שיטת אנקורי

כשגילת אנקורי למדה בכיתה ה', היה לה ביד סקופ עיתונאי לעיתון בית הספר "גאולים א'" הירושלמי, שבו למדה: ראיון בלעדי עם ש"י עגנון, הסופר המהולל ומי שזכה כמה שבועות אחר כך בפרס נובל לספרות. השנה היתה 1966, ועגנון היה סרבן ראיונות ידוע.

"עגנון היה שכן שלנו בשכונת תלפיות, וכמעט מדי יום נהג לבוא אלינו הביתה לבקר את אבא שלי, צבי אנקורי, שהיה פרופסור להיסטוריה יהודית. הם היו משוחחים או יוצאים ביחד לטיול רגלי בשכונה.

"אני זוכרת שפעם עגנון בא עם הנכד שלו והכריז בקול רם 'הבאתי שידוך לגילת!'. למזלי לא הייתי בבית, כך שנחסכה ממני המבוכה. זה היה הרבה לפני עידן הטלפונים, וכשלא היינו בבית, הוא היה מסמן לאבא שלי שהוא חיפש אותו על ידי השארת חתיכת ענף שבור על דלת הבית.

"יום אחד קיבלתי משימה לראיין מישהו מעניין לעיתון בית הספר, וחשבתי שיכול להיות מעניין לראיין אותו. אבא שלי שאל אותו אם הוא יסכים לעזור לי, ולהפתעתנו, הוא נענה בחיוב וקבע איתי.

"אני זוכרת עד היום את ההתרגשות ואת הדילמות שהיו לי איזה שאלות לשאול אותו. ביום של הראיון חציתי את הכביש לביתו, דפקתי בשקט בדלת, וכשלא פתחו לי, החלטתי שאין שם אף אחד וחזרתי הביתה. לדעתי בקושי המתנתי שלושים שניות וברחתי, כי נורא התרגשתי והייתי נבוכה.

"אחרי כמה דקות עגנון בא אלינו הביתה לשאול איפה אני ולעדכן שלקראת בואי, הוא אפילו הכין צלחת עם שוקולד. בסופו של דבר, ראיינתי אותו אצלנו בבית, וכתבתי כתבה של שני עמודים לעיתון בית הספר" (ראו בסוף הכתבה).

זמן קצר אחרי הכנת הכתבה הוכרז שעגנון זכה בפרס נובל לספרות. הראיון התמים הפך לפיסה חדשותית לוהטת ונכלל בחוברת מיוחדת שהוציא משרד החינוך לרגל הזכייה. זאת גם הסיבה שהוא שמור עד היום בארכיון המדינה.

רק שאנקורי הקטנה, שעברה כמה שבועות לאחר הראיון לארה"ב בשל שליחות מקצועית של אביה, לא זכתה להכרה: מישהו החליט להשמיט מהכתבה את שם הכותבת. אביה, צבי, ששמע על המעשה, זעם ושיגר לזלמן ארן, שר החינוך והתרבות דאז, מכתב אישי.

"בחוברת המיועדת למורים כלול גם ראיון 'אלמוני' עם ש"י עגנון, פרי עטה של ילדה בת 10", כתב האב הפגוע. "שם המראיינת לא פורסם, משום מה. מעניין שבמקביל לפרסום הראיון הגיעני גם מכתב מש"י עגנון עצמו, שמדגיש בין השאר: 'את הראיון של בתך אני שומר בין הדברים החשובים שלי'...

"הראיון מוכיח כי עגנון התרשם מן השאלות והעריך את המראיינת כערכה, ויש ביניהן אפילו כאלה המכילות אינפורמציה שלא נודעה עד כה ממקור אחר, משום שעגנון אינו שש, כידוע, להעניק ראיונות לעיתונאים...

"מה זכות ראה לעצמו משרד החינוך לכפות אלמוניות על ילדה שחשבה, תיכננה, עמלה וכתבה דברים של טעם (עובדה שהם הועתקו מעיתון של בית הספר לחוברת כלל־ארצית רשמית!)...

"הנני מביא את העניין לפניך מתוך ביטחון שתמצא דרך לתקן את המעוות, לקבוע כללים ברורים בשטח זה לעתיד לבוא. שם הילדה המראיינת הוא גילת אנקורי. יעניין אותך לדעת, שגם בבית הספר האמריקני כאן, שבועיים קודם ההודעה על הפרס, גילת כתבה חיבור אנגלי על עגנון, אשר יצר עניין רב וגרם לבני כיתתה לחוש קירבה אל עגנון, ששמו יצא אל כל העולם בימים האחרונים".

זכיתם לתשובה משר החינוך והתרבות?

"אני לא זכרתי כלום מכל האירוע, אפילו לא ידעתי שאבא כתב מכתב. רק לאחרונה שמעתי שהתגובה שהוא קיבל היתה ש'זה לא חינוכי לציין שם של תלמיד אחד מעל כולם', או משהו כזה. לא הייתי מודעת לסערה שחוללתי", היא צוחקת.

היו לך חלומות להיות עיתונאית או סופרת?

"ממש לא. החלום שלי היה תמיד להיות שחקנית. זאת בסך הכל היתה כתבה לבית הספר, שבגלל המרואיין זכתה לעניין כלשהו. לאחרונה, כשציינו חמישים שנה לזכייה של עגנון, עשו סדר בארכיון המדינה, ואדם מקסים בשם ארנון למפרום העביר לי את כל הניירת ואת הסיפור שמאחורי הכתבה".

•   •   •​

הרבה מים, מי חמצן ופרקים של "רמת אביב גימל" עברו מאז בנחל הירקון, הסמוך לביתה של אנקורי בשכונת נאות אפקה בתל אביב. שלושים שנים אחרי ההחמצה העיתונאית ההיא הפכה אנקורי לפנים מוכרות בכל בית כשהחליקה לנעלי העקב השפיציות של עידית לינוביץ', הביצ'ית הראשונה של ערוץ 2. עשרים שנים חלפו מהימים ההם, ולמרות שהרזומה שלה כולל השתתפות בסרט "הלהקה" הקאלטי, הצגות בתיאטרון הקאמרי ובבית ליסין ותפקידים ב"עספור", "טלנובלה בע"מ", "תנוחי", "איים אבודים" ועוד, עושה רושם שדמות המרשעת עדיין מרחפת מעל הבלונד הנצחי שלה, שהפך בינתיים ממתולתל לחלק. 

"'רמת אביב גימל' שמה אותי על המפה, אבל הפרסום הזה גם פגע בי. אני בטוחה שהיו כמה צרי מוח בתעשייה שאמרו לעצמם אחר כך, 'היא עשתה 'רמת אביב גימל' - היא לא מסוגלת ליותר מזה'. עובדה שעד לאחרונה הציעו לי בטלוויזיה רק תפקידים זוהרים.

"דווקא בתיאטרון היו הרבה יותר פתוחים כלפיי. עומרי ניצן לקח אותי ל'המורדים' כבר בזמן הסידרה, ובהמשך אלון אופיר לקח אותי כבימאי ל'החולה ההודי'. אחרי שהסידרה ירדה הרגשתי שהדמות השתלטה עלי וניסיתי לעשות כל מיני דברים כדי לברוח ממנה. עשיתי תסרוקת קצרה וסירבתי לתפקידים בטלוויזיה או בתיאטרון שהיו בהם אלמנטים של רשעות או גלאם.

"זה לא היה פשוט. הייתי צריכה לחכות שיעברו כמה שנים טובות על מנת שאנשים בתעשייה ומחוצה לה יוכלו לראות בי מעבר לדמות ההיא. הרי אנשים נורא אוהבים להתנשא, ו'רמת אביב גימל' סיפקה ללא מעט אנשים בתעשייה משהו להתנשא מעליו.

"העניין הוא שהיום, עשרים שנה אחרי, שחקנים עומדים בתור כדי להתקבל לתפקיד בסידרה יומית כזו או אחרת. שלא תהיה אי הבנה: לייצר מדי יום ארבעים סצנות עם אפס זמן עבודה וחזרות והררים של טקסטים דורש מהשחקנים יכולות רבות, שלא זוכות בדרך כלל להערכה. אין זמן לעבודה של ממש, ואתה פשוט חייב להביא את הדברים בצורה הכי מדויקת שאתה יכול. יש הרבה אחריות על הכתפיים של השחקנים.

"אני זוכרת שבשיא הטירוף הגעתי לאיזה אירוע שהיו בו חברי כנסת, והם התרגשו לראות אותי. חלפה בי המחשבה, 'מה, הם באמת יודעים מי אני?' ומהר מאוד גיליתי שהסידרה היתה חלק מהשיחות במזנון הכנסת. אז אפשר להתנשא מעל זה, אבל כולם ראו את זה".

הרגשת שהסידרה פגמה בצורה שבה הסתכלו עלייך?

"פה ושם שמעתי שאומרים עלי שאני בלונדינית מדי או מפורסמת מדי. יכול להיות שהיו כאלה שייחסו לי יכולות משחקיות מוגבלות בגלל הז'אנר, אבל מעולם לא שמעתי את זה באופן גלוי. תשמע, אין ספק שהסידרה לא עומדת במבחן המציאות מסיבה אחת, והיא היעדר ההומור.

"הכל שם היה נורא רציני ודרמטי בצורה מוגזמת. מצד שני, אני לא יכולה להתכחש למתנה שהתפקיד הזה הביא לי. אני זוכרת שבתקופה ששיחקתי בהצגה 'המורדים' בקאמרי, הייתי עולה לבמה עם יוסי ידין ז"ל, שנחשב לאחד השחקנים האדירים של התיאטרון, ותמיד היו לחשושים או מחיאות כפיים בכניסה שלי. זה הטריף אותו. פעם אחת הוא אמר לי, 'זה לא פייר! אני משחק כל כך הרבה שנים בתיאטרון, ותראי מה תפקיד אחד וקמפיין לדיוטי פרי עשו לך'. האמת היא שלא הבנתי על מה הוא התעצבן. בעולם שלנו אנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו עבודה". 

ומצד שני, לפני כחמש שנים חזרת לעורה של לינוביץ' בסידרה "תנוחי".

"כי זו היתה סידרה גאונית ומלאת הומור, שכתב אורי גרוס. ב'תנוחי' הפגישו כל מיני דמויות מרושעות מסדרות יומיות וצחקו עליהן ואיתן. הדמות שלי פתאום היתה קלמזית ומצחיקה, וזה היה נהדר. הרגשתי שעברו מספיק שנים מ'רמת אביב גימל', ושהריחוק וההומור יכולים רק לעשות טוב. וצדקתי".

  

•   •   •​

אנקורי, שתחגוג אחרי החגים את יום הולדתה ה־61, לוקחת עכשיו צעד קדימה וממציאה את עצמה מחדש כשחקנית שלא מהססת להיות אפורה ונטולת איפור מול המצלמות או על הבמה. מסוג הטריקים שהביאו לכל היפות של הוליווד את האוסקר והכניסו אותן להיכל התהילה העולמי.

זה מתחיל בדמותה של ניצולת שואה (די זוהרת) שמחפשת פרק ב' במחזה "האורחת", שעלה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין, ויימשך בשני תפקידים מסקרנים בסידרה "ההרמון", שתעלה בהמשך השנה בערוץ 2 ומבוססת על סיפורו של גואל רצון ושלל נשותיו. בדרך גם תשחק בסרטו הבא של אבי נשר, "החטאים", 38 שנים אחרי שהוא ביים אותה ב"הלהקה".

ב"ההרמון", שכתבו ענת ברזילי והדר גלרון, מופיעה אנקורי נטולת איפור ובכיסוי ראש, בתפקיד שעשוי לעשות עבורה את המהפך הסופי ולנפק לה את תעודת ההכשר של הברנז'ה המצקצקת. 

"כשענת, חברתי הטובה, הציעה אותי לסידרה, אמרו לה: 'היא זוהרת מדי. היא לא מתאימה'. אז היא ביקשה ממני לשלוח לה סלפי בלי איפור ועם איזה סמרטוט על הראש בתור כיסוי. ברגע שראו את התמונה שלי, אמרו לה, 'תביאי אותה!'"

היא שולפת את מכשיר הטלפון הנייד ומראה לי את התמונה המדוברת ועוד תמונות מהסט, לא לפני שהיא מתנצלת ומסבירה שהיוצרות רוצות שלקהל יהיה אפקט של הפתעה בזמן הצפייה, ולכן היא לא יכולה לשחרר אותן לעיתון. "אני מגלמת בסידרה את אשתו הראשונה של שבתאי צדיק, שמשחק אותו אלון אבוטבול. זאת אישה מאוד מבוהלת, גמלונית וחלשה, וזו למעשה הפעם הראשונה שבטלוויזיה יראו אותי אחרת.

"המשפט שאני שומעת הכי הרבה על הסט הוא 'וואו, איך את מפתיעה', או 'וואו, איזה אומץ יש לך להצטלם ככה', ואני לא מבינה על מה המהומה. אני שחקנית! זאת העבודה שלי".

איך היה לעבוד שוב עם אבי נשר?

"אני חייבת להודות שבמשך הרבה מאוד שנים סחבתי כלפיו טיפה מרירות, בגלל שאחרי 'הלהקה' הוא לקח אותי להשתתף ב'דיזנגוף 99', וכשהגעתי לבכורה נרגשת, גיליתי שכל התפקיד שהיה לי ירד בעריכה ונשאר רק זנב קטן.

"אבי היה אז בימאי מתחיל יחסית ונהג לצלם הרבה מאוד חומרים בתהליך העבודה, שהיו יכולים להספיק לארבעה סרטים. בחדר העריכה הוא היה בונה את הסרט עם מה שהיה לו. הרבה דברים היו נשארים בחוץ. כשחקנית צעירה עם המון ציפיות לפריצה המיוחלת לקחתי את זה מאוד מאוד קשה. אבל חלפו השנים, עשיתי תפקידים, התגברתי והתבגרתי. כשהוא התקשר והציע לי להשתתף בסרט החדש שלו, לא חשבתי פעמיים ואמרתי מייד 'כן'.

"התפקיד שלי בסרט, שהוא מאוד מאתגר, הוא של מורה לריקוד ניצולת שואה, שלהבדיל מרוב ניצולי השואה, שסבלו מדיכאון ואיבדו את שמחת החיים, מחליטה להיות תמיד שמחה ולארגן כנסים ואירועים וטוענת שזה בעצם הניצחון שלה על הגרמנים.

"גם אני וגם אבי עברנו כברת דרך, והיום הוא עובד לגמרי אחרת ממה שעבד בעבר. הוא הפך להיות מאוד מאוד מדויק עם השנים, ואני חושבת שמכאן גם ההצלחה של הסרטים שלו. לפעמים בזמן הצילומים הוא היה מבקש ממני להשמיט מילה או משפט, וכששאלתי בקנאות לכל מילה שלי 'למה?', הוא השיב לי 'כדי שלא אצטרך להוריד שום דבר בעריכה'.

"אגב, למדנו בנעורינו באותו תיכון בניו יורק. כשהגעתי לבית הספר בכיתה י', בעקבות שליחות של אבא שלי, והצטרפתי לנבחרת המעודדות של קבוצת הכדורסל, אמרו לי ששנה קודם לכן היה בחור ישראלי בקבוצה, ומאז שהוא פרש, הקבוצה רק מפסידה. זה היה אבי נשר, והקבוצה באמת היתה גמורה. לא היתה לי הרבה עבודה כמעודדת".

את בקשר עם השחקנים של "הלהקה"? גידי גוב, גלי עטרי, חלי גולדנברג?

"לא קשר חברי. כולנו עובדים בעולם הבידור, וכשאנחנו נפגשים במקרה יש תמיד שמחה גדולה. אבל אנחנו לא עושים מזה את מה שהקהל עושה מזה. יש ברזומה שלי עבודות שחדרו ללב שלי והשפיעו על החיים שלי הרבה יותר".

מה היה סוד הקסם של "הלהקה"?

"היה בו משהו מאוד ראשוני ובתולי, שלדעתי עבד מצוין על המסך. זו היתה העבודה הראשונה של רובנו בקולנוע, וגם של אבי. היינו צעירים ונטולי ניסיון, ובעיקר מאוד מאוד תמימים, והתמימות הזאת עברה לקהל ונגעה בו.

"הגענו לצילומים כשאנחנו באמת כבר סוג של להקה, ואפילו קראנו אחד לשני בשמות של הדמויות. אבי דרש שנהיה כל הזמן על הסט ושנשחק במלוא העוצמה, אפילו שלא היינו בטוחים אם אנחנו מצולמים באותו רגע. בכלל, עבדנו בצורה שאף אחד לא היה מסכים היום. קיבלנו שכר גלובלי לא גבוה על כל הפרויקט, והיינו במשך שלושה חודשים בחזרות של ריקודים, שירים ומשחק".

•   •   •​

להבדיל מעידית לינוביץ' הצבעונית והדרמטית, שחייה היו לונה פארק של אירועים אינסופיים, אנקורי אוהבת שיגרה ושקט. היא מתחזקת מערכת יחסים יציבה בת 35 שנים עם מייקל גרינספן (69), לשעבר כתב CNN ובימאי בטלוויזיה החינוכית, וכיום בימאי סרטים דוקומנטריים וקריין.

הם גרים בשכונת נאות אפקה, בבית פרטי עמוס בתמונות משפחתיות ובאוסף חפצים מטיולים ברחבי העולם. בתם הבכורה, ירדן (33), היא כותבת ומתרגמת שגרה בניו יורק עם בעלה, שעובד שם כמרצה לפסיכולוגיה חברתית. הבת הצעירה אורן (31) היא אדריכלית בעלת משרד פרטי.

סדר היום שלה כולל טיול עם מייקל והכלבים בפארק או בים, כוס יין ומרתון של סדרות טלוויזיה ("אנחנו מאוד אוהבים לצפות בסדרות דרמה או מתח. מאוד אהבתי את 'בית הקלפים', 'פארגו', 'שובר שורות' וכל דבר שגורם לי לחשוב"). פעמיים בשבוע היא עושה פילאטיס בחדר כושר, ובין לבין היא מבלה עם חברותיה הצעירות ממנה, בהן מיכל ינאי, תמר קינן וליאת הר־לב. 

"יש לי מין הרגל לאמץ שחקניות צעירות שאני עובדת איתן, ולהפוך את כולן לסוג של בנות דודות. בתקופה האחרונה, למשל, כולן היו בהריון. אז עכשיו חגיגת הריון, ואחר כך חגיגת הצגת התינוקות, ובכל יום הולדת אני מארגנת בראנץ'".

בהצגה "האורחת" של תיאטרון בית ליסין. אנקורי מגלמת בה ניצולת שואה שמחפשת פרק ב' // צילום: כפיר בולוטין

השבועות האחרונים בחייה של אנקורי עמוסים בצילומים מסביב לשעון, בחזרות ובנסיעות עם ההצגה החדשה "האורחת", שכתבה סביון ליברכט וביימה ציפי פינס. אנקורי מגלמת פולנייה ניצולת שואה, שחברתה הטובה (פלורנס בלוך) משדכת אותה לאלמן טרי (גדי יגיל). ילדיהם של השניים (מגי אזרזר ורון שחר) לא מפרגנים לקשר הזה.

"אחרי החוויה בסרט של אבי נשר, היה לי הרבה יותר קל להיכנס לנעליים של הדמות הפולנייה בהצגה. העבודה עם גדי יגיל היתה נהדרת, היתה בינינו כימיה נפלאה כבר מהרגע הראשון שנפגשנו. מצאנו את עצמנו נסחפים לשיחה מאוד מאוד ארוכה ומהנה וצוחקים. בכלל היה לי תענוג גדול לעבוד על מחזה מעורר מחשבה על מורכבות של משפחה ועל כל מיני ענייני שכול ועיבוד המוות.

"פתאום, בגיל 60, אני סוגרת מעגל ומתעסקת בפולין ובשואה ובכל מיני דברים שבבית שגדלתי בו, שהיה בית של ניצולי שואה, לא דיברו עליהם. כילדה ישראלית גדלתי על סיפורי שואה ועל כל מיני אמירות פוגעניות שאמר בן־גוריון, כמו זה שיהודי אירופה הלכו כצאן לטבח. אני זוכרת שלהיות עם מספר על היד זאת היתה בושה גדולה, ואת המילה 'גבורה' הוסיפו לשם של יום הזיכרון לשואה רק אחרי הרבה מאוד שנים". 

נדמה שדווקא עכשיו את בשיא העשייה שלך. 

"אני מודה שמעולם לא חשבתי שבגיל 60 אהיה עסוקה מעל לראש".

איך זה קורה?

"שרדתי", היא פורצת בצחוק מתגלגל. "רוב השחקניות בנות גילי עזבו את המקצוע הרבה קודם לכן. אצל שחקניות יש פתאום תקופה שאת כבר לא מספיק צעירה כדי לשחק צעירה, ועדיין לא מספיק מבוגרת כדי לשחק מבוגרת. ובמילים אחרות: את תקועה.

"אני מרגישה היום, יותר מתמיד, שאני בגיל שבו מצד אחד אני עדיין נראית בסדר ויכולה לשחק תפקידים של נשים באמצע החיים, ומצד שני, אני יכולה לשחק סבתא בלי שום בעיה. אני גם מרגישה, אולי לראשונה בחיים, שאני יכולה להרשות לעצמי להוריד את האיפור ולא להיות זוהרת. הוכחתי כבר שאני יכולה להיות הבלונדינית החטובה והשיקית.

"אני זוכרת שלפני כמה שנים ראיתי בערוץ הבידור הישראלי תוכנית על זמר מפורסם, שימי הזוהר מאחוריו. התקשרתי לחני נחמיאס, חברתי, ואמרתי לה, 'את קולטת? אנחנו כבר שלושים שנה במקצוע! את קולטת שמגיע לנו 'כל הכבוד' שאנחנו עובדות כל כך הרבה שנים במדינה כל כך קטנה, שבה צריך להמציא את עצמך מחדש כל כמה שנים ולעבור מפרויקט לפרויקט?

"היא צחקה ואמרה לי, 'היינו צריכות להיות גאות בעצמנו גם אם זאת היתה קריירה של עשרים שנה. בינתיים, אגב, זאת כבר קריירה של ארבעים שנה, ולשמחתי פרק הזמן הכי ארוך שלא עבדתי בו היה שלושה או ארבעה חודשים. זה קרה, אגב, דווקא לא מזמן.

"במקביל לכל זה, מייקל, בעלי, אמר לי, 'את עוד מעט בת 60 - מה תרצי לעשות לכבוד המאורע?' וכל מה שחשבתי עליו הוא, מה זה הגיל הזה שנחת עלי פתאום? גיל 40 זה גיל פנטסטי, גיל 50 זה גיל מכובד. אבל מה זה גיל 60?? אז גם להיות נטולת חן וגם להיות נטולת עבודה?"

רוב השחקנים שלא עובדים יותר מחודש נכנסים להתקף חרדה.  

"כנראה אני לא שונה מהם בהרבה. בהתחלה, אחרי ששיחקתי במשך שמונה שנים בחמש הצגות במקביל בקאמרי, שמחתי להיות עם לוח די פנוי שאיפשר לי לטוס לארה"ב כדי לבקר את הבת שלי ירדן. אבל חופש הוא דבר טוב כשיש לו דד־ליין. בשלב מסוים, כשאין משהו באופק, זה מתחיל להלחיץ.  

"שבוע אחרי זה צילצלו להציע לי לשחק עם יהורם גאון בקומדיה 'אדוני שר האוצר'. שבוע אחרי תחילת החזרות התבשרתי שאני עומדת להיות סבתא. ופתאום, מתחושת ריקנות נוצר לי עולם ומלואו, והכי חשוב נכד, אוריון, שהוא היום בן חצי שנה. חיכיתי לו כל כך הרבה שנים".

איזו סבתא את? 

"סבתא סקייפית. מה אני יכולה לעשות? הבת שלי גרה בארה"ב. אז אנחנו נוסעים אליהם, הם באים לארץ לפעמים, ובין לבין אנחנו נפגשים בסקייפ.

"כשאני רואה אותם, אני מוחצת אותם מרוב אהבה. אחרי הכל, אני לא מבשלת ולא מחתלת, אז אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלאהוב. אתה צריך לשמוע אותי בסקייפ. זה מביך, כל הצווחות והשטויות שיוצאות לי מהפה כדי לגרום לאוריון להוציא קולות".

•   •   •

הסבתאות היתה חלום ישן של אנקורי. "חיכיתי לזה הרבה מאוד זמן", היא אומרת. "לי היתה רק סבתא אחת בילדותי, והיחסים שלי איתה לא היו טובים במיוחד. הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי, ולכן רציתי מאוד לעשות תיקון. היתה לי כמיהה מאוד גדולה לנכדים. אני חושבת שיחסים בין סבתא לנכד זה דבר נפלא ומעשיר מאוד. אני מאחלת לעצמי עוד הרבה נכדים, אבל באותה הנשימה, להיות מאוד מאוד עסוקה ולהיקרע בין הרצון להיות איתם לבין הרצון לשחק".

זה קשה שהנכד נמצא בצד השני של העולם?

"בינתיים אני בסדר. לפעמים יש תחושות של שמחה ולפעמים תחושות של עצב. לא מזמן היה יום אחד של עצבות, אז תמר קינן באה אלי הביתה עם התינוק שלה. היא אמרה לי, 'הרגשתי שאת צריכה נכד לרגע'.

"לפני כמה ימים צילמתי פרק בסידרה 'ההרמון', ונתנו לי בובת תינוק שנראית אמיתית. היד שלו נתפסה לי בשרשרת, כמו שהנכד שלי מושך לי לפעמים את התכשיטים. זה הציף בי געגוע גדול.

"באיזשהו מקום אני מבינה את הבת שלי. היא מזכירה לי את הוריי ואת אמא שלי, שהיתה הולכת אחרי אבא לכל מקום בעולם, מוצאת מייד את מקומה והופכת להיות מוקפת בחברים ובחברות.

"פה ושם שמעתי שאומרים עלי שאני בלונדינית מדי או מפורסמת מדי". מאחורי הקלעים של צילומי הכתבה // צילום: גיא הכט

"גם אני, כשהייתי ילדה, נדדתי בעולם והרגשתי כמו אזרחית העולם. זה העניק לי הרבה כלים להתחבר עם אנשים ויכולת להמציא את עצמי מחדש. זאת מתנה, ואני שמחה שלילדה שלי ולנכד שלי יש את האפשרות לחוות את זה. למרות שבסופו של דבר, אני אוהבת את הבית שלי ושמחה בקונכייה שבניתי לי פה".

איך את עם הגיל?

"אין לי בעיה של ממש. אני עובדת בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, ואני יכולה להגיד דברים שפעם לא יכולתי. אני יכולה לדבר ממרום גילי וניסיוני מבלי שיחשבו שאני עפה על עצמי, אני יכולה לתת טיפים, אני יכולה לצחוק על עצמי ואני יכולה לא להיות זוהרת. וזה מאוד משחרר".

את משקיעה הרבה בתחזוק המראה שלך?  

"במרבית התפקידים האחרונים שלי אני אמורה להיראות רע. כמה בימאים כבר אמרו לי, 'אם את חושבת לעשות איזה ניתוח או משהו, תעשי את זה רק אחרי הצילומים'. האמת היא שלא חשבתי על ניתוחים, אבל מהרגע שהם אמרו לי את זה, התחלתי לחשוב שאולי שאני צריכה".

yuvalab@israelhayom.co.il

• • ○ • • ○

"שכננו הוא, וידידו של אבי"

הראיון שקיימה התלמידה גילת אנקורי עם הסופר ש"י עגנון לעיתון בית הספר

תלפיות היא פרבר בדרום ירושלים. כל השכונה מלאה עצים וחורשות. מאחורי קבוצת עצי ברוש עומד בית דמוי מבצר. זהו ביתו של הסופר ש"י עגנון. בכל יום רואים הילדים אדם זקן, קומתו בינונית ומקל בידו - זהו הסופר ש"י עגנון!

בביתו שתי קומות. בקומה השנייה יש ספרייה. הספרייה היא חדר מרווח עם כוך בצידו, אין שם אלא שולחן, כסא, אצטבאות וכונניות מסביב. הכל מלא ספרים - מכל המינים: דקים, עבי כרס, גדולים, קטנים ובינוניים, וחלק גדול מהם כתובים בידי הסופר ש"י עגנון. סופר גדול זה נוהג לבקר בביתנו תמיד, כי שכננו הוא, וידידו של אבי. וגם סימן יש לו: כשהוא בא אלינו ואנחנו לא בבית, נוהג הוא לתקוע על דלתנו ענף ברוש. היות ששמע שאני רוצה לשאול אותו שאלות, בא אלי במיוחד.

אני בת 11-10, לומדת בבית הספר וקוראת ספרים. התוכל לספר לי איך היו חייך כשהיית בן גילי? אני יודעת שהיית בגולה. האם הלימודים של ילד בן 10 שם היו כמו הלימודים כאן?

"הלימודים היו שונים לגמרי. לרוב למדנו תלמוד, וקצת תורה. כשגמרתי ללמוד מסכתא אחת של תלמוד, הייתי שמח כמו ביום חג: הנה אני יודע ומבין את כל המסכת. כעבור ימים אחדים התבוננתי שוב באותה מסכתא וראיתי שאינני מבין דבר, ואז למדתי אותה מסכת שנים רבות, עד שהבנתי אותה יפה". 

קראנו בכיתה את סיפורך "מעשה בעז" והתרשמנו מאוד. האם שמחתו של הילד ההוא בסיפור, כשהגיע לארץ ישראל, מבטאת את הגעגועים שלך בתור ילד יהודי בפולניה לעלייה לארץ?

"אל תקראי לי יהודי מפולניה אלא מפולין, מפני שכשיהודים גלו והגיעו לפולניה, קראו למקום ההוא 'פולין', כלומר 'פה־לין'. והגעגועים היו גדולים, וב'מעשה בעז' ביטאתי אותם".

אני כותבת לפעמים שירים בחרוזים. גם ב"מעשה בעז" יש חרוזים אחדים. האם כתבת גם שירים, או רק סיפורים?

"אני התחלתי בשירים. וכשכתבתי סיפור, הזנחתי את כתיבת השירים והמשכתי בכתיבת הסיפורים". 

מה הניע אותך לכתוב סיפורים ושירים?

"אינני יודע. מצאתי חרוז ועוד חרוז, וחיברתי אותם לשיר. וסיפור המצאתי, ואחר כך גם כתבתי את סיפוריי".

באיזה גיל כתבת את סיפורך הראשון?

"זה לא היה סיפור אלא מחזה. בגיל 11 כתבתי מחזה בחרוזים על ילד שהפך לסטודנט. אצלנו סטודנט לא היה איש הלומד באוניברסיטה, אלא בחור הלומד בגימנסיה".

כשהייתי בת חמש ואחותי היתה בת שלוש, באנו לברך אותך בערב ראש השנה. נתת לנו במתנה אז את ספרך "תמול שלשום" וכתבת לנו הקדשה. כתב ידך קשה מאוד לקריאה. האם יש סיבה לכך? ואם יש, מהי?

"אין דבר בלי סיבה. בילדותי היה כתב ידי יפה להפליא, ובגלל מחלתי הוא השתנה".

האם הכתב הזה גורם לך צרות?

"כן, הרבה צרות. ידידים שולחים לי מכתבים ואינני עונה להם. מפחד אני שזה יגזול להם מזמנם לפענח את כתב ידי, וגם כששולח אני ספר להדפסה, לא מבינים מה כתבתי".

בביתי עומדים כל הספרים שלך, והם חביבים עלינו מאוד. אני יודעת שזה מצחיק לשאול אבא איזה מילדיו הוא אוהב ביותר, ואולי יהיה זה מצחיק לשאול אותך איזה מסיפוריך הרבים חביב עליך ביותר. האם תהיה מוכן בכל זאת לענות לי על השאלה?

"כולם חביבים עלי, כל ספריי. אך יש כאלה שאינני מעז לקרוא בהם. יש כאלה שרוצני לשנות בהם משפט או שניים. אבל יש גם כאלה שאני אוהב ונהנה לקרוא בהם". 

מאת: גילת אנקורי, כתה ה', בית הספר "גאולים א'", 1966

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו