מה הם חושבים לעצמם

הקורא א' הציע לי השבוע לעסוק במה שכינה "חזיריית האלפיון העליון". הוא ביקש ממני להסביר לחברים היקרים שלה מה קורה ממש מתחתיהם, לחבר אותם בחזרה עם העם, למוטט את חומות חוסר השקיפות שיוצרות את "שנאת העשירים". 

מגישה: דניאל רוט, הפקה: בת חן הולנדר, צילום: פז בר, הלבשה: "מנגו", ארכיון: משה שי, ערוץ הכנסת, בני פלבן, זוהר קליגמן

אתה צודק, אמרתי לו, הבטן של רבים מתפוצצת מסיפורי חובות דנקנר ודומיו. הם אוכלים עכשיו את מה שבישלו לעצמם. 

הבטחתי לו להביא כאן את עיקר דבריו תחת הכותרת: "מה הם חושבים לעצמם".

• מה חשבה לעצמה המנכ"לית רקפת רוסק־עמינח, כשהחליטה למחוק לנוחי דנקנר חוב של 150 מיליון שקלים? שהסוד שלה יישמר במרתפי הבנק? שהשערורייה לא תפרוץ החוצה? שלא יימצא אפילו בעל מצפון אחד בבנק שיפתח את הפה? 

• מה חשבו חברי דירקטוריון הבנק כשאישרו את המחיקה: שכללי המשחק של 'אתם מקבלים כסף כדי לשתוק ולעצום עיניים', לא ישתנו? שהם ימשיכו להיות בובות של ההנהלה והציבור לא יפצה פה? שיש באמת חוקים לאזרחים מהשורה, ויש חוקים וכללי התנהגות לטייקונים, לדנקנרים ולאחרים מסוגם?

• מה חשב לעצמו נוחי דנקנר - שאפשר לתעתע הלאה בציבור באמצעות קניית עיתון? שאפשר להציב תנאים לבנקים כאילו הם חייבים לו כסף ולא הוא להם? שאפשר לבקש מחיקת חובות עתק בלי למכור את הווילה הפרטית שלו בעשרות מיליוני שקלים?

• מה חשב דנקנר כאשר שילם ל־13 מנהלים בכירים בחברותיו בעשור האחרון קרוב לחצי מיליארד שקלים, בלי קשר לתוצאות ולמצב החברות שהם מנהלים? שהם באמת שווים את זה? שמדובר בגאונים ובמוחות אנליטיים?

• מה חשב לעצמו דנקנר כשחברות בבעלותו שילמו לעבריין אריה דרעי שני מיליון שקלים תמורת "ייעוץ" - שהנוכל הסדרתי הזה הוא באמת מומחה לכלכלה או גאון פיננסי? ששכר המיליונים המופקע והמופרך לא יתפרסם? שאנשים לא ישאלו בסוף על מה ולמה ניתן הכסף לאיש שסרח? 

• מה חשב לעצמו אריה דרעי חודשים ספורים אחרי שדיקלם בבחירות את אנחנו בש"ס מייצגים את מי שאין להם? שהתייצבותו השבוע לימין הנדיב נוחי דנקנר תעבור בשלום? שלא יימצא מי שיזכיר לו את המיליונים שקיבל כ"שכר ייעוץ"?

• מה חשב לעצמו דני דנקנר, בן דודו של נוחי, כששילם מאות אלפי דולרים "דמי ייעוץ" לשמואל דכנר בלי שהציג בדירקטוריון חברת המלח את הסיבה האמיתית למתן הכסף? שהסיפור ייקבר לעד? שדכנר המנוח, עד המדינה בפרשת הולילנד, לא יחשוף את הסוד הזה לעולם? 

• ועוד שאלה מפנה א', הפעם בעניין מנכ"ל אל על, אליעזר שקדי: 

מה חשב שקדי בעת הראיון איתו בטלוויזיה בעניין שמיים פתוחים - שהציבור לא יידע שחברת התעופה הלאומית שילמה לו בשלוש השנים האחרונות כ־18 מיליון שקלים בקירוב? שהציבור לא יידע שקודמו בתפקיד, חיים רומנו, השתכר בחמש שנים יותר מ־30 מיליון שקלים? שהוא וארבעה בכירים אחרים באל על שאבו יחד בשמונה השנים האחרונות 120 מיליון שקלים?

האפשרות שהתשובה לרוב השאלות שלעיל היא אחת, "כן" מוחלט, מעוררת חלחלה. אני נוקט כאן לשון המעטה. 

הכסף והקול השפוי

השבוע ביקר ב"ישראל היום" איש עסקים ישראלי שראה כבר כמעט הכל בחייו, ובכל זאת שומר על שפיות. הוא מכיר במגבלות הכוח, לא רכש לעצמו וילה מנקרת עיניים, אין לו טירה בחו"ל, לא תראו אותו מתחכך עם שועי הארץ. הכסף, הכוח והקשרים, בבנקים ומחוצה להם, לא סינוורו את עיניו.

הוא הגיע לשיחה איתי ועם עוזי דיין ומיכל שבת על רקע מה שכינה "תובנות כלכליות" - או בלשוננו: הפקת הלקחים מפרשת נוחי דנקנר ודומיו. תפקיד הדירקטורים, משכורות העתק, הכשלים והבעיות ואיך זה מצית את המחאה החברתית. 

"כשאני קורא על המשכורות של צמרת החברות הכלכליות, במשק הציבורי והפרטי", הוא אומר, "אני שואל את השאלות שאתם שואלים: מה זה צריך להיות? מה פתאום? אין אדם, אפילו הוא נורא חכם ונורא חרוץ ונורא מוכשר, ששווה פי 500, פי 200, פי 100 ואפילו לא פי 50 מאדם אחר. אין, פשוט אין, נקודה. 

"אין מצב כזה כי בניהול עסקי אתה לא יודע אם האיש באמת יותר טוב מאחרים או שהוא פשוט היה בר מזל. למה בר מזל? כי לאחרים לא ניתנה למשל הזדמנות שווה".

הוא מכנה את טירוף המשכורות הזה "בעיה סוציולוגית" ומסביר שכאן מתחילות חלק מהצרות. "פעם היו המנהלים גאים במשכורות שקיבלו, שלא הזכירו את מה שקורה היום. הייתי שם אישית. הם היו גאים בתרומה שלהם לחברה, בהישגים, בעבודה ובעשייה. הם פירסמו את המשכורות שלהם במסגרת 'אור השמש יחטא', כי הם חשבו שהפרסום ימנע ניקור עיניים. הפערים לא היו בשמיים.

"חלפו שנים ופרסום המשכורות גרם לתוצאה הפוכה: הוא הניע את גלגלי הקנאה והתחרות האישית. מנהלים ראו כמה משתכרים אחרים ואמרו גם אני רוצה... אמרו, דרשו וקיבלו עוד ועוד בלי שום קשר לביצועים שלהם. למה? ככה. כי זו הנורמה הפסולה שקנתה לה אחיזה בכל מקום".

הפרות השמנות והרזות

לטובת מי שאינם קוראים את העיתונות הכלכלית, מסביר האורח בתמצית שבתמצית את סיפור הפירמידה של דנקנר ובלוני החמצן שלה. את ההבדלים בין נוחי דנקנר, הבעלים הנוכחי (הזמני?) של קבוצת אי.די.בי, לבין משפחות רקנטי וקרסו, שהקימו את הקבוצה לפני עשרות שנים ועשו איתה חיל.

בעלי השליטה המייסדים השקיעו כמעט את כל הרווחים בתוך החברות, כמעט שלא חילקו דיבידנדים, בנו אימפריה ענקית של בנקאות, ביטוח ושיווק - שמרו על מה שהיה להם, כלשון האורח שלנו, "תוך התנהלות עסקית סבירה". גם הם לא היו נקיים משגיאות, הוא מוסיף, אבל השורה התחתונה היתה יחסית מוצלחת.

"עד שיום אחד ב־2003 רכשה קבוצת נוחי דנקנר את אי.די.בי בסכום של מאות מיליוני דולרים, כאשר את עיקר המימון לרכישה היא השיגה בהלוואה מהבנקים. 

"דנקנר הביא מהבית חלק קטן מהכסף, יצא למסע השקעות הרפתקני בכסף לא שלו, חילק מיליונים להרבה אנשים, תרם תרומות, צפה ממרומי פירמידת החברות שבשליטתו בפרות המזומנים של האימפריה  שרעו באחו למטה: שופרסל, סלקום, כלל ביטוח ואחרות. הוא האמין כנראה שהפרות האלה יצליחו לפרנס הלאה את ההלוואה שלו".

- הוא טעה?

"טעה בגדול, לדעתי. כשסלקום הכניסה הרבה פחות כסף בגין הרפורמה של כחלון בתקשורת הסלולרית, וכאשר שופרסל הרוויחה פחות בגלל מחאת הקוטג' - גילה דנקנר שפרות המזומנים האלה הופכות לרזות יותר ויותר, כמעט כמו בחלום ההוא של פרעה.

עכשיו אני שואל אתכם היכן כל אותם מנהלים גאונים שמרוויחים אצלו עשרות מיליונים? מה הם בדיוק עשו כדי למנוע את המפולת? כיצד הם שיפרו את המצב?"

חרפת הדירקטורים

השיחה עם האורח שלנו גלשה כצפוי גם למקומם או להתאיידותם של הדירקטורים בבנקים ובמוסדות רגישים אחרים. גם כאן, כדרכו, היה איש שיחנו מאוד זהיר. ובכל זאת - ברגע מסוים הוא נגע בפצע הכואב הזה ללא כפפות.

"תראו מה קורה כבר שנים בנושא הזה: כולם רוצים להיות דירקטורים. כולם נאבקים על הכיסאות החלומיים האלה. אתם אמרתם חזירייה, לא אני, ואני מכיר את התור הארוך של בעלי הקשרים והמרפקים והמיוחסים: זה החלום של כל אמא פולנייה. דירקטור עובד מעט יחסית ומקבל הרבה כסף יחסית; הוא נהנה מהרבה כבוד וכוח וכל מה שמסביב. והעיקר: יש לו אפס סיכונים".

- למה אפס סיכונים?

"כי ככל שאני יודע, אין שום שוט שמאיים על השומרים האלה ברצינות. אין להם ממה לפחד גם במקרה של רשלנות. יש להם פוליסת ביטוח נגד תביעות כאלה, ואני יותר ממנחש שהיא בלי השתתפות עצמית אמיתית".

- אילו היה הדבר בידיך, מה היית עושה?

"קובע השתתפות עצמית בגובה ההכנסה השנתית של הדירקטור או אפילו מכפיל זאת. להתרשלות ולעצימת עין צריך להיות מחיר שמכאיב בכיס הפרטי. בלי שכר ועונש העולם הכלכלי אינו יודע להתנהל".

בכיר לשעבר בצמרת אחד הבנקים מאשר: "נכון, לדירקטורים יש פוליסת ביטוח. נכון, את מה שאתם מכנים 'ההשתתפות העצמית' אמור לכסות בעצם הבנק. למה? כי אחרת לא יהיו לנו דירקטורים. איש לא יהיה מוכן להסתכן".

- זה פתח להפקרות ולרשלנות? 

"הפוליסה אינה תופסת במקרים של רשלנות במזיד; של פגיעה או חבלה במתכוון; של עצימת עיניים לטובת בעל אינטרס או שליטה כזה או אחר. היא באה להגן על אנשים שטעו בתום לב. אני חושב שזו גישה נכונה".

הבנקאי הזה טועה: במצב הנוכחי דירקטורים רבים מתנהגים כבובות. אין פיקוח אמיתי על החלטות הנסגרות בחדרי חדרים. שומרי הסף מצביעים ברוח מי שמינו אותם. בצדק רב מבחינתם: הפכו אותם לעופות מוגנים. 

התפקיד של דפני ליף

לפני יותר משנה, בעיצומה של המחאה החברתית, הגיעו כמה מראשי המחאה ובהם דפני ליף להתייעצות עם פרופ' שלמה סבירסקי. סבירסקי עומד שנים בראש מכון אדוה לחקר מדיניות חברתית והוא הציע לאורחיו לא למהר לקנות את הצעות הממשלה. לא לבלוע את כדורי ההרדמה שלה.

רוח דבריו היתה: מותר לומר לא כדי להגיע לפתרונות ולהישגים טובים יותר. 

האורח שלנו נדרש גם הוא לדפני ליף ולמחאה ההיא, ואומר שכל אותם כשלים במערכת הכלכלית, לרבות התנהלות קבוצת דנקנר, מזמינים את תנועות המרי הגדולות. "החבר'ה האלה של דפני ליף אינם צריכים למצוא או להציע פתרונות אלא להציף את הבעיה. הילדה ההיא צריכה לומר: אי אפשר לחיות ככה. אני עובדת ומתאמצת ומשלמת מסים, ולא מגיעה לכלום.

"התחבורה יקרה, מחירי הדיור גבוהים, עלות המזון אינה סבירה. תפקידה לאחוז בפנס ותפקיד הממשלה למצוא פתרונות. צריך לזכור: יש אנשים קשי יום ויש מי שרוצים לחיות טוב יותר. סדר העדיפויות מתחיל תמיד מלמטה. אסור לממשלה להתבלבל".

המלחמה ב"דה מרקר"

לפני שנתיים התקשרו אלי בנפרד שני כתבים מ"הארץ" ושאלו לעצתי: לעבור ל"מעריב" או לא לעבור? להיפרד מ"הארץ" דל האמצעים, לטובת הכסף הרב שהובטח להם בעיתון שקנה נוחי דנקנר, או להישאר בבית כלשונם? לשדרג את עצמם כספית או לדחות באלגנטיות את ההצעה?

השניים השיבו בסוף בשלילה. הם הבינו או חשדו שנוחי דנקנר לא מבקש את ידם ממניעים עיתונאיים בלבד. הוא מחפש נקמה, הוא מבקש לבוא חשבון עם המוסף הכלכלי של הארץ, "דה מרקר", הוא מוכן להשקיע מיליונים רבים במלחמה בעיתון שקרע את המסיכות מפניו ומפניהם של כמה מחבריו.

ואני שואל: בשביל זה קונים עיתון? זה שיקול הדעת של מנהל הפירמידה? זו התבונה העסקית שלו? זה הדגל שלו - למוטט עיתון שמציב את המראה מול פניו? לא היו לידו מי שיאמרו לו טמבל, ברח מזה, בסוף תישאר קרח מכאן ומכאן? 

מתברר שלא היו.

לפני שבוע נסגר המעגל: "דה מרקר" חשף את סיפור מחיקת החוב לדנקנר וגרם לסערה ציבורית. מחיקת החוב בוטלה. התוצאה: ההרפתקה של דנקנר באי.די.בי הגיעה כנראה לקיצה.

אשת הברזל מאשקלון

אחרי התלבטות ממושכת קיבלה השבוע לאה מלול, הדוברת לשעבר של בית החולים ברזילי באשקלון, החלטה אישית: להתמודד על ראשות עיריית אשקלון. עדיין לא ברור אם היא תתמודד ברשימה עצמאית או מטעם אחת הרשימות הקיימות בעירייה, אבל ברור שהחלטתה לרוץ היא סופית ושלראש העירייה הנוכחי, בני וקנין, צפויה התמודדות מול אישה מרשימה.

מלול התפרסמה לפני שנים אחדות במלחמה העיקשת שניהלה, יחד עם מנהל בית החולים לשעבר, שמעון שרף, נגד חוגים חרדיים קיצוניים. כשבריוני ארגון אתרא קדישא ניסו לסכל את בניית חדר המיון החדש הממוגן, בטענה שהוא נבנה על שרידי קברים ועצמות, קמה נגדם מלול באומץ והוכיחה שאפשר לפנות את העצמות למקום אחר ולגשת לבנייה. ואכן, אחרי קמפיין ממושך פונו העצמות והחלה בניית האגף החדש.

אתמול אישרה מלול כי קיבלה כבר את ההחלטה, אחרי שגורמים שונים בעיר פנו אליה, אבל סירבה להוסיף פרטים. "הכל ממש בהתחלה", אמרה, "הכל בחיתולים. דבר אחד אני מבטיחה: הקמפיין שלי יהיה חיובי". 

מירי רגב בשירות גפסו 

מי תומכת בשמעון גפסו, ראש העיר הבעייתי של נצרת עילית, שרודף שומרי חוק, שמצפצף על החוק, שמשמיץ את רשויות האכיפה ושעושה דין לעצמו? מי התייצבה לצידו כתומכת נלהבת בכנס פוליטי מטעמו לקראת הבחירות?

ח"כ מירי רגב. ומי לא חזרה אל מיכל שבת שביקשה לשוחח איתה על המקרה ולקבל את תגובתה? צדקתם: ח"כ מירי רגב. 

הדירה של בן־אליעזר (ב')

הפרסום כאן בעניין הדירה שרכש שר התמ"ת לשעבר, בנימין (פואד) בן־אליעזר, ביפו ב־9 מיליוני שקלים, מעבר לניקור העיניים שלו כנציג בכיר של מפלגת הפרולטריון, גרם לכמה קוראים להתפעל מההישג הכלכלי המזהיר.

אחד מהם, שי אבני, כתב לי בין היתר: "איך זה שאתה לא שואל במדור שלך מהיכן יש לבן־אליעזר סכום של 9 מיליון שקלים? איך אדם שעבד בצבא, כיהן כחבר כנסת, היה שנים שר, ואנחנו יודעים מה היה שכרו בכל תפקיד - צבר כל כך הרבה כסף?

שאלה טובה שמזמינה את ח"כ בן־אליעזר להשיב עליה. שמור לו כאן מגרש הולם להסביר לאזרח מהשורה, ובייחוד לבני הדור הצעיר המיואשים, שלא הכל אבוד. להוכיח להם שיש תקווה ושבגיל 70 גם להם יהיו בחשבון הבנק מיליוני שקלים. הם יוכלו לרכוש דירת פאר כמו זו של פואד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו