על האספלט האילם בצומת מסלחית עוד נראים סימני החריכה. כתמים שחורים ועבים, שרק מי שבקי ברזי האזור יודע את מקורם. קילומטר מכאן נמצא היישוב היהודי הקטן אבטליון, 118 משפחות בסך הכל. מן העבר השני של הצומת שוכנת העיירה הערבית עראבה, על 26 אלף תושביה.
"היינו נצורים", מספר יורם אייזנברג, יו"ר הנהלת אבטליון, על מה שאירע בימי מבצע שומר החומות, לפני פחות משנה. תושבים מעראבה חסמו בצמיגים בוערים ובאבנים את צומת מסלחית, וכך נסגרה הדרך היחידה ליישוב. "אין לנו גדר, וכמובן שאין צבא. נאלצנו לאבטח את עצמנו. במשך שבוע עשינו פה שמירות ופטרולים סביב היישוב, מחשש שנותקף", הוא משחזר.
אייזנברג וחבריו חיים כאן כ־40 שנה. "בסך הכל יש חיי שכנות טובים עם הערבים. אבל חטפנו שתי מכות שכל הזמן ברקע. אחת במהומות של שנת 2000, והשנייה בשומר החומות. אנחנו רוצים מהמדינה רק דבר אחד - תנו לנו לגדול".
בג'יפ השחור של ראש מועצת משגב, דני עברי, אנחנו יורדים מאבטליון, חוצים את עראבה ומתחברים לסכנין הצמודה. "הרכב שלו נראה מקומי, אין סכנה שנותקף", אומר אחד הנוסעים כבדיחה מרירה. בסכנין אנחנו רואים את אצטדיון דוחא, את המסגד הגדול ואת כנסיית הענק, שבשנים האחרונות הביקוש לשירותיה הולך ומידלדל.
"פעם היתה פה אוכלוסייה נוצרית גדולה, רובם כבר לא פה", אומר עברי. הג'יפ שלו מיטלטל בדרך עפר.
"בשומר החומות, דני אבטח בעצמו אוטובוסים של תלמידים שנתקעו בלוטם הנצורה. למשטרה לא היתה אפשרות להגיע אליהם, והוא היה חמוש", מספרת מנכ"לית מועצת משגב, מרב בן דע. אתם נשמעים כאילו מלחמת העצמאות 2 כבר ממש מתחוללת פה, אני אומר. בסובארו המקפצת משתררת דומייה של הסכמה.
"צריכים אפליה מתקנת"
התחנה הבאה במסע היא אשחר, יישוב דתי־חילוני שבו כ־200 משפחות. בצידי הדרך הציבה המועצה האזורית משגב סלעי ענק. הם נועדו לחסום משליכי פסולת מסכנין, שנוהגים לפזר אותה ביער. באשחר התרחשה התקפת ירי של ממש בשומר החומות. הכדורים פגעו בשנאי של חברת החשמל, אך זו סירבה לתקן את התקלה, מחשש לשלום עובדיה. ישראל נאמן, יו"ר הוועד של אשחר וממקימי המקום, ממתין לנו בכניסה. "לפעמים יש חסימות של אבנים על הכביש, וגם קורה שמהמסגד מסנוורים נהגים עם לייזר. אבל זה דווקא לא קרה בימי שומר החומות. רק ירו על היישוב", הוא מספר.
"אנחנו מוטרדים מאוד מההתרחבות העצומה של סכנין, בהיקף של אלפי בתים. על פי התוכניות שאושרו, הבתים יגיעו עד לכביש 805, שהוא הדרך הראשית באזור. זה גם עניין ביטחוני", הוא מתריע.
נאמן מוביל אותנו ליישוב הבדואי הצמוד, א־נעים. ראש הכפר, נימר נעים, נלהב מעשרות הווילות הענקיות שנבנות במקום. הוא מתחבק עם עברי, ומספר לי שגם ראש המועצה וגם נאמן סייעו לו בהסדרת הכפר. נאמן מוסיף שכעת היוצרות התהפכו. "בעבר אנחנו אלה שנלחמנו עבורם, ואני שמח על כך. אבל היום אנחנו אלה שצריכים אפליה מתקנת". ונימר משיב, "אין בעיה, נעזור לכם". עוד נחזור לחברים נימר ונאמן.
אשחר, אשבל, אבטליון ועוד 30 יישובים, שמהם שישה בדואיים, משתייכים למועצה האזורית משגב - מיעוט יהודי קטנטן, מפוזר ומאוים, בין מאות אלפי ערבים. לפני 20 שנה היהודים היוו כרבע מתושבי הגליל המרכזי. כיום, עם כרמיאל ונוף הגליל, מדובר על כ־15 אחוז בלבד, 70 אלף יהודים, לעומת 420 אלף ערבים.
השילוב בין חנק ההתיישבות היהודית לבין הפרחת זו הערבית מוליד אבסורדים מדהימים. ביישובים גילון, צורית או שורשים, יעלה מגרש כמיליון ש"ח. בכפר שעב הצמוד, המחיר יהיה 50 אלף שקלים בלבד
אך מה שמטריד פי כמה את ראשי ההתיישבות באזור הוא שמדינת ישראל, בעיוורון בלתי מוסבר, מעצימה את הפער הדמוגרפי בצעדי ענק. לא מתוך מניע פוליטי של חתרנות לאומית, חלילה, ונראה שאפילו לא לגמרי במודע - רשויות התכנון, הבנייה והמשפט בישראל מפעילות תנועת מלקחיים: ביד אחת הן חונקות את ההתיישבות היהודית, וביד השנייה מקדמות במכפלות את זו הערבית.
בכיר לשעבר ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מסביר כי "תפיסות תכנוניות בכל העולם רואות בהתיישבות הכפרית נטל סביבתי וכלכלי. בית צמוד קרקע עולה פי עשרה מדירה בבניין. לכן, הגישה היא לצמצם ולצופף עד המטר האחרון את הבנייה הכפרית. במקביל, תפיסות משפטיות רואות בערבים מיעוט וביהודים רוב, ולכן מעמיסות הגבלות על היישובים היהודיים, ומעניקות פטור מוחלט לאלה הערביים.
"כלכלית, המכרזים הם כלי המדיניות המרכזי, וכמעט היחיד, של מינהל מקרקעי ישראל. השנה רמ"י הכניסה 29 מיליארד שקלים ממכרזים, בשיא של כל הזמנים ובקפיצת ענק בהשוואה לשנים קודמות. אבל ביישובים הערביים לא ניתן למכור קרקעות במכרזים. מי שזוכה במכרז - יורים בו, והקרקע עומדת ריקה. לכן שם אין מכרזים. אלה הכלים השלובים".
המשמעות המעשית של הסיבות והנסיבות האלה, היא שעל היישובים היהודיים בפריפריה המדינה מחילה את הכללים והמחירים של מרכז הארץ. מנגד, על אלה הערביים מופעלים חוקים ותקנות אחרים לגמרי.
"אם לא יהיה שינוי כיוון חד ומיידי, אנחנו עלולים לרדת לפחות מ־10% יהודים בגליל, כולל תושבי הערים. האם זה המקום שאנחנו רוצים להגיע אליו? אני בטוח שבתל אביב ובירושלים פשוט לא רואים את זה", משרטט עברי את הקו האדום.
"יש פה בעיה קשה מאוד בפיתוח היישובים היהודיים", אומר אייל בצר, ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל. "בפועל, מה שקורה זה שליישובים הכפריים בגליל לא נותנים להתרחב. אני לא קושר את זה לערבים, ואין פה עניין של יהודים נגד ערבים, אלא של מדיניות, שהיא נגד ההתיישבות הכפרית. הערבים נשארים לגור במקומם, וזה בסדר גמור, אבל לנו לא נותנים את זה. אותנו ואת הילדים שלנו שולחים לגור בעיר, ולא נותנים לנו להתרחב".
הרחבות על סטרואידים
זה כמה חודשים שעברי, בצר וראשי מועצות אחרים בצפון מציפים את הבעיה בפני מקבלי ההחלטות. פורום שילה, לקידום ההתיישבות היהודית בארץ, וכן החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, מסייעים להם.
גורמים רבים אחראים למדיניות התכנון והבנייה של ישראל: משרד השיכון והשר אלקין; מנהל התכנון במשרד הפנים; הוועדות המחוזיות והמקומיות והשרה שקד; רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והעומד בראשה, ינקי קווינט; היועץ המשפטי לממשלה; וגם מנכ"ל משרד רה"מ, יאיר פינס, שבאחריותו לתכלל בין הגופים.
החלק הראשון במשוואה כולל את כל המשוכות, ההגבלות והדרישות שמופנות רק כלפי היישובים היהודיים בגליל. ראשית, ועדות התכנון המחוזיות לא מאשרות להתיישבות היהודית להתרחב מעבר לטביעת האצבע הקיימת בשטח. גם בעתיד הכי רחוק, על פי המדיניות הנוכחית, המקסימום שיוכלו להגיע אליו הוא הקו הכחול, כלומר הגבול המצומצם שנקבע להם לפני שנים רבות. בעיני רשויות התכנון, המִצפים בגליל, הקיבוצים, המושבים, היישובים - אלה שעליהם נשענת הציונות - כולם נטע זר בנוף מבחינה תכנונית, ולכן עליהם להישאר מצומצמים.
אך עוד הרבה לפני שיגיעו לקו הכחול, היישובים היהודיים, ורק הם, נדרשים למלא את כל המגרשים הפנויים שיש בקרבם. "IN FILL" הוא המונח המקצועי של המדיניות. רק לאחר שמולאו החללים, רשאים היהודים להתרחב, אך אז צצה עוד מגבלה. הם חייבים לבנות רק בצמוד לבית קיים, דופן אל דופן. אסור לדלג או להשאיר משבצת קרקע פנויה.
דני עברי, ראש מועצת משגב: "הצעירים שלנו בורחים לת"א, כי בניגוד לשכניהם הערבים, הם נדרשים לשלם סכומי עתק. אני רוצה שתושבי כמון יקבלו את מה שמקבלים תושבי כמאנה, לא יותר"
עניבת חנק נוספת היא חוק ועדות הקבלה מ־2011. בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון, שאסר למעשה קיום התיישבות יהודית ככזו, נקבע כי גודלו של יישוב קהילתי בישראל לא יעלה על 400 משפחות. עד לגודל הזה תפעל ועדת קבלה מחוזית, שחייבת לקבל כל מי שעמדו בקריטריונים, ויש לא מעט מקרים שבהם ערבים התקבלו ליישובים יהודיים במקורם, כיוון שחל איסור להפלות על בסיס מוצא דתי או לאומי.
מאידך, כפי שיודעים הכל, יהודי לא יכול להתגורר בכפר או בעיר ערביים. הוא פשוט מסכן את חייו. כך שהחוק אמנם שוויוני ומתקדם, אך מתקיים בשטח באופן חד־צדדי. כך קורה שיש נהירה המונית של תושבים ערבים לערים כמו כרמיאל ונוף הגליל (נצרת עילית), שהוקמו מלכתחילה כדי לקבע אחיזה יהודית בגליל. אך במג'ד אל־כרום, בסכנין או בכפר מנדא, יימצאו לכל היותר יהודים בודדים.
לתושבי הערים במרכז, מבול התקנות, ההכבדות, הגזירות והחוקים הללו נשמע כמו סינית עתיקה. אך מי שמבין בהתיישבות, יודע שהם קשים יותר מאשר ההקפאה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. בכל מקרה יש צד שני למשוואה.
רשויות התכנון מרחיבות על סטרואידים את תוכניות הבנייה של הערים והיישובים הערביים. המדיניות נשענת על שתי רגליים, שצריכות להדיר שינה ממי שיש בקרבו מעט אינסטינקטים לאומיים. הרגל האחת היא שיתוף פעולה בלתי רשמי עם דרישת הערבים להחזיר להם את "אדמות הכפר".
אבסורד "בני המקום"
המונח "אדמות הכפר" מתייחס למפות ששורטטו בתקופת המנדט הבריטי, ובהן משורטטות החלקות החקלאיות של תושבי הכפרים הערביים בגליל באותה עת. על בסיס המפות האלה שרטטה ועדת החלוקה של האו"ם ב־1947 את גבולות המדינה הערבית, שכידוע לא קמה. כבר כמה שנים, כך למדנו בתהליך העבודה על כתבה זו, רשויות התכנון של המדינה נענות לשטף הבקשות של העיריות והמועצות המקומיות במגזר להתרחב, דווקא על פי המפות ההן.
בשום מסמך לא נאמר מפורשות שיש מניע פוליטי, או שיש הלימה בין מפות ועדת החלוקה לבין מפות ההתרחבות שרשויות התכנון מאשרות למגזר הערבי. ואולם, מי שיערוך בדיקה השוואתית יגלה את הדמיון הרב בין "אדמות הכפר" מ־1947 לבין תוכניות הפיתוח. "תביעתם של ראשי הרשויות המקומיות ובעלי הקרקעות הערביים (היא) להכליל את כל מסגרת הקרקעות שמלפני הקמת מדינת ישראל בתחום השיפוט של אותו יישוב, כדי לתקן את העיוות ההיסטורי", כתב ראסם חמייסי, גיאוגרף ומתכנן ערים מהבולטים בישראל.
חשוב לציין בהקשר זה, שבקשות ההתרחבות של הרשויות הערביות בישראל באות בכל מקרה ותמיד על חשבון קרקעות מדינה. רשות ערבית לעולם לא תבקש להפקיע קרקע פרטית של אזרח ערבי, ולמעשה נדיר שרשויות התכנון מפקיעות קרקע פרטית של בני מיעוטים. הסיבה לכך היא "התחשבות תרבותית". מאידך, קרקע פרטית של יהודים מופקעת בלי קושי, כפי שמאפשר החוק. היסוד השני שעליו נשענת מדיניות הנדל"ן במגזר, ואשר כן נאמר מפורשות, הוא המושג "בני המקום". בעוד ההתיישבות היהודית, כאמור, נתפסת על ידי רשויות התכנון כנטע זר שצריך להצר את צעדיו, התושבים הערבים מוכרים כטבעיים במקומותיהם.
הנה החלטה אופיינית של רמ"י מלפני כשנה. "מדיניות הקצאת הקרקע למטרות מגורים ביישובי מיעוטים, נותנת משקל לזיקה קהילתית־תרבותית ונפשית־רגשית של בני יישוב אל אדמת היישוב שבו נולדו, התחנכו ובגרו, ואשר בו הם מתגוררים לאורך שנים בחיק משפחתם וקהילתם", נאמר בתיקון מספר 3/21.
בעבר, ההכרה בערבים כ"בני המקום" וההסכמה שבשתיקה להעניק לרשויות שלהם את "אדמות הכפר", נעשתה טיפין־טיפין. צריך לציין שגם ברשויות יהודיות מסוימות יש לעיתים הכרה ב"בני המקום". ואולם, ההיקפים של ההכרה ושל ההטבות הנובעות ממנה קטנים, בעוד במגזר הערבי מדובר בשיטפון.
כך, למשל, באותה החלטה מינואר האחרון של רמ"י, נקבע כי מאה אחוזים מתושבי הערים הערביות ייחשבו בני המקום. "עולה כי גם ביישובי מיעוטים שבהם גודל אוכלוסייה של עד 30 אלף תושבים, מהווה סוגיית בני המקום חסם משמעותי בשיווק הקרקעות לבנייה רוויה", נאמר בדברי ההסבר. "הדבר משול לכך שכל תושבי גבעת שמואל, יקנעם או נשר יוכרו כ'בני המקום'".
אך מדוע בן עראבה הוא בעל "זיקה קהילתית־תרבותית ונפשית־רגשית" ליישובו, בעוד בן אבטליון שגדל באותן שנים באותו חבל ארץ לא נחשב כזה? לאלוהי המתכננים, ואולי גם למשפטנים, הפתרונים.
ההגדרה של "בני המקום" מתורגמת להנחות של מאות אלפי שקלים לכל תושב ערבי שקונה את ביתו בצפון. הוא משלם מחיר סמלי על הקרקע (רמ"י ויתרה על שמאות של ממש ביישובים הערביים מחשש לאלימות, ולכן זורקת מספרים נמוכים ודי סתמיים באשר לעלות הקרקע). נוסף על כך, הוא יקבל הנחות של 60-50 אחוז מעלות הפיתוח של המגרש.
כאמור, גם בחלק מהיישובים היהודיים נעשה שימוש במונח "בן המקום", אך בהיקפים מצומצמים בהרבה, וההנחות קטנות בהרבה. לכן התוצאה היא שבדיר חנא, בעילבון, בכאוכב או בטמרה כולם נחשבים בני המקום, ומקבלים אוטומטית אפשרות לרכוש בית בעירם במחירי רצפה. זוכרים את החברים נימר ונאמן? ילדיו של הראשון בונים את בתיהם לידו, אחרי שנהנו מ־90 אחוז הנחה על הפיתוח כיוון ששירתו בצה"ל. בניו של נאמן, לעומת זאת, גרים במרכז. הם לא מוכרים כבני המקום, ולא מסוגלים כלכלית לרכוש מגרש באשחר.
"מאמינים באיזון דמוגרפי"
העיוות שנוצר בצפון מוכר לעוסקים במדיניות הנדל"ן. אלכס חפץ, נציג הקרן הקיימת לישראל, הציג את הדברים בישיבה הנ"ל של הנהלת רמ"י. "יש שומות בכפר כנא או בעראבה או בסחנין, אחר כך אתה מבין שהמחירים במקום הם הרבה יותר גבוהים. אתה עושה עוול כפול. כי בסופו של דבר, מי שלא יהודי יכול לקבל קרקע במחירים מופחתים, ומי שיהודי, גם אם הוא עשיר, צריך לקבל קרקע במחיר מלא פלוס־פלוס".
השילוב בין חנק ההתיישבות היהודית לבין הפרחת זו הערבית מוליד אבסורדים די מדהימים. ביישובים גילון, צורית או שורשים, יעלה מגרש כ־1,150,000 שקלים, כאשר המחיר משקף את שווי הקרקע ואת עלות הפיתוח. בכפר שעב, הצמוד אליהם והגדול פי כמה, המחיר למגרש יהיה 50 אלף שקלים בלבד, ורק בני המקום רשאים לרכוש אותו. בכל המקרים מדובר על בנייה צמודת קרקע. פערים דומים יש בין כמון לכמאנה, בין מורשת לדמיידה, וכן הלאה, בכל רחבי הגליל.
גם עברי וגם בצר מדגישים כי אין להם דבר נגד ההטבות למגזר הערבי. הם אמנם סבורים שיש פה השלכות על הביטחון הלאומי שהמדינה צריכה להיות ערה להן, אבל עניינם הוא בהתפתחות הקהילתית אצלם, כאמצעי לשימור היישובים המזדקנים שלהם.
המגעים שלהם עם רשויות התכנון והבנייה לא הולידו הסכמות עד כה. במשרד השיכון וברמ"י מציעים להם לשווק מגרשים במכרזים, או בהסכמי גג מיוחדים שאושרו באחרונה למועצות האזוריות. אך ראשי המועצות חוששים לאופי הקהילתי של היישובים ומאובדן זהותם היהודית, ומתעקשים על כלי ועדות הקבלה.
אך הממשלות למיניהן, כולל ממשלות הליכוד, מתנגדים בתוקף לוועדות הקבלה, שנחשבות כלי מפלה. מנכ"ל משרד השיכון, אביעד פרידמן, נוהג לומר בדיונים ש"אם עד 2048 ישראל לא תפרוץ את המרחב שבין גדרה לחדרה, היא תאבד את הגליל ואת הנגב". כלומר, הוא שותף לדאגה של המועצות לגבי אובדן הריבונות הישראלית באזורים אלה בעתיד. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדרך שבה יש לחזק את הצד היהודי.
עברי: "אל תבין אותי לא נכון, עיני לא צרה בהטבות שהם מקבלים, להפך. אצלי במועצה יש שישה יישובים בדואיים, שאני יזמתי, אני בונה ואני מפתח. אבל זה אבסורד שבאשחר אדם נדרש לשלם מאות אלפים על מגרש, ואילו בא־נעים, יישוב בדואי ששייך למועצה שלי, הקרקע כמעט בחינם. זו האפליה נגד היהודים שאני מדבר עליה".
בצר: "אני מאמין באיזון דמוגרפי. במקום שאין איזון נוצרות בעיות, כמו בשומר החומות. כך שהבקשה שלנו היא לתת לנו להתפתח בדרך שתשמר את הקהילות, תעצור את הזדקנות האוכלוסייה ותאפשר לדור השני לגור ליד הראשון".
עברי: "גם אני בן המקום. יש דבר כזה כפר יהודי, כי תמיד היו יהודים בגליל ותמיד יהיו, ומן הראוי לאפשר להם לגור בגליל, למרות שהם יהודים. זה הבסיס של הציונות. הגענו לאבסורדים, הגענו לקצה, למצב שלא נותנים לי לגדול. האוכלוסייה מזדקנת, והצעירים שאני מגדל בורחים לתל אביב, כי בניגוד לשכנים הערבים שלהם, הם נדרשים לשלם סכומי עתק, ולכן לא מסוגלים כלכלית לרכוש בית ליד ההורים שלהם.
"אני רוצה שתושבי כמון יקבלו את מה שמקבלים תושבי כמאנה, לא שום דבר יותר. כי כאן בגליל, אנחנו היהודים המיעוט. זה מה שבתל אביב לא מבינים. אני רוצה ליישובים היהודיים שלי את מה שמקבלים השכנים הבדואים שלהם. את האפליה הזו אני דורש להפסיק. זה הכל".
תגובת משרד הבינוי והשיכון: "אנו פועלים רבות לקידום ההתיישבות בכל חלקיה. ולראיה, בשנת 2021 שווקו מעל ל־100 אלף יחידות דיור. לשם השוואה, בשנת 2020 שווקו כ־50 אלף יח"ד.
כ־30 אלף יח"ד הן באזור הנגב והגליל.
"כמו כן, לראשונה קידם המשרד את אישור מועצת מקרקעי ישראל לחתימה על הסכמי גג עם מועצות אזוריות, שלפיהם מועצות שישווקו לפחות 2,500 יחידות דיור בתחומן, במהלך של ארבע שנים, יתוקצבו עם חתימת הסכמי הגג עבור תשתיות תומכות אכלוס, מוסדות ציבור וכן לתיקון תשתיות קיימות. זאת, במטרה לעודד את צמיחת המועצות ויכולתן לקלוט תושבים חדשים ולאפשר למשפחות לגדול בהן.
"בהתאם להחלטות שקיבלה מועצת מקרקעי ישראל, הקצאה לבני מקום נעשית ביישובים רבים, ברחבי המדינה, ללא קשר לאופי הדמוגרפי של היישוב. עם זאת, הקצאת שיעור בני מקום ביישובי בני מיעוטים גבוהה יותר. זאת, על פי עמדת גורמי המקצוע שלפיה יישובים ערביים רבים נמצאים בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי וסובלים מחסמי בנייה, שבהם צמצום עתודת הקרקע הפרטית הזמינה לפיתוח, ותנועה מינימלית של מעבר בין היישובים. משכך, רוב הביקוש ביישובים הללו מגיע מבני היישוב עצמו. כמו כן, קיימת שונות תרבותית וחמולתית בין היישובים, ועל כן עידוד בני מקום מהווה פתרון מותאם יותר מעידוד להגירה בין היישובים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו