14.12.2017
כ"ו בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
14.12.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
"המצב האנושי" של העיתונות

העיתונאים הישראלים הם פוליטיקאים בפוטנציה • וכך, יותר משהציבור היה כמרקחה עם הודעתו של יאיר לפיד על כניסתו לזירה הפוליטית, היתה זאת התקשורת שהוציאה את העניין ממימדיו האמיתיים

דרור אידר

מאיים בעיקר על השמאל המתון. יאיר לפיד
|
צילום: יוסי זליגר

1 יותר משהציבור היה כמרקחה עם הודעתו של יאיר לפיד על כניסתו לזירה הפוליטית, היתה זאת התקשורת שהוציאה את העניין ממימדיו האמיתיים. לטעמי, חדשות ערוץ-2 היו צריכים לפתוח את המהדורה הראשונה לאחר ההודעה דווקא עם חוק חינוך חינם מגיל 3 שאושר בממשלה, לאחר עשרות שנים של דישדוש בנושא. הנה בשורה אמיתית, קונקרטית, הנוגעת לכולנו. היא נוגעת גם לערוץ-2 שהיה אולפן הבית של מובילי המחאה החברתית בקיץ. מה קרה יונית, רוזה לוקסמבורג בוחלת בקטנות היום-יום? נדמה לי שגם לפיד עצמו היה שמח בידיעה חינוכית כזאת. גם מראית העין - של מערכת שלפיד היה בשר מבשרה - חשובה.

אבל דווקא התגובה הצפויה של ערוץ-2, הדומה מאוד לזו של "ידיעות אחרונות", מצביעה על מה שאני טוען זמן רב: העיתונות הישראלית היא עיתונות פוליטית לכל דבר ועניין; היא מפלגה שאיש לא בחר בה, והעיתונאים בה הם פוליטיקאים בפוטנציה. חלקם סמויים וחלקם גלויים. גם אם אינם משתתפים במשחק הפוליטי ה"רגיל", הם מתנהגים, מדברים, מפרשים ומשדרים כפוליטיקאים לכל דבר ועניין. זה מתבטא לא רק בדעותיהם הישירות אלא גם בשאלות שהם מציבים בפני בני שיחם בראיונות ולמעשה בעצם בחירת הנושאים והמרואיינים. הכל פוליטי.

מדובר במרכיב יסוד במה שמכונה "המצב האנושי" - האדם יצור פוליטי. הפילוסוף גדמר אמר כי המחשבה שהאדם יכול להתנתק מדעותיו הקדומות ומשיפוטיו המוקדמים בבואו לבחון תופעה - היא עצמה דעה קדומה. אדם אינו יכול להיות מה שהוא לא. מקסימום אפשר לבקש הגינות, מצרך יקר במחוזותינו.

קשה לראות, למשל, את אמנון אברמוביץ' כעיתונאי בלבד. התוכלו להצביע על פרשנות שלו שאינה נובעת מהשקפת עולמו הפוליטית? אפילו רצונו להכתיר מייד את לפיד לראשות הממשלה אינו רק פירגון (או שמא: חנופה?) מקצועי, אלא מגיע ממקום פוליטי.

לטעמי, אין בכך פסול כל זמן שאנחנו לא מיתממים וטוענים שמדובר באנשים שאין כל קשר בין עבודתם העיתונאית לבין עמדותיהם הפוליטיות. לעיתונות ולספרות העברית יש מסורת ארוכת שנים ולפיה הכותב - הסופר והמשורר, העיתונאי והמסאי - ממשיכים את התפקיד העתיק של ה"צופה לבית ישראל" (ראו: יחזקאל, פרקים ג', ל"ג), זה שעומד על מגדל השמירה וצופה למרחוק כדי להזהיר את העם מפני פורענות המתרגשת עליו ח"ו. הבעיה היא שבעשורים האחרונים הפכה העיתונות לצופה חד-כיווני החוזר באופן כפייתי על אזהרות מסוימות בלי לראות את התמונה הכללית ובלי להיות רפלקטיבי ביחס לביקורת פנימית על צפייתה זו.

לכן דרוש איזון באולפנים - לא איזון ברמת ה"אובייקטיביות" של המגיש או השדרן, אלא איזון פרסונלי: לצד הנוכחיים, יש למנות פרשנים, מגישים ושדרנים אחרים, בעלי השקפת עולם שמרנית (ימין, דתיים, ליכוד, חרדים וכו'), שגם אם היא נפוצה בציבור הרחב, הרי שהיא חסרה מאוד בתקשורת.

2 ובכל זאת, אני לא מתכוון לשפוך אש וגופרית על יאיר לפיד, הגם שזה הפך לספורט לאומי בקרב רבים-רבים. מדוע שאעשה כן? עוזב אדם את מקום עבודתו על שלל כיבודיו, פושט בגדיו וקופץ לבאר עכורה מתוך רצון לשרת את עמו. כך אני רואה כל מי שמתנדב להיכנס לזירה הפוליטית המעשית. כל מי שאוהב את עמו ומדינתו מבין שהעגלה הציונית כבדה מאוד, וככל שנוקף הזמן הולך וכבד יותר המשא. משום כך, דרושים מתנדבים רבים מכל השבטים הישראליים כדי לסחוב את העגלה של כולנו.

למרות קבלת הפנים הדי צפויה ב"ידיעות אחרונות" (נשמה טובה הכותבת בעיתון גדול שאינו "ישראל היום" שלחה אלי מסרון שבו שאלה האם אכתוב על ה"לפידיתון") ותקוותם למהפך פוליטי, לפיד מאיים בעיקר על מפלגות השמאל המתון - קדימה והעבודה. "המרכז" המדובר נמצא בדמיונם של יועצים אסטרטגיים ועיתונאים, אלא אם נכליל תחת כנפי המרכז כ-80 אחוזים מאזרחי ישראל. זה לא רציני. נכון הוא שיש רבים בציבור המצהירים בסקרים שלא החליטו. אז מה? זה לא הופך אותם ל"מרכז". התלבטות היא דרך מקובלת גם בקרב אלה שענו בחיוב לשאלות הסוקרים.

אגב, מי שמסכן את המחנה השמרני יותר מאחרים הוא אריה דרעי שמועמדותו עלולה להטעות אנשים לתת לו את קולם, ובכך לעזור לשמאל להשיג את שובר השוויון המיוחל. חשוב לזכור את אחריותו של דרעי להסכמי אוסלו. ועוד דבר חשוב לזכור ביחס לדרעי: חיים רמון. בחרת דרעי - קיבלת רמון.

דווקא לפיד, שנתפס כתקווה הלבנה של השמאל המתון, נראה פתוח הרבה יותר ממצביעיו הפוטנציאליים לדעות המחנה השמרני, מוכן ללמוד ללא התנשאות גם מאחרים ובעיקר לא מגיע ממקום של עימות ושנאה. בהיסטוריה המקראית התקיימו שני מודלים עיקריים לפתרון סכסוכים אזוריים: דוד ושלמה, אב ובנו. בעוד שהג'ינג'י מבית לחם בחר לכסח לאויביו את הצורה וכך השליט שקט אזורי - שלמה בנו הבין שלוחם גדול הוא לא; למה להילחם אם אפשר להתחתן עם כולם? לאור מספר החברים של לפיד בכל המיגזרים, עושה רושם שהוא משתייך לזן השני. מבחינה זאת, לאחר הבחירות ושיכוך הסערות, לפיד יוכל בהחלט להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. גם שלי יחימוביץ'. הייתי אומר גם קדימה, אבל זה תלוי בראש.

ואם כבר הזכרנו את עיתון הבית שלו, כדאי ללפיד לברוח כמו מאש מפרשניות כסימה ("הזועמת") קדמון. עם סניגורים כאלה, לא צריך אויבים.

3 ר' אלעזר הקפר לימד במסכת אבות "החיים לידון, לידע, להודיע ולהיוודע". הרב קוק האב פירש את דבריו כמכוונים לקיום האנושי, שלפיו האדם הוא דעת, כלומר סך כל ידיעותיו הגבוהות והנמוכות. מקרה לפיד הביא לדיון הציבורי גם את התובנה שהאדם הוא סך כל הדימויים שלו - הן הפנימיים שבאמצעותם הוא בוחן את עצמו, והן החיצוניים שבאמצעותם החברה בוחנת אותו. במקרה של הפוליטיקאי מדובר גם באופן ההתקבלות של הדימוי הציבורי שלו.

זהו נכס חשוב משום שסביב הדימוי - ולא סביב האדם שרובנו לא מכירים באופן אישי - נאסף הציבור כדי לבחור במי שיוביל. הדברים האלה מחייבים להיזהר מאופן התייחסות כזה אל המציאות, בעיקר בעידן של תוכניות "מציאות" פיקטיביות, שבהן הדימוי החיצוני נתפס כמדד העיקרי.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: