שנת היובל

"הגעתי לאודישן של דולצ'ה וגבאנה במילאנו. זיהיתי את דומיניקו דולצ'ה, וכשהוא בעצמו ניגש למדוד לי את הבגדים, כל הגוף שלי רעד מהתרגשות. תוך כדי שהוא סגר לי את העניבה, הוא הסתכל עלי ואמר: 'אלוהים, כמה שאתה יפה'. הוא שאל מאיפה אני, וכשעניתי שאני מישראל, הוא אמר: 'רק לישראלים יש עיניים כאלה יפות'. אחרי עשרה ימים הודיעו לי שהתקבלתי לתצוגה השנתית שלהם בפלרמו שבסיציליה". 

יוֹבֵל ביטון, בן 19 מדימונה, עוד לא מעכל את מה שעבר עליו לפני ארבעה חודשים. להגיע למילאנו ולהיקטף על ידי שני מעצבי על מהמובילים בעולם היה סיפור סינדרלה ששמור רק ליחידי סגולה, בטח לא לנער מעיירת פיתוח. אבל בסיפור שלו המציאות עולה על כל דמיון, ונוסף על השתתפותו בתצוגה השנתית של צמד המעצבים הידוע, הוא גם מועמד להיות אחד מחמשת הדוגמנים שיובילו את קמפיין החורף העולמי שלהם, מה שיהפוך אותו לדוגמן הישראלי הראשון שמגיע למעמד הזה.

"אני עוד לא מצליח להפנים את העובדה שדולצ'ה וגבאנה כל כך התלהבו ממני. אני בסך הכל שנתיים בתחום, וזאת נסיעת העבודה הראשונה שלי לחו"ל. אני בעצמי לא מעכל את כל הטוב הזה שקורה לי. אני מניח שבימים הקרובים תגיע תשובה לגבי הקמפיין העולמי, ואם התקבלתי - לא יהיה מאושר ממני".

אנחנו נפגשים בבית דודתו בדימונה. "המשפחה שלי בדיוק עוברת לבית אחר בעיר, אז כל הבית על ארגזים", הוא מתנצל במבט מבויש. כל המעמד הזה, של ראיון לעיתון, עדיין זר לו.

במבט ראשון הוא נראה כמו כל נער טיפוסי שזה עתה סיים את התיכון. הוא לא גבוה במיוחד ולא שרירי במיוחד. אבל כשמסתכלים ישר אל תוך עיניו, שצבען קריסטלי צלול, מבינים מה גרם לצמד מעצבי העל האיטלקים להתאהב בו ולאמץ אותו אל חיקם. הזקנקן השחור שהוא מטפח מעניק לפניו מראה מסוקס וגברי, והתום שהוא משדר משלים את הלוק.

על הקיר שליד המטבח תמונה ענקית של גולן, אביו של יובל, שנהרג לפני שלוש שנים וחצי, בגיל 43, כשמכונה מחצה אותו למוות במקום עבודתו.

יובל מסתכל על התמונה בערגה. הדמיון ביניהם ניכר. "את רואה ממי קיבלתי את העיניים האלה?" הוא אומר בקול שקט. "הוא היה החבר הכי טוב שלי, וגם הראשון שזיהה את הפוטנציאל שלי. מגיל 12 היה רץ איתי מאודישן לאודישן, מסוכנות לסוכנות, אבל הראש שלי היה רק בכדורגל. לא עניין אותי בכלל לדגמן. עכשיו עצוב לי שהוא לא פה כדי לראות עד כמה אני מצליח, וכמה הוא צדק. אני כל כך מתגעגע אליו".

אמו רחלי (43) היא מנהלת חשבונות. יש לו שתי אחיות, יובל (17 וחצי) ועדי (15 וחצי), ואח קטן - עמית (7), שזכה גם הוא בעיניים היפות של אחיו, וכבר היום מסומן על ידי אלינור שחר, הסוכנת שמייצגת את יובל, כדוגמן לעתיד.

"הייתי ילד טוב ושקט, אבל גם פעיל ואנרגטי", אומר יובל. "כל הזמן הסתובבתי בחוץ עם כדור בין הרגליים". בתיכון למד במגמת חשמל, וסיים עם תעודת חשמלאי מוסמך בתוכנית "תנופה" של רכבת ישראל.

את מות אביו הוא מגדיר כנקודת מפנה בחייו. "זה קרה ביום השני של שנת הלימודים בכיתה י'", הוא אומר, ועיניו התכולות מצטעפות. "אבא שלי יצא לעוד יום עבודה, ולפני זה הספיק לראות אותי ואת אחותי. הוא נתן לכל אחד מאיתנו נשיקה וכסף לקיוסק בבית הספר. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

גולן יצא לעוד יום עבודה כמנהל פרויקטים במפעל אקרשטיין בירוחם. מכונה גדולה וחדשה, שהיתה אמורה להרים את משטחי האבנים הגדולים, לא זיהתה את המשטח, וגולן, שהבין שהבעיה טמונה באבן אחת שזזה, טיפס על המשטח כדי להחזירה למקום. גולן נמחץ מתחת למכונה ונהרג במקום.

"בסוף יום הלימודים נסעתי עם חבר לתקן את הטלפון שלי בבאר שבע. כשהגעתי לשם, חבר אחר התקשר לשאול למה יש בלאגן ליד הבית של סבתא שלי. הייתי בטוח שסבא שלי נפטר, הוא היה בתרדמת תקופה ארוכה, ואבא הכין אותי לזה שאנחנו צריכים להיפרד ממנו. 

"התקשרתי לאבא שלי, אבל לא היתה תשובה. בסביבות אחת בצהריים בן דוד שלי התקשר, והבין שאני עדיין לא יודע מה קרה. הוא ביקש שאתקשר כשאני מגיע לדימונה. כשניסיתי לברר אם קרה משהו לסבא, הוא ניתק.

"לא עוברת חצי דקה, ואחיו מתקשר. הוא צרח בהיסטריה, וביקש שאבוא מהר לדימונה. כל המחשבות רצו בראש. לא ידעתי מה לחשוב. חברים של אבא התחילו להתקשר, ומרוב בהלה כיביתי את הטלפון ורצתי בחזרה לתחנת האוטובוסים כדי לתפוס אוטובוס בחזרה לדימונה.

"לא אשכח את הרגע שהדלקתי את הטלפון. על הצג היו 59 שיחות שלא נענו, ובפייסבוק שלי מישהו כתב: 'אבא שלך היה בן אדם גדול. אני משתתף בצערך'.

"סימנתי לי מטרה". בפעולה

"ברגע הזה אתה נאטם. הראש מסרב להבין את מה שכבר היה ברור. צמד המילים 'אבא מת' לא היה משהו שיכול לחדור אלי. 

"כשהגעתי לבית של סבתא, היו שם המון אנשים. היה נדמה שכל דימונה שם. בני משפחה וחברים רצו אלי והקיפו אותי. נכנסתי פנימה וראיתי את אמא שלי בוכה, מפורקת. גם האחים שלי היו שם, ממוטטים לגמרי.

"מסביב כולם אמרו, 'איזה אדם טוב גולן היה', ואיך הם לא מאמינים שגולן איננו. אמרתי להם: 'גולן לא מת, שכחתם על מי אתם מדברים? אין מצב שהוא מת'".

ההלוויה התקיימה בשעות הערב של אותו היום, בנוכחות אלפים. "אבא שלי היה בן אדם מאוד מוכר ומקובל בעיר. הוא היה עוזר להרבה חבר'ה שאיבדו את דרכם, מדבר איתם ומחדיר בהם מוטיבציה. עד היום אני פוגש חבר'ה מהעיר שמספרים לי שבזכותו הם התגייסו לצבא ועשו שירות קרבי.

"בהלוויה עמדתי ליד הגופה של אבא. הרב פנה אלי ושאל אותי אם אני רוצה לספוד לו, ואמרתי שאין לי מה להגיד, כי כולם יודעים מי אבא שלי היה, ושכל מה שאני רוצה עכשיו זה למחוא לו כפיים. 

"התחלתי למחוא כפיים לבד. אני זוכר שכולם היו המומים, והיה שקט מסביב. לאט לאט התחילו להצטרף אלי עוד ועוד אנשים. הרגע הזה, שבו אלפי אנשים עומדים מול הגופה של אבא שלי ומוחאים לו כפיים, היה רגע שלא אשכח לעולם".

השבעה על אביו היתה נקודת המפנה בחייו. "מנער בן 16, שכל החיים לפניו, התבגרתי בבת אחת, והרגשתי שאני צריך עכשיו לסייע בפרנסה. זה לא שאמא באמת היתה זקוקה לעזרה כספית, היינו במצב טוב. אבל תחשבי שבמשך שבוע אלפי אנשים הגיעו לנחם, לחצו לי ידיים ואמרו לי, 'עכשיו אתה הגבר במשפחה'. הרגשתי את כובד האחריות.

"מייד אחרי השבעה התחלתי לעבוד במסעדה בתור אחראי משמרת. במשך חודש לא הייתי בבית ספר, נתנו לי את הזמן להתאושש ולעכל את המוות של אבא. אחר כך חזרתי ללמוד, והמשכתי לעבוד במסעדה אחרי שעות הלימודים.

"חזרתי גם לקבוצת הכדורגל. מגיל 6 שיחקתי כדורגל, וגם הייתי טוב. תמיד חשבתי שזה יהיה העתיד שלי, אבל קצת אחרי שאבא שלי נהרג חזרתי למגרש, וזה כבר לא היה אותו הדבר.

"אבא היה מלווה אותי לכל משחק, ולא אשכח את השבת הראשונה שבה שיחקתי בלעדיו. אחרי שהבקעתי שער הסתכלתי ליציע לחפש אותו בין כל ההורים, והוא לא היה. הרגשתי שכבר אין לי בשביל מה להתאמץ. למרות כל הניסיונות של המאמנים להשאיר אותי, החלטתי לפרוש".

כשסגר את הדלת על עולם הכדורגל, הדלת לעולם הדוגמנות נפתחה בפניו. "הלכתי לקנות בגדים בחנות בבאר שבע. בעל החנות, מאור בן שושן, ראה אותי ואמר לי שאני חייב לדגמן. הוא שאל אם הוא יכול לצלם אותי ולשלוח את התמונה לאלינור שחר. היא כל כך התלהבה, שכבר למחרת החתימה אותי על חוזה".

"אני עוד לא מצליח להפנים את העובדה שדולצ'ה וגבאנה כל כך התלהבו ממני". ביטון (בחולצה שחורה פתוחה) עושה את מילאנו // צילום: אינסטגרם 

במשך שנתיים בנה יובל את הקריירה שלו כדוגמן. הוא כיכב בקמפיינים של מותגים מקומיים כמו גולף, TNT וג'יימס ריצ'רדסון ובקמפיין של המותג העולמי נאוטיקה. הוא גם צעד בתצוגות האופנה של קסטרו, גולף ורנואר.

תאריך הגיוס שלו נקבע לנובמבר 2016. היעד היה גבעתי.

"אחרי שאבא שלי נהרג, ידעתי שארצה להמשיך את הדרך שלו בגבעתי. לשמחתי, חודשיים לפני הגיוס קיבלתי הודעה שאני מתגייס לגבעתי. אבל בדיוק אז התפרצה אצלי מחלת קרוהן (שמתאפיינת בדלקת חמורה של המעי; מ"י). הרופאים טוענים שזה קשור ללחץ הנפשי בעקבות המוות של אבא.

"הצבא החליט לוותר עלי. מבחינתי זאת היתה מכה קשה, החלום ושברו. כל הניסיונות שלי להילחם בהם לא עזרו. שוחררתי על סעיף רפואי, ולקח לי הרבה זמן להתאושש מזה. התחושה שכל החבר'ה חוזרים בסוף שבוע מהצבא עם סיפורים שאני גם הייתי אמור לחוות גמרה אותי". 

למה לא התנדבת?

"זאת היתה הכוונה שלי, אבל רציתי לשרת בתפקיד משמעותי, לא להיות פקיד. כשהבנתי שלא אקבל את מה שאני רוצה, החלטתי לוותר בינתיים. אחרי כל הקשיים הבנתי שאולי זה מה שמוכתב לי מלמעלה. שירות של המדינה זה משהו שמאוד חשוב לי. עד גיל 23 אני יכול לעשות שירות לאומי, ואני שוקל לעשות שנה־שנתיים כאלה של תרומה למדינה".

 

הוא החליט להשקיע את כל כולו בקריירת הדוגמנות. "ידעתי שהפריצה הגדולה שלי יכולה לבוא רק בחו"ל. סימנתי לי למטרה את שבוע האופנה של מילאנו, שמתקיים בקיץ. זה האירוע שכל דוגמן שואף להגיע אליו. זה מקום שבו ניתן לראות ולהיראות, החשיפה שם היא עצומה. והיתה סוכנות איטלקית שראתה תמונות שלי והביעה עניין להיפגש.

"למרות זאת, הסוכנת שלי המליצה לי לא לנסוע כרגע. בשבוע הזה, אם אתה לא מזומן מראש לקמפיינים, אף אחד לא מסתכל עליך. אבל החלטתי שאני רוצה לנסות בכל זאת. אני לא יודע מאיפה קיבלתי את האומץ והתעוזה. בחודש יוני השנה, שבוע לפני פתיחת שבוע האופנה, ארזתי תיק ונסעתי, לבדי". 

הוא התייצב בשעריה של סוכנות "פאשן" האיטלקית, שהביעה בו התעניינות. "ליסה עובדיה, הארט דיירקטורית של תחום הגברים, נפנפה אותי, בטענה שזה שבוע מאוד לחוץ. אמרתי לה שאני צריך רק עשר דקות מזמנה כדי להראות לה את הבוק שלי.

"בסוף היא התרצתה. כשסיימה להסתכל על הבוק, היא הגישה לי חוזה. הייתי בשוק. זה היה חמישה ימים לפני שבוע האופנה. היא שאלה אותי אם אני יכול להישאר באיטליה, ואמרתי לה שכן".

יובל לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא הבין שזה הרגע שבו הוא מתחיל לשחק במגרש של הגדולים.

"היא ניסתה למצוא לי דירה בעיר מעכשיו לעכשיו, אבל לא מצאה, ואמרה לי לחזור לישראל ולבוא שוב בעוד שבועיים, אחרי שבוע האופנה.

"יצאתי בחזרה לארץ, אבל לא ידעתי שבזמן שאני על המטוס, רשת אופנה איטלקית ענקית בשם 'קליופה' הזמינה אותי להצטלם לקמפיין שלה. נחתי בישראל בשש בבוקר, ולמחרת הסוכנות הטיסה אותי בחזרה למילאנו ליום צילומים, שהפך לחודשיים.

"שכרו לי דירה, ובחודשיים האלה הצטלמתי והלכתי לאודישנים. זה היה מוזר לראות את כל התמונות שלי תלויות ברחובות איטליה.

"בגלל שהגעתי לשבוע האופנה בדיליי רציני, פספסתי את הליהוקים ולא השתתפתי בו. בינואר השנה אני נוסע לליהוקים לשבוע האופנה בקיץ, אז אני מקווה שזה יהיה פיצוי הולם לפספוס של השנה שעברה".

"החבר הכי טוב". אביו גולן ז"ל

במשך חודשיים עבד יובל באיטליה ללא הפסקה, ולגרנד פינאלה קיבל את דולצ'ה וגבאנה. "אחרי האודישנים, כשראיתי כמה הם התלהבו ממני, הבנתי שזה הצ'אנס הגדול שחיכיתי לו. אחרי עשרה ימים של המתנה מורטת עצבים, ליסה הסוכנת הודיעה לי שדולצ'ה וגבאנה אישרו אותי לתצוגה השנתית הכי גדולה שלהם, שנקראת 'הסעודה האחרונה'. 

"היו שם 150 דוגמנים, 200 מעצבי שיער, ואני, יובל מדימונה. ישבתי על כיסא, ואחד המעצבים סירק אותי, האחר עשה לי פדיקור, עוד מישהו מניקור, וכל הצלמים מסביב. הרגשתי על גג העולם. לא האמנתי שזה קורה לי.

"הארט דיירקטור של דולצ'ה וגבאנה התאהב בי כבר באודישן הראשון. כשהוא ראה אותי שם, הוא צעק, 'הנה הישראלי היפה שלי'. הוא הכיר לי את כולם ונתן לי תחושה של מישהו חשוב. זה היה מטורף. בגלל שהצטלמתי לדולצ'ה וגבאנה, למחרת לא היה עיתון איטלקי אחד שהפרצוף שלי לא הופיע בו".

איך הגיבו בבית על ההצלחה?

"כל הסיפור שלי עשה באזז מטורף גם בארץ וגם בעולם. תביני, תחום הגברים באופנה הוא הרבה יותר מצומצם מתחום הנשים, ששם שומעים מדי פעם סיפורים כאלה. אצל הגברים זה נדיר. בעקבות ההשתתפות שלי בתצוגה של דולצ'ה וגבאנה הפכתי להיות נושא השיחה הכי חם בעולם הדוגמנות. בבית ובעיר קיבלתי פרגון עצום. לא רק ששמתי את ישראל על המפה, אלא גם את דימונה.

"למרות זאת, כשאני בא הביתה, אני יובל מדימונה. אני בן אדם מאוד שקט, רחוק מאוד מכל הגינונים של דוגמן צמרת".

עד כמה זה פתח לך דלתות?

"אני יודע שג'ורג'יו ארמני מאוד רוצה אותי. הייתי אצלם באודישן שהיה מאוד מוצלח, ולמחרת זימנו אותי לאודישן אישי, שם הארט דיירקטור שלהם אמר לי שהפנים שלי הם ג'ורג'יו ארמני קלאסי, ושהם רוצים אותי לקמפיין חורף שלהם. אז אני בדרך הנכונה".

תמיד ידעת שאתה יפה?

"ממש לא, אף פעם לא הערכתי את עצמי מספיק, ובטח לא חשבתי שאני יפה. כשהייתי ילד, בכיתי לאמא שלי לא פעם שהשפתיים שלי גדולות. אמא תמיד הרגיעה אותי ואמרה לי שכשאגדל, אבין עד כמה הן יפות. היא צדקה. השפתיים האלה משרתות אותי היום.

"אני חושב שרק במילאנו, כשראיתי עד כמה מתלהבים ממני, נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שאם אלו התגובות שאני מקבל, כנראה שאני ממש יפה".

 

בזמן שהוא מחכה להפוך לאחד ממובילי קמפיין החורף העולמי של דולצ'ה וגבאנה, הוא כבר הספיק לדגמן לקמפיין של נייקי בישראל. "בימים אלו ממש אני מתחיל לחפש דירה בתל אביב. אין לי ברירה, כל ההתרחשויות קורות שם, ואני חייב להיות קרוב. אבל דימונה לעולם תהיה הבית והלב.

"גם כשאני לא שם, אני דואג כל יום לדבר עם המשפחה, ולבדוק שכולם בסדר. אני עדיין מרגיש אחריות על האחים שלי, לא נראה לי שזה משהו שיעבור לי. כשאני נוסע לחו"ל, הפרידה מהם היא החלק הקשה. 

"אני יודע שיופי זה דבר חולף, ויש עוד הרבה דברים מעבר לזה שמעניינים אותי. אני רוצה לעשות תואר במינהל עסקים, ובמקביל לעשות קריירה במשחק. הסוכנות שלי נמצאת כבר במגעים עם מספר מקומות שבהם אוכל להתחיל ללמוד משחק".

יש לך מודל לחיקוי?

"יהודה לוי. כבר 20 שנה הוא מחזיק בתואר השחקן של המדינה, והוא פרפורמר אדיר. לאחרונה יצא לי לראות אותו בקמפיין של רנואר".

מה עם זוגיות?

"עד לפני שנה הייתי בזוגיות במשך שלוש שנים. היתה לנו אהבה גדולה, וזה נגמר. אני בן אדם מאוד זוגי, ומשפחתיות זה משהו שמאוד חשוב לי. החלום שלי הוא להתחתן ולהקים משפחה עם כמה ילדים. אז אם האחת שלי קוראת עכשיו את הכתבה - אני מחכה לך".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"הייתי שמח להיות פרזנטור של אחד ממעצבי העל. זה מבחינתי הטופ של המקצוע. מעבר לכך, זה אולי יישמע קצת שחצני, אני רואה את עצמי חי בהוליווד ומשחק בתפקידים דרמטיים בסרטים. אני טוב בלהביא רגש, ומאוד מתחבר לזה. אבל החיים דינמיים, אז אם פתאום אקבל הצעה לסרט פעולה, לא אסרב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו