23.11.2017
ה' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
23.11.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
שותפים לדבר עבירה

לישראלים אין מושג עד כמה תדמיתם נהרסה - ועד כמה למדיניות הישראלית יש חלק בכך • ישראל היא שמציעה לתת לתוקפנות הערבית תגמול של ויתורים • התוצאה היא שתהליך השלום מעודד תוקפנות

מלאני פיליפס

על ישראל לשנות את הנראטיב. הפגנה נגד ישראל בלונדון
|
צילום: טל כהן, לונדון
העוינות כלפי ישראל כפי שהיא מוצגת בתקשורת ובציבוריות הבריטית ובמדינות מערביות אחרות - כמעט שלא תיאמן.

לאנשים בישראל אין מושג איזו אחיזה אובססיבית קנו להן הדעות הקדומות הללו, והם חסרי מידע לגבי הדרך המרושעת שבה היא מהפכת אמת ושקר. ישראל נתפשת כאחראית להתנהגות ולאירועים שלגביהם לא רק שהיא חפה מפשע אלא היא בעצם הקורבן.

בעוד שבריטים רבים מן השורה, אם כי לא רובם, אינם עוינים את ישראל או חסרי דעה כלשהי לגביה, שולטת איבה ארסית זו באינטליגנציה - באוניברסיטאות, בתקשורת ובאליטה הפוליטית.

רבים מאלה הם בעלי אמונה בלתי ניתנת לערעור שהיהודים גזלו את אדמות הערבים - לא רק בשטחים שעליהם קיים סכסוך, אלא בישראל עצמה. זו פריזמת השנאה שדרכה הם רואים את המזרח התיכון.

יש סיבות רבות לתופעה: אידיאולוגיה שמאלנית, בורות וצרות אופקים אנטי?יהודית. באותה עת, רק לעיתים רחוקות ישנה התייחסות לתרומת ממשלת ישראל, גם אם באופן לא מודע, למצב ביש זה.

לא מדובר רק בהסברה האומללה של ישראל, הסובלת קשות מהיעדר אסטרטגיה ראויה מלמעלה. הדבר נובע מכשל בהבנה שבמשך עשורים רבים ישראל היתה קורבן של מערכה ערבית מוצלחת של לוחמה פסיכולוגית אשר הרעילה את המוחות במערב.

יותר מטרידה היא תרומת ישראל לכך, כתוצאה מנקיטת אסטרטגיה דיפלומטית מוטעית. הסיבה לכך היא שלמעשה, האסטרטגיה המוטעית הפכה את ישראל לשותפה לדבר עבירה בסיפור שבהשראה ערבית וסובייטית, מציג את ישראל כתוקפן ולא כקורבן.

המלחמה שלא נפסקה

איך זה קרה? ובכן, ישראל עשתה זאת על ידי שיתוף פעולה עם הנחה דיפלומטית שלא יושמה לגבי אף סכסוך אחר.

חישבו על כך: ישראל היא קורבן של שישה עשורים של התקפות ערביות - ליתר דיוק, תשעה אם כוללים גם את הפוגרומים הערביים נגד יהודים ששבו לארצם בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, בימים של טרום הקמת המדינה.

מלחמה זו מעולם לא הופסקה. היא עדיין בעיצומה, לא רק על ידי חמאס, אלא גם על ידי אבו מאזן, הטוען שהפלשתינים לא יסכימו לעולם לקבל את ישראל כמדינה יהודית. דבריו אלה הם הכרזה בפועל על מלחמה תמידית נגד ישראל.

בכל מקום אחר בעולם, מטרה המוצהרת על ידי אותו תוקפן תהפוך למטרה נפסדת כתוצאה מהתנהגות כזו. אך בריטניה, ארה"ב ואירופה מצפות שישראל תציע ויתורים לתוקפיה - ומאשימות אותה כשהיא מסרבת.

זה סוריאליסטי למדי. מכיוון שאם התוקפן מתוגמל על תוקפנותו, התוצאה בהכרח תהיה עוד תוקפנות. אך העולם ה"מתורבת", כביכול, מכנה זאת "תהליך שלום". למרות שלמען האמת, אין זה אלא תהליך ודאי לדחיקת הקורבן כדי שייכנע לתוקפיו.

עוד יותר מגוחכת היא העובדה ש"פתרון שתי המדינות", אשר אמור להיות המטרה של "תהליך שלום" זה, הוצע שוב ושוב - בשנות ה?30, ב?1947, בשנת 2000, ושוב על ידי אהוד אולמרט. בכל אחת מההזדמנויות הללו - התגובה הערבית לא היתה שלום אלא המשך חרחור מלחמה.

עם זאת, גם כשנדמה שישראל לא מוכנה לשתף פעולה עם תהליך זה, כמו במקרה של סירובה להאריך את ההקפאה בשטחים, יש עדיין בישראל קבלה שבשתיקה של אותה הנחה מוטעית שבבסיס תהליך זה.

הסיבה לכך היא שישראל אינה מצליחה לומר את המובן מאליו - ש"תהליך השלום" כולו, לא רק שהוא פארסה, אלא הוא למעשה מאריך את המלחמה על ידי תגמול התוקפן.

מה על ישראל לעשות?

על ישראל להבהיר שלא רק שלא פעלה באופן בלתי חוקי בשטחים, אלא שהחוק, הצדק והאמת - הם לצידה, בעוד שבריטניה, ארה"ב ואירופה הן המצדדות באי?חוקיות, אי?צדק ושקרים.

על ישראל לומר שכדי להגיע לפתרון, יש בראש ובראשונה לזהות נכונה את הבעיה. ובעיה זו אינה היעדר מדינה פלשתינית. הבעיה היא שהערבים עדיין לא חדלו מלנהל מלחמת השמדה נגד ישראל. הפתרון, אפוא, הוא לגרום להם לחדול מלנהל מלחמה זו. לצורך כך, על בריטניה, ארה"ב ואירופה לחדול מלתגמל אותם על מלחמתם כפי שהן נוהגות למן ההתחלה.

בשנות ה?30 של המאה ה?20, תחת המנדט הבריטי, תגובת בריטניה לטרור הערבי נגד היהודים היתה להציע להם נתח נכבד מזכותם של היהודים להתיישב בכל הארץ, זכות בעלת תוקף בינלאומי מחייב.

מאז, הטרור הערבי מתוגמל באופן עקבי. כיום, הפלשתינים מסובסדים במיליוני דולר ויורו על ידי ארה"ב ואירופה - למרות שכספים אלה מסייעים במימון ההסתה הגזענית המתמשכת של הפלשתינים לשנאת יהודים ולמלחמה מתמדת בישראל.

על ישראל להכריז בקול רם כי זה אבסורד לצפות ממנה למצוא פתרון למבוי הסתום במזה"ת, כיוון שרק המדינות האחראיות להנצחת המלחמה יכולות להביא לסיומה - בריטניה, ארה"ב ומדינות נוספות באירופה.

פוליטיקאים ודיפלומטים ישראלים ודאי יטענו שזו נאיביות. העולם כמנהגו נוהג, ואת המשחק הדיפלומטי חייבים לשחק לפי הכללים. אך דווקא פארסה דיפלומטית זו יצרה את המבוי הסתום הנורא הזה.

הסיבה שישראל מואשמת, באופן אבסורדי, במניעת שלום ע"י בנייה בשטחים היא שישראל היא שאיפשרה לעצמה להיות מוצגת כנבל בסיפור על "גבולות טריטוריאליים". זאת, כיוון שישראל מתנגדת ל"ויתור" על שטחים - שיהווה צעד התאבדותי דווקא כיוון שסכסוך זה אינו באמת על גבולות טריטוריאליים. למרות שישראל אינה מציינת זאת במפורש.

בהחלט ייתכן שזהו אינטרס ישראלי לוותר על חלק מהשטחים שבשליטתה בהווה. אך צעד זה חייב להיראות כנעשה מתוך עמדה מוסרית גבוהה.

על ישראל לשנות את הנרטיב, ולטעון בעד החוק, האמת והצדק. אם היא תעשה זאת, בן לילה ישתנה סיפורה של ישראל בעולם. אך קודם, עליה להאמין בטיעוניה שלה. וזו אולי הבעיה האמיתית.

מלאני פיליפס היא עיתונאית וסופרת בריטית. מאמריה מתפרסמים ב"דיילי מייל", ב"גרדיאן" ועוד. כלת פרס אורוול לשנת 1996. ספריה "לונדוניסטאן" ו"העולם התהפך" עוררו עניין רב

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: