דרמת חייו

קהל רב יגדוש הערב את אולם המופעים של תיאטרון הסימטה ביפו, להצגה "פרפרים בזריחה" של אנסמבל הצעירים של התיאטרון. בשורה הראשונה, נרגש, יישב במאי ויוצר המופע, עידן זילברשטיין. דרך חתחתים ארוכה, פיזית ונפשית, הוא עבר בדרך לערב הזה. לצידו תשב מנהלת התיאטרון, עירית פרנק, האישה שהעניקה לו מחדש את הזדמנות חייו. 

בשש השנים האחרונות נראו חייו של זילברשטיין כמו טרגדיה יוונית. הוא עבר שלושה אירועים מוחיים ושלושה אירועי לב, ועבד כשומר לילה במגדל יוקרה בתל אביב. שם, כשהיה בשפל הגדול, לא שיער שיחזור אי פעם אל אהבתו הגדולה - הבמה.

"הייתי באמת בתחתית של התחתית. איבדתי את הביטחון העצמי, הפסקתי לעבוד ולהתפרנס, איבדתי יכולות ותפקודים, המצב שלי הלך והידרדר.

"למזלי, עירית, שהכירה אותי מעבודה משותפת שלנו בתיאטרון בעבר, החליטה להחזיר אותי לבמה ולחלץ אותי מהמקום הנמוך שבו הייתי. זאת היתה החלטה אמיצה שלה, שריגשה אותי. היא העניקה לי חיים מחדש, נתנה לי חמצן. אני לא יודע בכלל איך להתחיל להודות לה".

באולם החזרות של הסימטה, תיאטרון השוליים (פרינג') הוותיק בישראל, זילברשטיין (53) נראה פורח, מלא חיים ומרץ. איש גבוה ורזה, מטר ותשעים של כריזמה, שמנהל בחן ובסמכותיות את האנסמבל הצעיר והבועט שלו - "זָגופָּ", ראשי תיבות של "זחל, גולם ופרפר". חבורת שחקנים ואנשי אמנות מוכשרים, שהתקבצו יחד לפני שנה ולא מפסיקים לעבוד. אפשר למצוא שם, בין היתר, רקדנית מספרד, רקדנית וזמרת אופרה שהיא גם שדרנית רדיו, מורה לקולנוע, להטוטנית, בוגרת בית ספר למשחק, עובד בחנות בגדים, ועוד. 

זילברשטיין צופה בשחקניו בחזרות האחרונות לקראת עליית "פרפרים בזריחה". שלוש התרחשויות שונות הוא כתב וביים להצגה, כולן נוגעות לסוגיה של חופש: אמא על סף לידה מבקשת לשחרר את התינוקת שלה עוד לפני שהיא נולדת; ילדה גונבת אש ששייכת לנהנתני החברה הגבוהה; ואישה נעלמת שהופכת למנהיגת התנגדות נגד משטר רודני. 

"כשכתבתי את 'פרפרים בזריחה' רציתי לעסוק בשאלה גדולה: למה האדם זקוק לחופש", הוא אומר. "רק היום אני מתחיל להבין שיש לזה קשר גם לכל האירועים שעברתי בשנים האחרונות, גם הפיזיים וגם הרגשיים". 

חזרות אחרונות. התאורה מלטפת את התלבושות הססגוניות. השחקנים רוקדים, שרים ומדברים, נעים על הבמה בדיוק מרשים. קטעי הווידאו והמוזיקה נרתמים ללוות את ההמולה. זילברשטיין לא מעיר הערות תוך כדי הסצנה, אבל רושם לעצמו תזכורות על גבי דפים, מחשש שישכח. בתום שלוש שעות וחצי הוא חוזר לדירתו השכורה ברמת גן, למנוחת צהריים. אחר כך הוא מנתח את החזרה, ולמחרת חוזר עם תובנות והערות לשיפורים. כך, בעבודה סיזיפית כמעט יומיומית. 

כשפרנק הציעה לו את הבמה להקים לה אנסמבל צעירים, אחרי שהתאושש מהאירוע הבריאותי האחרון שלו, זילברשטיין דיבר על "שנת עבודה אחת לפחות, עד שייצא מזה מופע" - משך זמן חריג בעולם התיאטרון, אפילו בעולם הפרינג'. פרנק זרמה, וזילברשטיין יצא לדרך. 

עד לפני שש שנים הוא היה פעיל "עד מעל הראש", כהגדרתו. כתב מוזיקה לעשרות הצגות, סרטים ותוכניות טלוויזיה, ביים הצגות, לימד משחק, הקים תיאטרון בקריית שמונה, עבד עם קבוצות תיאטרון של בני נוער בכלא ונחשב למוערך מאוד.

אבל אז התהפך עליו עולמו, כשמאדם בריא הפך אט־אט לשבר כלי. "האירוע המוחי הראשון שחטפתי לפני שש שנים תפס אותי באמצע חזרה להצגה 'חלום על נייר זכוכית' בתיאטרון תמונע. זו הצגה שכתבתי, ביימתי והלחנתי לה את המוזיקה (שיחקו בה, בין השאר, דניאלה וירצר ואייל שכטר; ע"נ). 

"באמצע החזרה הבחינו עוזר הבמאי ואחד השחקנים שאני לא בפוקוס. הרגשתי לא טוב, הגוף לא נענה לי פתאום. זה הלך והחמיר, והרגשתי שצד שמאל שלי ממש נחלש. עזבתי את החזרה ונסעתי מהר הביתה. אשתי, פזית, שלחה אותי מייד לרופאת המשפחה שלי, ששלחה אותי מייד לבית החולים". 

הרופאים אבחנו שזילברשטיין עבר אירוע מוחי חולף (TIA). "מייד נתנו לי פאקט של כדורים מדללי דם וכאלה. אני זוכר שאיבדתי את הקול, והרגשתי עייפות מטורפת וחולשה בצד שמאל. בהתחלה לא הבנתי את חומרת המצב. חשבתי לעצמי, יאללה, יטפלו בי שבוע־שבועיים, והכל ייגמר.

"מהר מאוד הבנתי שלא. הזיכרון שלי נפגע, איבדתי יכולות כמו קריאה וכתיבה, לא יכולתי לקרוא תווים". 

למרות מצבו, הוא המשיך לעבוד בשלט רחוק על ההצגה בתיאטרון תמונע. "הייתי מדבר עם השחקנים מבית החולים ונותן להם הנחיות. כשחזרתי הביתה, הרגשתי עשירית מהאדם שהייתי לפני האירוע. כעבור חודשיים 'חלום על נייר זכוכית' עלתה בבכורה, ולא יכולתי לשלוט על ההתרגשות שלי בערב ההוא. יצאתי מדעתי מרוב התרגשות". 

התפקודים הפיזיים והקוגניטיביים שלו נפגעו. "לפני האירוע הייתי קורא שניים־שלושה ספרים בשבוע, וכותב מוזיקה וטקסטים מדי יום, ופתאום לא יכולתי לעשות כלום. זאת היתה אימה מוחלטת. לא הכרתי את עצמי. אני, שכל חיי במוזיקה, לא יכול פתאום לזהות תווים?" 

הוא עבר שיקום פיזי בתל השומר, ובהמשך בקופת חולים, ועבד עם מטפלים על תרגילי זיכרון, שעל בסיסם לימד את עצמו לקרוא ולכתוב מחדש. גם תווים למד שוב לקרוא, ואט־אט החזיר לעצמו את היכולות המוזיקליות. הוא חזר לתיאטרון, כתב מחזה ומוזיקה, וגם ביים את ההצגה "אסופי", שעלתה בתמונע. 

•  •  •

אבל הגוף בגד בו שוב. שנה וחצי אחרי האירוע המוחי מצא עצמו זילברשטיין חוזר לתל השומר, הפעם עם כאבים עזים בחזה. 

"הגעתי לשיבא ביום חמישי בלילה, והכניסו אותי מייד לצנתור לב. השתילו לי שני סטאנטים והוציאו אותי לחדר ההתאוששות. הבן שלי, בר, היה איתי. פתאום אמרתי לו שאני לא רואה אותו. נהיה לי חושך אמיתי, מפחיד. כמעט 40 דקות לא ראיתי כלום.

"בקיצור, זה היה אירוע לב, שהתפתח לאירוע המוחי השני שלי. לצערי, הבן שלי נאלץ לראות אותי במצב הזה".

זילברשטיין מספר שזו היתה התקופה הקשה בחייו. "אחרי האירוע השני התחלתי לאבד את הביטחון העצמי. היו לי בעיות זיכרון קשות, שאילצו אותי לרשום כל דבר על פתקים. הדבקתי פתק על מושב הנהג באוטו, כדי לזכור לאן אני צריך לנסוע. שמתי לי תזכורות בטלפון למלא דלק. את המפתחות של הבית והמכונית הייתי חייב לשים במקום קבוע, אחרת לא היה לי מושג איפה הם".

גם על פגישתנו, בדירתו, הוא נאלץ לרשום לעצמו תזכורות. בניגוד לחזרות עם שחקניו, שם הוא נשמע נמרץ והחלטי, הדיבור שלו בבית איטי ומהוסס יותר. מדי פעם קם מהכיסא ומתהלך בבית, כדי להיזכר בדברים שרצה להגיד. כך, למשל, הוא מספר שעבר בשנים האחרונות שני צנתורים נוספים ("היה פער של כמה חודשים בין הראשון לשני, וכשנה בין השני לשלישי"). 

הוא נשוי לשחקנית־זמרת פזית נוני (53), שאותה הכיר ב־1985, כששירתו יחד בלהקת הנח"ל, ויש להם שני ילדים - בר (28), שסיים לימודי משחק בניו יורק, ומאיה (22).

"יום אחד עידן נסע לפגישת עבודה בבאר שבע", מספרת פזית. "הוא התקשר אלי משם ושאל אותי למה נסע. הייתי צריכה להזכיר לו עם מי הוא אמור להיפגש. זה לא היה פשוט בכלל".

עידן: "המצב שלי הלך והידרדר. הייתי מגיע לפגישות עבודה בכל מיני עניינים שקשורים לתיאטרון, ומתבלבל תוך כדי שיחה. התחלתי לקטוע פגישות באמצע, ממש ברחתי מהן, עד שהפסקתי ללכת לפגישות. הסתגרתי יותר ויותר בבית. לא עבדתי, ואפילו לראיונות עבודה כבר לא הלכתי. עברתי לילות בלי שינה, מלא בחרדות ובדאגות".

עם שחקניו באנסמבל "זָגופָּ" בתיאטרון הסימטה. "בכל מה שיצרנו בשנה הזאת היה אלמנט של סכנה"   // תלבושות: Saint Toma

במהלך המשבר הגדול הוא עבר טיפולים פסיכולוגיים. "הייתי חייב לגדל מחדש את הביטחון העצמי, להשתקם מכל מה שעובר עלי. פזית והילדים ממש עטפו אותי בצמר גפן". 

פזית: "הייתי חייבת לקחת את המושכות לידיים שלי. עד האירועים הרפואיים הקשים, עידן היה עמוד התווך בבית, זה שנשעַנו עליו, שנסך בנו ביטחון - ופתאום הכל השתנה. ההתמודדות הזאת הצריכה הרבה אהבה ותעצומות, והמזל שלנו הוא שיש בינינו אהבה גדולה, והערכה, ושותפות מוחלטת. 

"עידן היה זקוק להמון תשומת לב וסבלנות. לא תמיד היה לו אורך רוח לקבל את המצב שלו, אבל הוא תמיד נשאר בנאדם. למשל, כשהוא היה בשיקום בתל השומר, בתוך כל הקושי הפיזי והנפשי אחרי אחד האירועים המוחיים, הוא דאג באופן קבוע להומלס שהיה שם. היה הולך וקונה לו המבורגר, שיאכל משהו.

"היה קשה לי לראות את האיש המוכשר שלי, זה שנושם מהכתיבה ומהיצירה, מידרדר לבור כזה שחור ועמוק. הוא ידע שהוא חייב לעבוד במשהו, וניסה אפילו להתקבל להיות שרת בבית ספר. אבל גם זה לא הצליח. 

"הייתי שם בשבילו, תמכתי ועודדתי, וליבי נחמץ. בשום שלב לא הפסקתי להאמין בכישרון שלו.

"לפני שנתיים, במהלך ההתמודדות שלו עם האירועים המוחיים, הוא כתב בשבילי את 'מחפשת', הצגת היחיד שלי שאני מעלה עד היום בתמונע. הוקסמתי מהטקסטים, מהשירים. הוא יצר ממש פואמה מדהימה".

עידן לוגם מבקבוק המים שלו. לא קל לו לדבר על עצמו. "קרסנו", הוא אומר, ומתנצל על הדמעות שעולות בעיניו. "מעולם לא הייתי כזה. זה הופיע רק אחרי האירועים. הכל התרסק סביבי. הפסקתי לעבוד, הפסקתי להתפרנס, שרדתי מיום ליום.

"פזית, שעבדה קשה מאוד בהצגות ובשלל המופעים והדברים שהיא עושה, שמרה עלי. היא גייסה לעזרתנו את המשפחה והחברים שלנו, גם לתמיכה כלכלית. זאת היה מאוד מרגש ואמיתי. חלק מהחברים הבינו רק אז את המצב האישי שלי. שלנו.

"היה לי קשה מאוד להשלים עם המצב החדש. למזלי הגדול התחילה לטפל בי מטפלת יוצאת דופן מקופת חולים מכבי, שעזרה לי מאוד מבחינה נפשית. לפני שהגעתי אליה לא קלטתי עד כמה המצב שלי ירוד. היא שיקפה לי שאני ממש בתחתיות".

•  •  •

לפני שנה וחצי הוא מצא עבודה כשומר לילה במגדל יוקרה תל־אביבי. "עבדתי חמישה ימים בשבוע, מ־7 בערב עד 7 בבוקר. לא נכנסתי למרה שחורה, כי שמחתי שיש לי איזושהי אחיזה כלכלית. גם למדתי שם שיעור גדול בצניעות. כשאתה בעולם התיאטרון - יוצר, כותב, מביים ונמצא במקום בטוח כביכול - אתה לא תמיד מגיע לאזורים האלה של צניעות. פגשתי שם אנשים אחרים, עולם אחר לגמרי מהעולם שהכרתי".

עירית פרנק, מנהלת תיאטרון הסימטה ב־20 השנים האחרונות, החליטה להעניק לו את הבמה מחדש. "עידן ואני מכירים המון שנים. בעבר הרחוק הוא כתב והלחין מוזיקה להצגה שביימתי בתיאטרון ('אם בפוטנציה'), וביימתי גם את ההצגה 'בצלם אדם', שעידן כתב לה את המוזיקה. גידלנו את ילדינו באותן מסגרות חינוכיות בתל אביב. מאוד התרשמתי ממנו כאדם, וגם וכיוצר מוכשר, רגיש ואנושי.

"הבנתי שהוא עבר משבר רפואי גדול ושהגיע להיות שומר בבניין מגורים. החלטתי שדי, עד כאן. הרבה אנשים מוכשרים בתעשייה נשכחו, אבל אמרתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות לעידן".

באפריל 2018 זימנה פרנק את זילברשטיין לפגישת עבודה. "החלטתי שאני רוצה שהוא יקים בתיאטרון אנסמבל צעירים. חשבתי שזה גם יעניק לו שוב את המקום ליצור, לכתוב, לנהל. ידעתי שהוא מאוד מתאים לזה, ושזה יתרום גם לי המון".

עם עירית פרנק. "אין לי מילים להודות לה"

אבל לגוף היו, שוב, תוכניות אחרות. לפני שנה וחודש, כשזילברשטיין הרגיש שאוטוטו הוא חוזר לבמה, למקום שמעניק לו חיים, הוא עבר אירוע מוחי נוסף. 

"אם אני זוכר נכון, הייתי בבית. פתאום רגל שמאל השתתקה לי, והרגשתי צניחה גדולה בצד שמאל של הגוף. הלכתי לרופאת המשפחה שלי, והיא זיהתה מייד שאני עובר אירוע מוחי. הבת שלי, מאיה, לקחה אותי במהירות לתל השומר - ושוב הכל חזר. שוב כדורים לדילול הדם, ושוב הרופאים אומרים לי 'קח את זה מייד, שלא תתמוטט לנו'. ושוב השיקום והזיכרון הפגוע.

"הפעם קיבלתי תעודה מוסמכת שאני נכה. הרופאים אמרו לי שלא אוכל ללכת על רגל שמאל שלי יותר מ־20 מטר". 

דווקא בשיא הקושי, במקום שבו רבים היו בוחרים להרים ידיים סופית, החליט זילברשטיין להילחם ללא פשרות. "זה הכניס אותי לאמביציה מטורפת. מצאתי פיזיותרפיסט מעולה שקרע לי את הצורה, אבל החזיר אותי לתפקוד.

"היום אני מצליח ללכת, אם כי עדיין מתקשה. העלייה במדרגות לדירה שלנו בקומה השנייה מצריכה ממני מאמץ לא קטן".

•  •  •

עירית פרנק לא הסכימה לוותר עליו, גם אחרי האירוע המוחי השלישי. "ידעתי שהוא בדיוק האיש שמתאים לי. אחד שיודע לפרוץ גבולות, לעשות משהו אחר, עכשווי. ידעתי שהוא יודע להיות מנהל טוב, ושהוא גם יצליח להפוך שחקנים מוכשרים לקבוצה מלוכדת". 

לפני שנה, חודש אחר האירוע המוחי השלישי, עזב זילברשטיין את עבודת השמירה והתייצב בתיאטרון הסימטה - "להחזיר לעצמי את הנשימה, את חדוות היצירה ואת החיים". ביחד עם פרנק ועם ארז חסון הוא החל בסדרת אודישנים ארוכה, שבמסגרתה בחן עשרות מועמדים לאנסמבל. 

"פרסמנו ברשתות החברתיות שאנחנו מחפשים שחקנים, רקדנים וזמרים לאנסמבל בינתחומי. זה דבר מאוד מורכב לאחד אנשים שהגיעו מדיסציפלינות שונות. יש לנו, למשל, שחקן עם תואר שני בקולנוע, שבא לאודישנים כדי לעבוד בכלל עם הווידאו. היום אני גאה מאוד במשחק שלו. ויש זמרת אופרה שלא שיחקה מעולם, והיום היא נפלאה על הבמה.

"כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה יעבוד בסוף, אבל לשמחתי זה הבשיל לקבוצה עובדת ומוכשרת. אני מרגיש שעמדתי באחריות הזאת כלפי עירית, כלפי עצמי, כלפי הקבוצה שבנינו. עירית עשתה כאן מהלך יוצא דופן, הכי לא מובן מאליו. אין לי בכלל מילים להודות לה".

עירית: "לקח לי חצי שנה להרגיע אותו. כל יום הוא היה נכנס אלי לחדר ולא הפסיק להגיד לי תודה, תודה".

עידן מחייך. "הגעתי לתיאטרון כשאני סוחב רגל וכשהזיכרון שלי בכלל לא משהו. זה נושא לבדיחה באנסמבל עד היום, איך אני מחליף לשחקנים את השמות כשאני פונה אליהם. אבל ידעתי שאני חייב להצליח.

"יצאתי לחקר גדול, קראתי המון על התיאטרון העכשווי, שוחחתי עם הרבה אנשי תיאטרון בארץ ובחו"ל וכתבתי את 'פרפרים בזריחה', שהוא מופע חדשני ובועט, כמו שאני רואה את התיאטרון היום".

אחת השחקניות באנסמבל היא רז הראל (31), בוגרת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. לבושה באדום היא בולטת מאוד על הבמה, מרשימה במקצב תנועותיה ובהגיית הטקסטים.

"אחרי שסיימתי את לימודי המשחק ניגשתי לאודישנים, וכלום לא קרה. כשהבנתי שמחפשים שחקנים לאנסמבל בתיאטרון הסימטה, חזרה אלי האהבה הטהורה למשחק, ליצירה, לתנועה. לשיח הזה. המפגש עם עידן היה מצוין, מאפשר, מזמין ומשתף. 

"לא קל לקום בבקרים במשך שנה, להגיע שלוש־ארבע פעמים בשבוע לעבודה על מופע, וכל זה כמעט בלי תגמול כספי. אבל היה משהו קוסם בקבוצה שעידן יצר. הוא הכניס את כולנו למחויבות גדולה לתהליך, לדרך ולחלום שלו, ואני מאושרת שאני שייכת לקאסט המיוחד הזה.

"לא ידענו לגמרי עד הסוף כל מה שקרה לעידן. רק לפני שבוע הוא כינס אותנו וסיפר לנו את כל מה שעבר. זה היה סיפור מרגש ומעצים מאוד עבורנו".

עידן: "היה אצלי תהליך של הבשלה. לא יכולתי לחשוף את עצמי בפני השחקנים, ומצד שני, לא רציתי שהם יקראו בכתבה את כל מה שעברתי. העדפתי שישמעו את זה ממני.

"אני מרגיש שעכשיו, אחרי שהוכחתי לעצמי שאני יכול לחזור ליצור, ואחרי שיש כבר מופע מהוקצע ועבודה קשה וטובה שנמשכה שנה, אני לא מפחד לספר את מה שעברתי".

•  •  •

הוא נולד בקריית מוצקין, בנם הבכור של יוסי ורותי. שני אחיו עוסקים גם הם בתחום: יובל הוא סאונדמן, מהבכירים בתעשייה, ואיתי כותב ומלחין מוזיקה.

מאז שהוא זוכר את עצמו אהב מוזיקה. "זה היה בשבילי סוג של אוויר, חמצן. בגיל 6 ביקשתי מהוריי גיטרה ליומולדת. אמא שלי אמרה לי: 'לך לארון, יש לך שם מתנה'. כשפתחתי את הארון, נדהמתי. חיכתה לי שם גיטרה".

הוא אמנם מתעקש ששיחק גם בכדור, "ולא הייתי חנון", אבל עד מהרה נשאב לאהבתו הגדולה. כשהיה בן 8 התחיל לכתוב שירים למגירה. בגיל 15 כבר קרע את הבמה במופעים של השומר הצעיר, וגם במופעי סולו משלו, בבית נגלר בקריית חיים. הוא שר משיריו והלהיב את הקהל המקומי.

זילברשטיין. "כשומר בבניין למדתי שיעור גדול בצניעות. פגשתי שם אנשים אחרים לגמרי מעולם התיאטרון שהכרתי" // צילומים: אפרת אשל

זה היה אך טבעי שיתגייס ללהקה צבאית. עם שיער ארוך וגיטרה הוא התייצב לבחינות ללהקת הנח"ל - והתקבל למחזור של 1985, ביחד עם דפנה דקל. "בלהקה פגשתי את פזית, והאהבה הגדולה ניצתה מייד. בניגוד אליה, אני לא תמיד הרגשתי נוח לעמוד על הבמה ולשיר".

אחרי שהשתחררו מהצבא הם נישאו, גרו בדירה צנועה ביד אליהו והתחילו ליצור ביחד ולהופיע. "הקמנו להקה בשם 'נע לשבט', ביחד עם הנגנים שמיל פרנקל וגיל שטראוס, והופענו ב'דומינו גרוס' כהרכב רוק". 

במקביל התחיל זילברשטיין לכתוב מוזיקה להצגות ולמחזות, ולביים רבות מיצירותיו בתיאטרון: הצגת היחיד של מנחם עיני "גלות הנפש", על חייו של ר' יהודה הלוי (הסימטה), "מי שם" (תמונע), "חדירה" (תיאטרון מראה בקריית שמונה), "ארבעה בנובמבר" (פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא), "שירת הנחמדים" (תיאטרונטו), ועשרות יצירות מוזיקליות לסרטים ולטלוויזיה. 

לפזית הוא כתב את הצגת היחיד שלה, וגם הלחין את המוזיקה להצגה "אצל עליזה בחצר", בתיאטרון נוצר בבת ים, שבו היא משחקת.

"יש לנו הומור פנימי על 'הקצרים בזיכרון' של עידן", היא אומרת. "למדנו כבר לצחוק על זה. יש לו פספוסים מצחיקים נורא, כמו 'תכבי את הדלת', 'אני הולך למטוס' (במקום מיטה), 'עד ההצגה אצטרך להיות פעמיים ביום באילת' (במקום בסימטה). שנייה אחרי שזה יוצא לו מהפה הוא קולט את הטעויות, ואנחנו מתפקעים מצחוק. גם כשהוא מתעייף הוא נתקע בדיבור. 

"אבל מה שמדהים זה שכאשר נפגשים איתו, קשה להבחין בקשיים הגדולים שהוא מתמודד איתם. לא מבינים לאיזה תפקוד מדהים הוא הצליח להביא את עצמו. הוא נשאר חד ובהיר־מחשבה, ואני גאה בו על הדרך והנחישות שלו. היום הוא הרבה יותר מקבל את עצמו כמו שהוא".  

•  •  •

עירית פרנק מתקשה לעצור את ההתרגשות שאוחזת בה כשהיא מדברת על זילברשטיין. במהלך הראיון היא מרבה לעצור את שטף דיבורה ובוכה.

"אני אוהבת את האיש הזה", היא אומרת בדמעות. "נתתי לו את הבמה, והוא הצליח לעמוד במשימה, למרות כל המשברים בדרך - עזיבה של שחקנים, כניסה של שחקנים חדשים. הוא הצליח ליצור קבוצה ומופע עכשווי ואמנותי ביותר. זה לא היה תהליך פשוט. אנחנו בקושי יכולים לתת תגמול קטן לשחקנים, לפעמים רק על נסיעות, והמחויבות והיצירה של האנסמבל הזה פשוט מפעימות אותי".

בהפסקה של אחת החזרות האחרונות, עידן צוהל. "כאן אני חי, כאן יש לי חיים. המשפט האחרון בהצגה הוא 'כמה יכולה פרפרה להתקרב לשמש בלי להישרף'. רק עכשיו הבנתי מה אומר המשפט הזה.

"עברתי שנה מרתקת, והיום אני יודע להעריך ולאהוב כל רגע שאני עובד ויוצר, למרות הקשיים והמגבלות. אני חיית פרינג', אבל לא יכולתי בכלל לדמיין את המקום שאליו אני והאנסמבל כולו הגענו. 

"בכל מה שיצרנו בשנה הזאת היה אלמנט של סכנה. שזה לא יצליח, שנאבד את זה בדרך. היום אני מרגיש טוב עם עצמי, שהרשיתי לעצמי לקחת סיכונים. ואני לא יודע איך אתמודד עם ההתרגשות כשהמסך יעלה בהצגת הבכורה".

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו