יואב קוטנר || בן 64. יליד ירושלים, תושב תל אביב. איש רדיו, עורך ומבקר מוזיקה, מגיש ומרצה. נשוי ואב לשלושה. מגיש את "הג'אם של קוטנר" בגל"צ ואת "יואב קוטנר ואורלי יניב" בגלגלצ. מנחה מופעי ההצדעה ל"ביטלס" (המופע הראשון ב־13 באוקטובר בהיכל אמנויות הבמה הרצליה) ואת "מאחורי השירים" בהיכל התרבות בת"א (מופע ראשון ב־1 בנובמבר עם נורית גלרון)
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך בירושלים?
"גדלתי בבית ברחוב אלחריזי 7 בירושלים, אבל הוריי התגרשו כשהייתי ילד ועברו כמה דירות מאז, ואני לא זוכר מתי ביקרתי שם לאחרונה. אולי תכתבי, 'היה נהדר לגדול שם, הוא ממציא'? אבא שלי, מנחם, היה אדם אמנותי מאוד. הוא היה מורה לטכניקת אלכסנדר, וגם כותב, משורר וחבר של יונה וולך. החבר היחיד שלא היה לה סקס איתו, כנראה. והוא גם אהב מאוד מוזיקה. את שני הוריי אני לא זוכר מהילדות, אלא רק מגיל 19 והלאה. חסר לי משהו בסיסי בקשר עם שניהם, אבל לא בגללם, בגלל התאונה שמחקה לי את הזיכרון. נסענו כמה חברים לטיול בשווייץ לפני הגיוס לצבא. רצינו לטייל בשטח, ושם זה קרה. טיפסתי על הר וחוויתי נפילה קשה. את התאונה עצמה אני זוכר במעורפל".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בפנימייה הצבאית שבה למדת?
"ב־1972. התגייסתי לפנימייה הצבאית בגיל 14, בשנת 1968. קצת אחרי מלחמת ששת הימים כל בחור רצה להיות חייל גיבור, וגם אני, וכנראה גם המצב בבית היה כזה שהעדפתי להיות עצמאי. שירתי בפנימייה הצבאית עם גבי אשכנזי ולמדתי עם נוחי דנקנר, וכבר אז הייתי הדי.ג'יי של החבר'ה".
אז מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"שירתי בגלי צה"ל מ־1974 עד 1978, כולל שנת קבע, וחוץ מאשר להתחפש לכל מיני דברים, זו הפעם האחרונה שבה לבשתי מדים. אבל למעט שש שנים שבהן עזבתי כי הקמתי את ערוץ המוזיקה, נשארתי בגלי צה"ל. אני בבניין שהוא בסיס צבאי עם חיילים, חיילות ומפקדים ורס"ר, וגלי צה"ל היא לגמרי בית שלי. בעיקר הרגשתי את זה כשלא הייתי שם. היו לי עבודות נהדרות מבחינת משכורות, אבל לא מבחינת ההרגשה. בגלי צה"ל הקירות והפטפונים מכירים אותי. וגם חלק מהאנשים".
היו לך חלומות קרביים לפני התאונה?
"אין לי מושג קלוש מה ולמה רציתי. אני מנותק ולא זוכר את זה, ולמרות זאת הרגשתי רגשי אשם שהחבר'ה מהמחזור שלי נלחמו ואני לא. כולם היו קרביים וביום כיפור רבים מהם נהרגו. אני הלכתי לבקר משפחות שנפלו להן בנים והתקופה הזו השפיעה עלי. הצטערתי אז שאני לא חייל אמיתי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בשווייץ?
"לפני כמה שנים, עם אשתי. עשינו טיול וחשבתי להגיע למקום הפשע, שבו התרחשה התאונה, אבל היתה סופת שלגים ולא היה אפשר להתקרב. לפי דעתי, הזיכרון שלי עדיין מונח שם בצד ומחכה לי".
מלבד הזיכרונות שנעלמו, אתה סוחב איתך נזקים נוספים מהתאונה?
"לא. בשנים הראשונות היו לי בעיות בראייה וצלצולים באוזניים, אבל זה נעלם עם הזמן".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות עם אשתך?
"בשבת האחרונה. סחבתי אותה לפסטיבל מספרי סיפורים, ובערב החג לפני זה עשינו טיול לטנטורה. אשתי, יעל, היא מתרגמת וגם צלמת חובבת נהדרת. הכרתי אותה כאשר היא עבדה בחברת תקליטים והיתה אחראית לקידום אמנים מחו"ל כמו טום ווייטס, והתאהבתי בה גם בגלל המוזיקה שהיא אהבה, וגם בגלל העיניים שלה. הפטנט שלי זה לעשות תמיד מה שהאישה רוצה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?
"ממש בילוי של טיול לא עשינו הרבה זמן. לפני שנה היינו בארה"ב ארבעתנו - אשתי, אני ושני הילדים הצעירים יותר. אבל בכל יום שישי אנחנו מבלים יחד כחוק, מתכנסים לארוחה משפחתית. אשתי מבשלת, ואני העוזר שלה. טליה בת 20 וגרה איתנו בבית בתל אביב. היא סיימה עכשיו שירות לאומי, והיא מציירת ואוהבת מאוד מוזיקה. אורי בן 25 והוא מוזיקאי. הוא למד בתלמה ילין ומנגן בכלי הקשה, בתופים ובגיטרה בס. עכשיו הוא גר בדירה שכורה עם חבר בדרום העיר".
ומה עם הבן הגדול שלך, מנישואיך הראשונים?
"יונתן בן 35, חי בברלין, והוא אחראי לספוטיפיי ישראל. הוא נלחם על המשרה הזו - וזכה. אנשים עשו אודישנים מטורפים, ואני לא יודע איך הוא קיבל את זה. זה היה מסלול ארוך, והוא באמת טוב. אולי בארץ חושבים שבגלל שקוראים לו קוטנר סידרתי לו את העבודה הזו, אבל ממש לא".
מתי בפעם האחרונה חשבת להשתתף בריאליטי?
"בעבר היו צמתים שבהם חשבתי על תוכניות ריאליטי, ולא רציתי להשתתף בדברים האלו. אני לא אוהב את זה. מצד שני, אני זוכר איך ירדו על רמי פורטיס שהסכים לשפוט בריאליטי, ואני אמרתי לו, 'למה לא?' הוא עבד 30 שנה עד שהוא הגיע לריאליטי, ועובדה שהוא לא מכר את נשמתו, הוא עשה עוד תקליטים אחר כך. כשאומרים לך שיהיו לך עכשיו כמה שנים בטוחות מבחינה כלכלית, אני בעד, אבל בשבילי זה יהיה קיצוני ומנוגד למי שאני. עוד לפני הבוטות כשופט, קשה לי מאוד לומר משהו לא טוב. אם יש משהו שאני לא אוהב אני לא אשמיע אותו, אבל אני לא אכתוב או אגיד בשידור שזה רע".
אז בנימה חיובית זו, מתי בפעם האחרונה אהבת שיר חדש?
"בכל יום. אתמול נדלקתי על שיר של זמרת אוסטרלית בת 22 בשם טש סולטנה. שמנו אתמול בתוכנית בגלגלצ שיר שלה. סולטנה מנגנת בכל הכלים שאת יכולה לדמיין. היא מוזיקאית שהתגלתה ברחוב, היתה מנגנת לעוברים ושבים ברחוב, והתאהבתי בשירה שלה. הנה, תקשיבי".
מתי בפעם האחרונה פגשת את אורלי יניב?
"אתמול. הכרתי אותה ב־1975, משהו כזה, כשהיא היתה חיילת שהגיעה לגלי צה"ל ואני עוד הייתי חייל. היא צעירה ממני בשלוש שנים. במשך השנים עבדנו יחד, כעורך מוזיקה ערכתי גם לה ואז התחלתי להגיש בעצמי והפכנו לידידים למקצוע ומעבר לזה. נסענו לחו"ל יחד, עברנו חתונות, הלוויות ולידות. לשדר יחד יצא לנו רק ספיישלים, עד התוכנית המשותפת שלנו שהחלה לפני ארבע שנים בגלגלצ. אין לנו את הקטע שיש לזוגות, שמאחורי הקלעים יש שנאה. אם יש בעיות, אני מציף אותן בשידור. אבל אין מה לפחד ממני, אני עדין מאוד".
מתי בפעם האחרונה זרקת משהו מהעבר?
"מאוד קשה לי לזרוק דברים. הדבר העיקרי שאני זורק זה עיתונים שאני אוגר וזורק פעם בשבוע. ספרים ממש קשה לי לזרוק, וגם דיסקים לא זרקתי. יש פה 10,000 דיסקים בסלון ובחדרים. אני אוהב את המוצר עצמו, מעבר למוזיקה. יש סיבה שאנשים ממשיכים להוציא אלבומים גם עכשיו, ובתור אחד שנמשך לשירים הפחות מוכרים בכל אלבום, אני רוצה להגיע לשיר האחד שהוא שלי".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"היום. אני בפייסבוק, ורוב הגלישה שלי היא התעניינות בפוליטיקה ובמוזיקה. אין לי אינסטגרם ואין לי ווטסאפ מתוך בחירה, כי אני לא רוצה להיות זמין כל הזמן. לפני חצי שנה היה לי ניתוח קליל להוצאת אבן מהכליה. בשבע בבוקר הרדימו אותי, ובערב התעוררתי לעשרות אימיילים מאדם שאני לא מכיר, שרצה שאאזין לשיר שלו, ונעלב שלא חזרתי אליו מייד. אני מקבל 400 אימיילים ביום, ואני לא יכול לבזבז את החיים שלי גם על ווטסאפ".
מתי בפעם האחרונה צפית באירוויזיון?
"לא צפיתי באירוויזיון האחרון, אני לא אוהב את הדבר הזה ולא מתבייש להגיד את זה. אני לא אוהב את המקום שזה תופס עכשיו. לפני כמה חודשים היה את הוויכוח איזו עיר בישראל תארח אותו, ופתאום אומרים 'זה הדבר הכי חשוב בישראל מבחינה תרבותית' - אז זה לא הכי חשוב. זה אירוע שמייצג משהו חביב ונחמד, פלח במוזיקה הישראלית - ובמקרים בודדים זה משהו שתופס גם בעולם - אבל זה הכל. להפוך את זה לדבר לאומי זה חלק מהתחושה שלי שהכל קיצוני פה בשנים האחרונות. ההתעסקות הגדולה באירוויזיון היא גם דרך לברוח ולא לחשוב על הצרות שלנו".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אשתי מטפלת בזה. אני מתפרנס בסדר ואנחנו חיים עלא כיפק. אני קם עם שמחה בלב כשאני יודע שיש לי תוכנית רדיו ותוכנית חדשה בטלוויזיה, זה גורם לי אושר וזה שווה לי את הכל. אבל זו לא בחירה, פשוט אין לי את הכישרון לעשות כסף. אני לא הייתי אף פעם מאלו שעושים את הבוכטות. אני מרגיש מצליח מאוד במה שאני עושה, אני עושה מה שאני רוצה, ולא הייתי מתחלף עם יוצאי גל"צ כמו ארז טל, אבל כשמישהו אומר 'אתה מצליח יפה', אני נזכר בכל פעם מי אני בסיפור הזה. אני אותו ילד שמכר בחנות תקליטים בירושלים וגילה שכשהוא משמיע שיר יפה לבחורה, היא מתאהבת קצת גם בי. זה אני".
מתי בפעם האחרונה עזרת לאמן צעיר?
"אני רואה את התפקיד שלי בעולם, במיוחד בשנים האחרונות, לנסות לעודד ולתמוך באמנים צעירים. כמעט בכל שבוע אני משמיע לפחות אמן אחד צעיר ואני עושה את זה לא בתחושה של לעזור, אלא כדי להפנות תשומת לב למוזיקאים צעירים. עם זאת, אני משקיע הרבה מאמץ גם באמנים ותיקים שאני מרגיש שצריך לדבר איתם, שנשכחו קצת. אני מרגיש שעם הריצה המטורפת של ימינו צריך להשקיע גם במבוגרים, השליחות שלי מבחינתי היא גם וגם".
מתי בפעם הראשונה הופעת ב"זהו זה!"?
"בעונה השנייה, ב־1978. עוד הייתי חייל, אמרו לי שהם רוצים שאגיש את פינת הפופ, וזה נבנה מעצמו. מה שהיה נחמד, בניגוד לשאר התוכנית שעבדו עליה ועשו חזרות, זה שאני הייתי מגיע בשנייה האחרונה, וזה היה מאוד ספונטני. התנועות המצחיקות שעשיתי שם התחילו מזה שהסאונדמן לא היה קולט שאני מתחיל לדבר ועשיתי תנועות כדי למשוך את תשומת ליבו. ואז גיליתי שאנשים מתלהבים מהסימנים יותר ממה שאני אומר, והפכתי את זה לקונספט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
