. מבחינתנו שלא יבין בכלכלה, בביטחון או בחברה. שלא יהיה מסוגל לנהל מכולת בינונית. מה זה חשוב. העיקר שנוכל לחבב אותו. אפילו קצת.

*   *   *

אנשים אהובים עומדים לרוץ לבחירות הבאות, וזה לגמרי לא רע. למרות שאני חושש שאהבת ההמונים היא לא בדיוק אהבת אמת. העם שר לאהוביו, במילותיהם של סנדרסון ואולארצ'יק: "אם תרצה להיות מלכנו, תתקשר מחר בשש", ונדמה לי שלפיד, שהוא באמת בחור טוב, לוקח את הקריאות האלה כפשוטן. ייתכן מאוד שזאת הסיבה לכך שהוא מעדיף להקים מפלגה חדשה ולא להצטרף כאחד האדם.

ובכל זאת, דבר משמח קורה כאן: אנשים ידועים ופופולריים, אבל בעיקר מוכשרים ומוצלחים, פונים אל העשייה הציבורית. שלי יחימוביץ', אורי אורבך, ניצן הורוביץ, דני בן סימון או יאיר לפיד לא זקוקים לג'וב מאף אחד. איש לא יקנה אותם במשכורת ח"כ. האנשים המצוינים האלה מגיעים למערכת כדי לתרום, והם עושים את זה בימים שבהם המיאוס הציני כלפי החיים הפוליטיים כבר תפח לממדים של סכנה קיומית לדמוקרטיה השברירית שלנו. אם נרצה, וגם אם לא, עם הזמן התנועה הזאת תחולל שינוי מבורך.

אז יש לנו חדשות טובות, ואני מאחל ליאיר לפיד רק טוב והצלחה רבה. אבל לפני שנטבע כולנו בג'ל הסמיך של שבת אחים גם יחד, אני מתעקש לטעון שלפחות כרגע, התכונה העיקרית שלפיד לוקח איתו אל הבחירות היא העובדה שהוא אישיות אהובה. כמו שנועם שליט הוא אדם אהוב. ונדמה לי שאפשר כבר לנחש שאם שם המשחק הוא פופולריות ואהבה ציבורית, השם הבא שייזרק כפצצה פוליטית הולך להיות שם של טבח מפורסם. עזרא קדם למשל, בתפקיד שר החוץ, יהלך אימים על העולם לא פחות מליברמן. אחרי הכל אלה הם ימיהם הגדולים של מאסטר שפים. והגיע הזמן שמישהו ינהל את המטבחון המדיני.

jackyl@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: