26.11.2014
ד' בכסלו תשע"ה
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו אזורי הפצה החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
26.11.2014
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
תנו לו כוח

אני והזילבר, yes דוקו, 22:15


"אני והזילבר". סרט שובר לבבות

"החיים הם לא איומים ונוראים, החיים הם על הכיפאק", סיכם אריאל זילבר את תפיסת עולמו, במשפט המדגיש היטב את השוני בינו לבין יוצר הסרט. רועי, הבמאי ו"הבן של", מרכיב משקפיים פסימיים ומביט דרכם אל העולם. הוא רואה משפחה מפורקת, אב נעדר וילד שלא קיבל מספיק חיבוקים, וחושש עתה, בגיל 35, להפוך בעצמו לאב. זילבר האב, שחזר בתשובה וחי במצפה מתת, אוחז ביוגרפיה מרשימה משלו, המכילה ילדות כילד חוץ בקיבוץ, אם המגיעה לביקורים נדירים, אב המתפקד בקושי, אחות שהתאבדה, גירושים, וילד גדול - מבולבל ועצוב - ששואל הרבה שאלות ולא מפסיק לצלם. רועי, שביקש לפענח את "הקללה של הזילברים" ההופכת אותם לאטומים רגשית, חזר הביתה עם סרט שובר לבבות. "שנאתי להיות 'הבן של'", הצהיר כבר בפתיח, מה שלא מנע ממנו לשלב את שירי אביו בפסקול. הרבה יצירות גדולות מתעסקות בדמות האב - "הזילבר ואני" עושה זאת ברגש, בעדינות ובחוכמה.

מצד אחד, עם החומרים המגוונים שעמדו לרשותו, לא היה אפשר לפספס. מהצד האחר, דווקא ריבוי הסיפורים והקונפליקטים היה יכול לגרום לו ללכת לאיבוד. זילבר הבן התמקד בעצמו, תוך כדי שהוא בוחר לפנות מהשטח חלק מעלילות המשנה. הוא רומז על אלימות משפחתית שהיתה קיימת בבית הוריו, אך לא מעמת את אביו עם עדות אמו. הוא לא נוגע במשפחה החדשה שהקים האב לאחר מכן, ולא מתעכב על ההשקפות הפוליטיות והחברתיות שבהן אוחז אביו כיום. העולם שרועי משרטט מכיל רק שניים - אב ובן - ובעצם שלושה: אותו, את אביו ואת המוסיקה, כשהאחרונה היא הראשונה בחשיבותה, הסיבה או התירוץ לכל המשקעים והחסכים הנפשיים.

סרט תיעודי אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי. מעטים הפצעים המשפחתיים המדממים שאוחדו באמצעות מצלמה. אלא שהיוצר לא שגה באשליה שסרטו יתקן את המעוות, אלא השתמש בכלי שברשותו כדי לדובב את אביו. פרפורמר אדיר, גאון מטורף, אמן נערץ, חסיד חב"ד קיצוני והזוי - זילבר האב הוא דמות שכל יוצר היה שמח להכיר מקרוב. רועי זכה להכיר את האיש הפרוע, אבל לא מקרוב כפי שרצה. "אני לא יודע מה זאת אהבה", התלונן על היעדר חום משפחתי. זילבר האב חייך. לאורך הסרט סצנות רבות הפגישו בין השניים לדו?שיח טעון, שבו האב דיבר והבן התאמץ להקשיב, אוצר בתוכו כעס וכאב. "בן כמה אתה?", שאל זילבר את בנו. "אתה לא יודע בן כמה אני?", תהה רועי בעצב.

הניסיון לבנות גשר מעל התהום שביניהם נראתה כמו משימה לאדריכל?על. "אני חי פה, ואתה לא מרגיש שאני אבא שלך?", שאל זילבר האב בתמיהה. באופן מפתיע מעט, אריאל זילבר מצטייר בסרט כאיש רב?ניגודים אך שופע קסם. איש חרוץ, אשר עובד ללא הפסקה, נהנה מהחיים, מוכן לדבר על הכל בכנות ומסוגל לפרוץ בשיר בכל רגע. לעומתו, בנו מצטייר כאיש מריר ומלא ביקורת, השקוע בחשבונות העבר ועושה הכל כדי להימנע מהחיים. גם כשהוא מוצא בת זוג, עובר לגור עימה ואפילו נישא לעיני המצלמה, נראה שהוא לא לגמרי שלם עם עצמו. המינימליזם של הסרט לא מרמז על המורכבות והרגש שהוא מכיל בתוכו. אולי אלף נשיקות יעזרו.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: