הדרמה היא בתוכנו | ישראל היום

הדרמה היא בתוכנו

בעזרת שלל ניגודים - ציניות והבעת רגש, ריאליזם וסוריאליזם - מתארים סיפוריה של נגה אלבלך בדיוק רב את קהות החושים שגרמה תרבות הריאליטי
פורסם ב: עודכן ב:
0
  • אם כל דבר הוא "מדהים" ו"מרגש" - אז שום דבר כבר לא מדהים ומרגש. גמר "כוכב נולד"
    אם כל דבר הוא "מדהים" ו"מרגש" - אז שום דבר כבר לא מדהים ומרגש. גמר "כוכב נולד"
    צילום: 
    מישל דוט קום
  • "הדחיפה" ו"החורף שלי בזירולנד". עטיפות הספרים
    "הדחיפה" ו"החורף שלי בזירולנד". עטיפות הספרים

ב"ברטלבי הלבלר", אחד מסיפורי המופת של הרמן מלוויל, מתואר לבלר צעיר ומבטיח בוול־סטריט, שמחליט ביום בהיר אחד להפסיק לשתף פעולה עם השיטה. על כל מטלה שהוא מקבל מהבוס, הוא משיב: "הייתי מעדיף שלא". הסרבנות הפסיבית והמפתיעה של ברטלבי גוברת והולכת, ואחרי שהוא מפוטר הוא אף מסרב, או יותר נכון "מעדיף שלא", לעזוב את המשרד.

במובנים רבים הגיבורים בשלוש הנובלות המאוגדות ב"דחיפה", ספרה החדש והנהדר של נגה אלבלך, הם גיבורים ברטלביים. מדובר באוסף של יחידים תלושים, המתקשים למצוא את עצמם בתוך תרבות הריאליטי והקפיטליזם הדורסני. הם מגלים במהרה כי כל ניסיון לקרוא תיגר באופן אקטיבי על הסדר הקיים נועד מראש לכישלון ופונים לפסיביות. ובכל זאת "הדחיפה" הוא ספר אופטימי ומלא חמלה בצורה בלתי רגילה.
נתחיל בסוגיית השם. "הדחיפה" הוא שם הנובלה שחותמת את הקובץ החדש. אך למעשה, בכל אחת מהנובלות מופיעה דחיפה. המרתקת מכולן, בעיניי, מופיעה בנובלה הראשונה, "אני כוכב נולד". 
הסיפור עוקב אחר הזוכה בתחרות כוכב נולד, הבוחרת להתרחק מאור הזרקורים. במקום להפוך ל"סלב", היא יוצאת לסיבוב הופעות סודי בצפון. אלא שהבחירה באלמוניות מופקעת ממנה במהירות הבזק, בשעה שכתבת טלוויזיה מצליחה לתעד במצלמתה את "הסיפור המרגש". ניסיונה של הכוכבת הנולדת להתנגד ולהדוף ממנה את הכתבת הופך בעצמו לסיפור חדשותי עסיסי. לא רק שהדחיפה אינה משיגה דבר, היא אף מעצימה את הדרמה שבה מאביסה ההפקה את הצופים.
כאן מתגלה סוד כוחו של הספר. המציאות שאותה מתארת אלבלך יכולה להיות מדכאת ביותר. זו תרבות מערבית שפשטה את הרגל וכבר אינה מסוגלת להסביר לנו את חיינו; זוהי מציאות מלאת ייאוש, שמאופיינת בהשטחה מוחלטת של הרגש - אם כל דבר הוא "מדהים" ו"מרגש", אז שום דבר כבר לא מדהים ולא מרגש; אם כל מתמודד בתחרות ריאליטי צריך סיפור חיים "ייחודי" ו"נוגע ללב", המנוצל בצורה צינית כדי להעלות את הרייטינג של התוכנית, אז האדם הוא כבר לא אדם, וודאי שהוא כבר אינו "ייחודי". הוא בסך הכל פונקציה. 
ואולם בתוך המציאות המדכאת הזאת מצליחה אלבלך לזהות אינטימיות, רגש, יופי, תקווה, רגעים קטנים של חסד. כל אחת מהדמויות הראשיות מגלה שיש לה דמות מקבילה, מעין נפש תאומה, שעימה היא מצליחה לקשור קשר. גם אם אין בכך פתרון לתחושת הניכור והתלישות, וגם אם הדמויות רואות את עצמן כ"מגרש גרוטאות מלא בהתחלות שווא", הרי האהבה והתמיכה האלו הופכות את החיים להרבה יותר נסבלים.
אלבלך, שפנתה אל עולם הספרות אחרי עשור שבו עבדה ככלכלנית וכאנליסטית בשוק ההון, מוכרת לקוראי העברית בעיקר בזכות סידרת המופת שהיא עורכת עם אברהם קנטור בספריית פועלים, ובה ראו אור ספריהם של דיוויד פוסטר וואלאס, חרברנד באקר ואחרים. 
אין ספק שכתיבתו של פוסטר וואלאס, שהיה מבקר חריף של התרבות האמריקנית אך גם תיאר בצורה אינטימית ומלאת רגש את דמויותיו, השפיעה על כתיבתה. אלבלך מתבוננת ברגישות בפרטי המציאות הזעירים ביותר - בניתוחים להגדלת שדיים, בתנאי הקופאיות בסופר, במותגי אופנה - והופכת אותם ביד אמן לביטוי לנלעגות ולטרגיות שבקיום המודרני. ואולם, גם כאשר הביקורת חריפה, היא ניתנת תמיד ממקום מלא חמלה, ומתוך הבנה שהגיבורים אינם אשמים במצבם. 
ב"נירה", הנובלה השנייה בספר (שראתה אור לראשונה בנוסח שונה באנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור"), מגוללת אלבלך את סיפור האהבה המוחמץ של שני גולים נצחיים: היא, אישה צעירה שנטשה את עולם האופנה השטחי לטובת עבודה מספקת יותר כמאיירת, והוא, שחזר לארץ משהות ארוכה בארה"ב, ללא תוכנית ברורה, כשהוא מותיר אחריו לא רק קריירה אקדמית מבטיחה אלא גם את בתו בת ה־14.
באחד המונולוגים היפים בסיפור מסבירה נירה את המחיר הכבד שצריך לשלם מי שאינו מקבל עליו את הציפיות החברתיות (למשל, הגבר שבו התאהבה, אשר נוהג לשוטט ברחובות כשידיו מורמות לשמיים). דרוש אומץ לדבריה, "להפוך את חייך למה שנחשב בדיחה בעיני רוב בני האדם". זהו "האומץ להיראות מופרע. האומץ להיות מופרע. אני לא יודעת אם יש לי די אומץ להכיל מראות כאלה בשלוות נפש. לא, המראה כואב, ואני מפחדת".
הדיאלקטיקה המטלטלת הזאת הופכת את "הדחיפה" לספר משובח. אלבלך משתמשת בחומרים השגרתיים ביותר בתרבות הפופולרית, אך מצליחה לטעון אותם במורכבות וברגישות יוצאות דופן. היא צינית עד כאב, אך גם אנושית ומלאת אמפתיה. היא כותבת בלשון הווה תכליתית ומנוכרת, אך גם טווה דיאלוגים נפלאים, חמים ומרגשים. היא נעה בין ריאליזם מוקפד לסוריאליזם על גבול האבסורד. הכתיבה שלה לא מציעה פתרונות, אך בהחלט מציעה נחמה. 
הדחיפה / נגה אלבלך הקיבוץ המאוחד, 222 עמ'
*   *   *

לפעמים שתיקה לא מספיקה

סיפור התבגרות איטלקי מנסה לעסוק בכאב חברתי במילניום החדש • אבל התוצאה מבולבלת
אפשר להבין מדוע הרומן הראשון של פאולה פרדיקטורי, ילידת 1967, שראה אור בשנת 2012, מתורגם עתה לעברית. הספר נכתב מתוך תודעה של נערה צעירה הגדלה בהווה הגלובלי המיידי, כמו "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. המציאות האוניברסלית הצעירה אינה מוגבלת לשפות ולמדינות. 
אלסנדרה בת ה־17 מאבדת את אמה ומתגוררת עם סבתה. היא נתמכת על ידי שתי החברות הכי טובות של אמה: קלאודיה ואנג'לה. השרשרת המטריארכלית לא מקלה על אלסנדרה בהתמודדותה עם הקשיים במפגש עם האהבה.
לספר שני צירי עלילה: מצד אחד החיים הממשיכים אחרי מות האם, ומצד שני דיאלוג של הבת עם האם המתה. 
הרומן של פרדיקטורי הוא יומן כרונולוגי של אירועים המתרחשים בחיי הגיבורה, אך בין הימים נפרס מרחב מטפיזי שבו היא משוחחת עם אמה ומפליגה לאירועים שונים שהתרחשו בעבר. אלסנדרה מתוודה בפני אמה, ברגש גדול, ובפיוטיות - על כל מה שנשתק ודובר ביניהן.
המעבר בין מות האם לבין הכניסה שלה לחיים זוגיים הוא האישור מחדש של החברה האיטלקית בכלל והחברה המערבית.
אלסנדרה מחליטה לצאת מהסדר החברתי כדי לסמן את אבלותה. היא מתיישבת לצד גבריאלה, בחור עני, לא מקובל, שזכה לכינוי "זירו" מאחד המורים. היא מבינה שפעולתה מוציאה אותה החוצה מתוך המחנה, שהרי סדר השולחנות בכיתה מסמן מעגלי כוח:
 "אני מתיישבת ליד השולחן ויש לי מין תחושה שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי. יש לי צפצוף באוזניים והלב שלי הולם ואני לא יודעת אפילו למה אני עושה את זה. כעס, כאב? לא, בנאלי מדי, הכאב הוא לא מה שמניע אותי, אני אפילו לא יודעת איזו צורה יש לו, לכאב הזה, ואיפה הוא מסתתר. פשוט אחרי המוות שלָך שום דבר לא יכול להיות כמו קודם, אני שוליית הקוסם שאף אחד לא יכול לעזור לו".
אלסנדרה נכנסת לעולם אחר. עם היכרותה את גבריאלה, היא לומדת על החלקים העניים יותר של העיר ועל רמת הציפיות של האוכלוסיות המוחלשות. אך היא גם מרשה לעצמה לבדוק את המעמד האיטלקי העשיר, למשל באמצעות ביקור בביתו של ג'ובאני, מחזר עשיר מכיתתה.
הכתיבה של פרדיקטורי אינה מסתדרת בקלות בשום ז'אנר. הוא נקרא כספר לבני נוער, אך גם ככזה שמציב את המבוגרים בפני העולם המדומיין של הצעירים.
הוצאת כתר ביקשה להוציא ספר לקהל צעיר, אך עלילתו אינה פונה לקהל זה ומכילה מסרים כבדים ומורכבים מדי. מאידך, הרומן גם אינו ספר מבוגרים קלאסי, כך שהספר אולי נופל מעט בין הכיסאות. 
החורף שלי בזירולנד / פאולה פרדיקטורי מאיטלקית: מונה גודאר, כתר, 252 עמ'

 

 
 

outbrain-article-desktop-side