"מאז הסרטן אני משתדל לא ללכת לרופאים. ממש נמנע"

אלון עדר || בן 36, מוזיקאי וזמר. מתגורר בקיבוץ עמיר. בנם של המוזיקאי יהודה עדר והשחקנית מיקי קם, אח של נדב (גם הוא מוזיקאי). בזוגיות עם שני גבאי־עדר, ואב לדויד ולרפאל. הוציא שישה אלבומים (ובהם "אלון עדר", "אלון עדר ולהקה" ו"השמרנים שוב באופנה"). שיחק בסדרות "איש חשוב מאוד" ו"האחיות המוצלחות שלי". בנובמבר הוציא שני אלבומים - "משתלבים בנוף" ו"מחשבות על הדרך". יופיע ב־30 בינואר בזאפה חיפה, ב־31 בחודש בפסטיבל החורף השני של היכל התרבות בת"א, וב־8 בפברואר בצוללת הצהובה בירושלים

 מתי בפעם האחרונה היית בחדר לידה?

"לפני שלוש שנים וחצי, כשרפאל נולד. זה היה באיכילוב. זוגתי, שני, היתה גיבורת־על ולא לקחה שום דבר בשתי הלידות. שני הילדים שלנו נולדו פגים, גם דויד, שהיום הוא בן 6. אני זוכר שהרגשתי בלידה השנייה שהדבר האמיתי קורה עכשיו, וכל השאר זה זמן ביניים בין הרגעים האמיתיים האלה".

 מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?

"לפני חודש. התחלתי לכתוב משהו, ועצרתי. ואני אמשיך. בתקופות שהמוזה מגיעה זה קיים כל הזמן, אני באובססיה לכתוב את השיר המושלם כשהמוזה קיימת. בשנים האחרונות, כיוון שאני גר בצפון ונוסע בכל הארץ, המון דברים מגיעים תוך כדי. אני מקליט לעצמי רעיון, משפט או פראזה, לפעמים רק טקסט או רק לחן, ואחר כך מנסה להבין מה הקלטתי. ככה אני כותב שירים".

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית הספר רימון? 

"לפני כמה חודשים, בערב להנצחת טומי פרידמן, הטכנאי המיתולוגי של אולפני טריטון בשנות ה־70. השתתפו בערב הזה מתי כספי, שלום חנוך, אבא שלי, דני סנדרסון ותיסלם. מה שיפה ברימון שזה נראה כמו קיבוץ. בית הספר נמצא ברמת השרון, אבל מרגיש כמו משהו שמנותק מהכל. יש שם קסם שעובד. למדתי שם תקופה קצרה, בגיל 22. נורא רציתי ללמוד מוזיקה ולשיר ולצרוח, אבל לא היה לי נוח שאבא שלי שם, זה היה לי בעייתי. לא הצלחתי ללמוד ולא השמעתי שום שיר שלי. זו היתה מכה". 

 מתי בפעם האחרונה שאלו אותך "איך זה להיות הבן של יהודה עדר ומיקי קם?"

"עכשיו, את. זה מאוד קלישאתי ומביך אותי. תמיד היה לי חשוב לעשות הכל לבד, שיסתכלו עלי בזכות מי שאני. זה בטח פגע בי והזיק לי, האנטי־היעזרות שלי. הרי אבא שלי נמצא בכל מקום במוזיקה - וזה קשה וכמעט דבילי. אמא שלי עדיין מגה־סטאר, יש לה מקום בקונצנזוס, אבל לי זה לא מזיז יותר. למזלי הם גם אמנים מעולים וגם אנשים מדהימים, ואף פעם לא התביישתי בהם. אם הרגשתי שלא רואים אותי עד הסוף, מהדבר הזה השתחררתי".

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"לפני המון זמן, עשיתי את זה יום לפני שפגשתי קב"ן, אחרי שנתיים וחצי של שירות בלהקה צבאית. הייתי בדיכאון אמיתי, שלא היה קשור לצבא, משהו אישי. אחרי הקב"ן ישר שוחררתי, אבל מהדיכאון סבלתי עוד תקופה ארוכה. זה המשיך ושינה צורה, ובגיל 22 חליתי בסרטן". 

 מחלה ששינתה את מהלך חייך.

"נכון. בגלל הסרטן אני ממש משתדל לא ללכת לרופאים. ממש נמנע. יש לי חרדת רופאים וגם חרדת טיסה, לא טסתי עשר שנים. הסרטן נתן לי פרופורציות לחיים, ואחרי כמה שנים התחיל להגיע פחד מוות. קשה לי להירדם בלילות, ואני חושב שפחד הטיסות קשור בזה. רק לחשוב על טיסה גומר אותי, יש לי הרבה חלומות טיסה רעים. היה דיבור שאבוא ליפן, אחרי שהם שמעו את 'קצת אהבה לא תזיק', וקיוויתי מאוד שזה ייפול - וזה נפל. לא מאמין שהייתי טס לשם".

 מתי בפעם האחרונה נגמלת מהרגל קבוע?

"לפני כמעט שנה. עד אז עישנתי סיגריות כמו קטר. אני מאוד התמכרותי, עישנתי משהו כמו שלוש קופסאות ביום. היום אני לא מעשן, הפסקתי עם הכל. עכשיו אני מכור לריצה, אבל עובד על הקטע של ההתמכרות. אני משתדל להיפטר מהרגלים. בגיל 36 אפשר לשנות דברים ולא להיות עבד לדפוסים שלך". 

 מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות? 

"השבוע. אני גולש ממש הרבה, לצערי. היתה תקופה שבה הצלחתי להיגמל, אבל בזמן האחרון, בעיקר בגלל ענייני המוזיקה, אני הרבה ברשתות, עושה כל מה שצריך. לקח לי זמן להבין מה קורה שם, ואני מתחיל להבין עכשיו. גיליתי לאחרונה שאני ממש זקן. הקונספט של תמונות היה נראה לי בעייתי ממש, זו די מכה למדוד את עצמך מול כולם בלייקים. אבל אני שם בגדול, רק לא מעלה את הילדים, לא משנה מה. אבא שלהם כבר חשוף מספיק". 

 מתי בפעם האחרונה עשית ספורט? 

"כילד הייתי שחקן שכונות בשמשון תל אביב, והלוואי שהיה וידאו להוכיח שהייתי אדיר. כעת אני רץ 40 דקות ביום, ואני אשכרה נהנה מזה. ב־2011 שתיתי המון אלכוהול ועישנתי כמו פסיכי, ורצתי בכל יום 20 דקות. חבר הציע שנרוץ את מרתון תל אביב לעשרה ק"מ, והסכמתי. הרגשתי שאם אעצור אני אמות, אז רצתי עד למיון של איכילוב. בעקבות המקרה הפסקתי לרוץ לכמה שנים, אבל חזרתי ואני נהנה". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"זה כמעט לא קורה. כשאני מופיע אני נהנה, ואני יכול להישאר אחרי ההופעה. אני יכול ללכת להופעות מדי פעם ולמסיבה, אבל זה כבר לא קורה, למרות שמאוד אהבתי את זה. העייפות, הנסיעות, החיים - הכל משפיע. אני הרבה מאוד לבד בלילות, כי שני ישנה עם הילדים ואני נשאר ער ולא נרדם. נהייתי גם ביישן, להכיר אנשים חדשים זה מורכב לי". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"הפעם האחרונה שבה שני ואני היינו לבד היתה לפני שלוש שנים, ותשעה חודשים אחר כך נולד לנו עוד ילד. הכרנו בתל אביב כשהיא היתה בת 19 ואני בן 22. היינו חברים טובים. היתה לנו חבורה של אמנים שקראנו לה 'הגבוצה', כל אחד התיימר להביא לחבורה משהו בתחום שלו - קולנוע, נגרות, משחק - וחיינו חלום איזו תקופה. לשני היה אז בן זוג וגם לי היתה בת זוג. אחרי כמה שנים הכרנו מחדש, בוושינגטון פינת שינקין, בערב יום כיפור, ומאז אנחנו ביחד". 

 מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?

"הבן שלי דויד מעורר בי השראה. יש לו מחשבות והוא מגשים אותן, וזה טירוף. אני מסתכל עליו ואומר וואו. הוא החליט, למשל, שהוא הולך לקבוצת הכדורגל של קריית שמונה ונכנס באמצע העונה, למרות שהוא לא מכיר אף אחד שם, וזה כביר. או שהוא החליט שהוא מארגן מסיבת חייזרים, ואלפי ילדים מהאזור באו למסיבה שלו". 

 מתי בפעם האחרונה פגשת את אחיך?

"בשבוע שעבר. אחי נדב משחק, שר, והוא כישרון מעולה. הוא גם עושה שירים והיפ הופ ועכשיו הוא הצטרף למופע של ווקה פיפל בתור הביט בוקס ומופיע איתם ב'הרצלים'. נדב צעיר ממני בשמונה שנים וחצי והוא גר בתל אביב. זה הפך מאוד בעייתי לנו להיפגש הרבה, אבל אנחנו עדיין חברים טובים. פעם היינו מבלים המון ביחד, ימים שלמים. עכשיו יותר קשה בגלל המרחק". 

 הסביבה תמכה בהחלטה שלכם לעבור לצפון?

"להפך. כל הזמן ניסו להניא אותנו, ועד היום מנסים. יש פה מרד שלנו והתרחקות. גדלתי בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב. כשדויד היה בן 3 חזרנו לעיר, אבל אחרי שנה עשינו במפה חיפוש 'על עיוור' - ובחרנו במקום הכי רחוק שיש מתל אביב. בצפון יש חיים יחסית, יש את תל־חי, יותר זול כאן ויש טבע. אני מקבל המון זוויות של החיים". 

 מתי בפעם האחרונה עמדת בפקק?

"אתמול. אני קם בחושך, בחמש, יוצא בשש ומגיע לתל אביב באיחור, בעשר. באוטו יש ניצול טוב של הזמן. אני חושב על החיים בזמן הנסיעות".

 מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו"ש?

"ממש היום, ואז גיליתי שיהיה טוב. הכל נורא, אבל יהיה טוב. שני אחראית לחשבונות, אני בדקתי רק כי יש לי אפליקציה. אני פחות עושה את זה בדרך כלל, כי אני גרוע בזה. חלק מהעניין של לגור בצפון זה לחיות בצניעות. זה מה שבחרנו, ויהיה טוב".

 מתי בפעם האחרונה צפית במשחק כדורגל?

"כל הזמן. הייתי פנאט כשהייתי צעיר, ובשנה האחרונה חזרתי לצפות. לפעמים זה מרגיש כמו הדבר הכי הגיוני לעשות. כשהייתי קטן חשבתי שאין משהו חשוב יותר ממי כבש גול, ועכשיו אני שוב קצת שם".

 מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה? 

"לא יודע. עצם המעבר שלי לצפון זה לחפש דרך אלטרנטיבית אישית לחיות בישראל. עברתי לכאן, כי קשה לי לקחת חלק, קשה לי להשתתף. אני כותב בשירים את מה שאני חושב, למשל 'הורידו את המסך' ('השורשים שלי הם במקום הזה / אבל כל העץ נשר / אנחנו דור כזה / שברגע התבגר / שהכריחו לשקר / אני מרגיש פה זר"). זה שיר שהוא מאוד ברור למי שרוצה שיהיה לו ברור. אני חי את החיים הקטנים שלי ואני לא אקטיביסט־על, אבל אני חש מה קורה פה ומביע את זה בשירים".

 מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה מדהימה?

"אף פעם. אני מאמין בלאכול טחינה גולמית מרוחה על לחם, לא לשבת ולאכול. שני מכינה דברים טעימים, וכשזה קורה ויש לי זמן אני אוכל. אני יודע להכין פסטה, אורז וחביתה, אבל אין לי שגרה בקטע של אוכל. אני אוהב פלאפל וחומוס, זה מספיק לי. בצפון אין הרבה אופציות. יש מקום אחד שנקרא 'קוקיה', ועוד מסעדה מדהימה שמגישה את הבורקס הכי טוב בעולם - וזהו". 

 מתי בפעם האחרונה שמחת שאתה ישראלי?

"החודש, כששמעתי המון שירים של יגאל בשן ז"ל ואמרתי לעצמי שיש קולות שגורמים לך להרגיש שייכות כזאת למדינה. בשבילי בשן הוא יותר נילס הולגרסון והופה היי, ומשהו בסאונד שלו הוא כמו השלד שלי. הסאונד שלו מרגיש לי כמו ההתחלה של חיי באופן אישי. הוריי הכירו אותו, המשפחות היו שכנות בעבר, והם גם פגשו אותו כמה ימים לפני מותו. לצערי, אני לא". 

 מתי בפעם הראשונה הקלטת שיר באולפן?

"ב־1990. אבא שלי הפיק את השיר 'מיכאל' של אתי אנקרי, ויש שם המון ילדים ששרים - ואני אחד מהם. הייתי בכיתה ב', ואבא שלי הביא איתי עוד ילדים מהכיתה להקלטה. היה מאוד מרגש להיות באולפן, ואני זוכר את זה כמשהו מדהים. אבא היה המפיק המוזיקלי, שזה כמו אלוהים, ולקרן ברושי מהכיתה נתנו לשיר הרבה, ולי קצת. זאת היתה הפעם הראשונה שלי, והזכורה ביותר".

shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו