לא תעריץ

בטח שקניתי את תליון הנאמנות לביבי. לא רק זה, את המוזהב אני עונד, תליון זהב לבנאדם זהב. את תליון הנאמנות לשרה עונדת רעייתי, מאוד מתחברת, את תליון הנאמנות ליאיר עונדת הבת, את התליון של אבנר עונדת הבת השנייה, ואת תליון הנאמנות לנועה, הראשונה שלו מהנישואים הראשונים, עונדת בתי מנישואיי הראשונים. יצא בול.

ערב־ערב אנחנו יושבים לאכול פת ערבית מתחת לתמונתו של המנהיג הגדול והצנוע, שאמנם אמר - לא צריך תליון נאמנות, מספיקה נאמנות לערכים, אבל אנחנו, אנשים פשוטים, לא מסתפקים בערכים מופשטים וכלליים, רוצים דמות לאחוז בה, לקבל ממנה השראה, לקחת אותה איתנו בכל אשר נלך. גם ידענו שהוא אמר - לא צריך תליון בשביל לסתום לסמולנים את הפה, כי להם אין מישהו שמתאים לתליון, אבל ראו עליו שזה מחמיא לו, וכמו שהוא מחמיא לנו על הנאמנות, ככה אנחנו מחמיאים לו על המנהיגות. לא מורידים את התליון גם במקלחת, למרות שטיפה התחיל להתקלף.

אחרי הארוחה מתחיל הטקס. עשינו בסלון מעין מקדשון קטן כזה - תמונה, פרחים, קטורת, פירות, ואנחנו יושבים מסביב, אני מטביל סיגר קוהיבה 56 בליקר קוואנטרו, מדליק ומייד מכבה, קשה לי לעמוד ב־700 שקלים כל ערב, אבל זה מה זה טעים. טעם אדיר יש לו. השילוב של העשן של הסיגר עם התפוזים של הליקר נשאר בפה שעות. אשתי והבנות לוגמות לגימונת מואט ורודה ומברכות - ברוך הוא שנותן כוח למאמיניו. אחר כך אנחנו יוצאים להפגין מול בתים שציפורי מסמן על המפה.

כשהייתי ילד הייתי מעריץ. במיוחד כדורגלנים מהפועל ירושלים. קניתי מתנות מדמי הכיס, אספתי חתימות, הגעתי לכל אימון. עד שפעם אחת הלכתי בלי לתאם מראש לביתו של השחקן הנערץ עלי מכולם, אלי בן רימוז' הנהדר, והנ"ל פתח לי את הדלת בתחתונים. הבנתי, בשר ודם ותחתונים, ככה כולנו. אפשר להעריך, לכבד, לאהוב, אבל הערצה היא תמיד פיצוי על משהו שנדמה לי שיש במישהו ואין בי. איזו גדולה בלתי אנושית. הערצה תמיד נגמרת בדמעות, והערצה של פוליטיקאים הרבה פעמים נגמרת בטרגדיה. תנו לי אנשי ציבור מעולים אבל מלאים בחולשות שאפשר לראות, שלא אגרר לעולם להעריץ בשר ודם. יש לי תליון עם המסר הזה. לקנייה כאן.

תפקיד

עם תפקיד גדול מגיעה גם אחריות גדולה. ובעוד רובנו לא נגיע לדרגת מנהיגים לאומיים, כמעט כל אחד ואחת מאיתנו זוכה, לעיתים אפילו כל יום, להנהיג את התור ברמזור, לעמוד ראשונים ולקבוע כמה זמן יעבור בין הופעת הירוק לתחילת התנועה. אחריות רצינית. עם זאת, העומדים ראשונים בתור לירוק יבלו בהמתנה את הזמן הארוך ביותר, ולכן, עוד לא הושלמה הבלימה - וכבר הטלפון מוצא מנדנו, והאצבע משוטטת בין רסיסי מידע, מחפשת להרוג את הזמן. היקיצה מהחלום תמיד לא נעימה, צפצוף מהמכונית השנייה בתור, שהרי ידוע שאין במדע פרק זמן קצר הניתן למדידה כמו פרק הזמן בין הופעת האור הצהוב לצפירה.

ואם האוטו השני גם שקוע בענייניו, והשלישי לעיתים משתהה, היציאה לחופשי מהאדום נדחית בכמה שניות ארוכות, והחיזיון של נהג המתעורר לתפקידו בשנייה האחרונה של הירוק ומספיק איכשהו לברוח ומשאיר אחריו טור זועף למחזור נוסף - שכיח מאוד.

מחבב אני את הקוריאנים הדרומיים. יש להם פתרונות חכמים להרבה בעיות קטנות. למשל, תיקנו שם שהאור הירוק להולכי רגל שמבטם תקוע בטלפון יופיע גם על המדרכה, למען יראו ויצעדו. ואצלנו ראוי לשכלל ולהתקין קו עצירה רוטט המרעיד את גלגלי המכונית הראשונה בבוא רגע האמת, ומשגר אותה לדרכה ללא כל שיהוי. כבר רשמתי פטנט.

ובעוד אני משכלל את קו העצירה הרוטט אני קורא ספר חדש, "חפשי עיניים טובות" של נעמה מוזס, המגולל את סיפור הפגיעה וההריגה של רוכב קורקינט צעיר ללא קסדה על ידי נהגת נורמטיבית, שדעתה רק הוסחה לשנייה מהכביש לטובת שיחת טלפון קטנה. ספר קורע. קורע את הלב וקורע את ההשתקה שיש בכל מה שנוגע לרגשות הנהגים הפוגעים. לא כולם עבריינים מועדים, יש גם אנשים כמונו, שלרגע האמינו שמה שקורה בכביש ניתן לחיזוי ולכן אפשר לגשת לטלפון, לעשות רק משהו קטן והכרחי לכאורה. אנחנו עוברים עם הגיבורה של הספר את כל הדרך מהתאונה, דרך החקירה, המשפט, ההפגנות של משפחת ההרוג וחבריו, הקרע במשפחה שלה עצמה, ועד לכלא והיציאה ממנו.

מאז קראתי את הספר, כבר כמה ימים, אני מקפיד במיוחד שזה לא יקרה לי. הטלפון הורחק ממני בשעת הנהיגה לגמרי, ואני דרוך כל הזמן. כך אני יכול גם למלא בנאמנות את תפקיד מוביל התור ברמזור, מה שמכשיר אותי לתפקידי הנהגה רמים יותר. אל תתפלאו לשמוע בקרוב על חיבורים מעניינים.

מזוודה

בשעה שתקראו מילים אלה כבר לא אהיה איתכם. אולי אהיה בחופשה בהולנד כפי שתכננתי, או אולי אחפש את חפציי ואת עצמי באיזה שדה תעופה איפשהו. אני יודע, זה לא זמן לטוס, אבל הזדמנות כזאת לנסיעה לא נופלת על בן אדם כל יום, ומכיוון שאיני עובד כרגע - חשבתי שאולי פעם אחת ארחיק מגבולות המדינה ליותר משלושה ימים. אז הנה אני בהולנד, עם המשפחה, מחפשים מה לעשות.

אמרו - הדואג למזוודתו, ישאירנה בבית. מזוודה שעולה לטיסה כמוה ככיכר לחם המשוגרת על פני המים. אולי תמצאנה ברבות הימים, סביר להניח שלא. עדיף להגיע רק עם טרולי. מצוקה. כל מי שמכיר אותי יודע שאין אני יוצא מביתי ללון באכסניה אחרת ללא הכרית שלי. כריות של מלונות ואכסניות נפוחות מדי או פחוסות מדי, רכות מדי או קשוחות מדי, מזוהמות מדי ומשומשות מדי. אני לוקח איתי את כריתי. אבל יש בעיה. הכרית שלי ממולאת בקליפות כוסמת, מה שידוע בשם כרית "סובה". מדובר בעצם בשק קטן של קליפות, כבד למדי, מרשרש בשעת השינה, אבל נוח מכל כרית פלומת טווסים שניסיתי מעולם. הכרית הזאת גודלה בדיוק כגודל החלל הפנימי של טרולי. כלומר, אם אקח אותה איתי - לא יהיה לי מקום למברשת שיניים. אם לא אקח אותה - אהיה ער שבועיים על אדמת אירופה. מה אעשה?

ביקשתי מבתי בת ה־8, מחזיקת תיק התפירה בבית, לפתוח את הכרית, להוציא ממנה את רוב הקליפות, להותיר מקצתן, ולתפור מחדש. וכך עשתה. והנה יש לי כרית קטנה, קטנטנה, כמו שקית של 200 גרם גרעינים שחורים, עם קליפות כוסמת. יש לי תחושה שיעצרו אותי בשדה התעופה על ניסיון הברחה, ולך תסביר את הממצאים. כן, כן, בטח שאתה ישן על זה, ואני ישן על כרית גלולות אקסטזי, יגיד השוטר הבלונדיני בעודו אוזק ומוליך אותי להרפתקה בכלא ההולנדי.

ועוד אני מרוצה מהפתרון המבריק, יצאה בת קול בעיתון - גם טרולים הולכים לבטן המטוס, וגם הם נעלמים לתמיד. כדאי לקחת את הכבודה החשובה בתיק גב קטן. ועוד אני מכווץ את חפציי לכדי תיק, שמעתי שגם תיקים נעלמים וראוי לקחת רק מה שנכנס בכיסים, אחרת אללה יוסתור מה יהיה לך בסכיפהול. והנה אני, עם קצת כוסמת בכיסים, טס לי עם המשפחה לחופשה של הצטיידות מחדש בהולנד. אשתף ברשותכם מה קורה לנו פה בטורים הבאים, עד שובנו עמוסים גבינת גאודה בכיס של הכסף הקטן.

avrigilad@gmail.com