כבר לא כותבים ככה

שיטוט מהיר ברשתות החברתיות ביום שישי בבוקר ניסח היטב את השפעתה הבין־דורית של דבורה עומר. אנשים בעשור השלישי, הרביעי והחמישי לחייהם העלו שם קטעים מתוך "צוללים קדימה", הפייסבוק והטוויטר רַגשו זיכרונות עמומים מ"דפי תמר", מחוות ויזואליות ל"שרה גיבורת ניל"י", ציטוטים קצרים מ"מגדל של קוביות בניתי" והתרפקויות נקודתיות על "הנשיקה שהלכה לאיבוד".

דבורה עומר הסופרת היתה פה תמיד - מתחילת שנות ה־60 ועד לעשור השני של המילניום החדש. באומץ ובמשמעת נדירה היא סיימה יותר מיובל של כתיבה ללא הרף, יותר מ־90 ספרים שפירסמה בימי חייה ושמיצבו אותה כאחת הסופרות העבריות הפורות מאז ומעולם. הקורפוס של עומר היה תוצר של כתיבה קלה אך משמעותית - כן, אף שהוציאה לפעמים ארבעה או חמישה ספרים בשנה.

הכתיבה של עומר ליוותה ילדים שנולדו לאחר קום המדינה. קוראיה, בתחילה, היו בנים ובנות של מהגרים, ולאחר מכן של בני מהגרים. שלא כמו הוריהם, הילדים הללו נאלצו להתמודד עם שיגרת חיים של ילדים כמו בשאר העולם. בשיגרה הזו היו דמיון, סקרנות והומור, אבל גם חרדות וחששות ולא מעט בלבול. לפתחם של הילדים הללו עמדו הסיפורים של ההורים על הסבל הלאומי, אבל היתה גם מציאות ילדית אחרת, שפויה יותר, של אהבות ואכזבות והתבגרות אל תוך חברה שמנסה להתבגר ולהתעצב בכוחות עצמה.

ההישג הגדול של עומר היה ביכולתה המזהירה לתווך בין דור מבולבל של ילדים לבין דור שבחר בשתיקה. היא הצליחה, כבר בשנות הכתיבה הראשונות שלה - שנים של מדינה צעירה, יהירה, לא פעם מפוחדת - לדבר ולספר לילדים על עניינים שהוריהם לא העזו להביט בהם בעיניים מפוכחות. היא לא חששה לגעת בידיים חשופות באתוס הציוני הראשוני, אתוס של הרואיות ונוסטלגיה לצד כוחנות, ולפרוט אותו לפרוטות.

הביוגרפיה האישית של עומר, שכללה אובדן אם בגיל צעיר מאוד, שנים ארוכות של חיים ללא אב שנסע לשליחות באירופה והתבגרות בקיבוץ, היא זו שליטשה אצלה את היכולת לנוע בין הקולקטיבי לאישי באופן טבעי כל כך. בסיפורי הנעורים הידועים שלה, ובעיקר ביצירה הידועה שכתבה, "שרה גיבורת ניל"י", היא טיפלה ביד זהירה בטראומה לאומית שכללה התאבדות של דמות מיתולוגית.

אבל הניסיון לנסח נרטיב ציוני עבור הילדים - מהביוגרפיה שכתבה על הרצל דרך סיפורה של מניה שוחט ועד קורותיו של יצחק רבין הצעיר - תמיד לווה אצל עומר במגוון של נושאים וסוגיות אחרות שהעסיקו ילדים ובני נוער. "אני אתגבר", יומן של נערה פגועת שיתוק מוחין, היה עבור ילדים רבים מודל ספרותי שמגדיר תעצומות נפש; "אמא עשרה פלוס", שראה אור בתחילת שנות ה־70, סלל את הדרך לספרים רבים אחרים שעוסקים בילד חדש במשפחה; וגם "סיפור שקרה לי בדרך", ספר שפירסמה עומר ב־2010 עם ורד רביב־שורץ, שבו התייחסה לסוגיות מודרניות יותר בילדות ובהורות - מגדר, משפחות חד־הוריות ומשפחות של זוגות חד־מיניים.

כך שדבורה עומר ניסתה, בצניעות אופיינית, להתאים את עצמה לתקופה, מה שאי אפשר לומר בכיוון ההפוך. ברור שבעידן של קוסמים וערפדים ומו"לות כאוטית שמתעניינת בטרנדים מיידיים של ירידים, ספק אם יכול להיווצר קאנון של ספרות ילדים ונוער כמו זה של דבורה עומר. אבל זה לא רק שוק הספרים, זה גם אנחנו, שהשתנינו.

הספרים של עומר נכתבו לילדים ששיחקו אחר הצהריים כדורגל בחצר ולא תיקשרו באמצעות וואטסאפ. הילדים הללו גדלו לתוך תודעה צרכנית שונה לחלוטין מזו ששלטת כיום. הם למדו על בן־גוריון מהאנציקלופדיה העברית ולא מוויקיפדיה. מעטים מהילדים האלה ביקרו בחו"ל; הם גדלו על טל ברודי ומיקי ברקוביץ', לא על לאו מסי.

כיום הילדים האלה בני 30 ו־40. הם זוכרים את הספרים של דבורה עומר כגעגוע לתמימות, לישירות ולכנות שאבדו במרוצת השנים. כמו כל הורה אחר, הם ינסו להשיב את הערכים האלו מחדש, הפעם באמצעות הנחלתם לילדיהם שלהם. בזכות כל הסיבות האלה, ובזכות עשרות רבות של ספרים על פני יותר מחצי מאה, דבורה עומר היא כבר קלאסיקה ישראלית לעוד דורות רבים.