הנסיכה הפרסית

היה רגע אחד מזוקק בקריירה של לירז צ'רכי, שהיא הבינה פתאום שהיא רוצה הביתה. לשורשים שלה. שעם כל הכבוד לאפשרויות הבלתי מוגבלות שהוליווד מציעה לה, היא דווקא רוצה את זה בקטן, אינטימי ובשפת אמה, פרסית.

"הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בהוליווד היתה בצילומים של 'משחק הוגן', שהיה הסרט הגדול הראשון שלי שם, לצד שון פן ונעמי ווטס. היו לי צילומי לילה, ובזמן ההמתנה שיכנו אותי בוואן מפנק, כשכל כמה דקות מישהו דופק על הדלת ומביא לי אומלט או פירות או שואל אם אני רוצה עוד משהו. אלא שבמקום ליהנות מהפינוקים ומהסיטואציה, הייתי כולי בסטרס, עסוקה בשיחות טלפון למשפחה ולחברים בארץ.

"בשלב מסוים קראו לי לסט הצילומים, שהיה בתוך בית פרטי לא רחוק מניו יורק, ואז גיליתי שבעצם יש לי עוד חצי שעה של המתנה לסצנה שלי, והציעו לי לנוח בינתיים בחדר המנוחה של שון פן, שהיה למעשה אחד החדרים הקטנים בבית שהוסב לחדר מנוחה.

"אני זוכרת שנכנסתי לחדר שלו וראיתי שם בדלים של סיגריות במאפרה, בקבוקי בירה ואיזה בקבוק בושם. נשכבתי על המיטה שלו ואמרתי לעצמי, 'החיים של שון פן מה זה פשוטים'. הוא לא צריך את כל העניינים והכרכורים מסביב כדי להרגיש טוב עם עצמו.

"פתאום הבנתי שגם לי הרבה יותר נוח בחדר הזה, ושאני לא צריכה קרוואן מפנק או שיאספו אותי משדה התעופה בלימוזינה, כמו שקרה לי וגרם לי לפרוץ בצחוק של מבוכה. הבנתי שאני לא צריכה שום דבר חיצוני כדי להצליח.

"כשאני קוראת בעיתון שזמר כזה או אחר מגיע להופעה בארץ ודורש מההפקה פרחים בצבע לבן שמשתלבים עם הספה בצבע שנהב, שמשתלבת עם השטיח הסגול המיוחד, אני חושבת לעצמי: או שהם חיים בהזיה ועושים סמים, או שהנפש שלהם לא התגבשה.

"דווקא שם, באמצע צילומי הסרט ההוליוודי הראשון שלי, הבנתי שאני רוצה לחיות חיים רגילים ונורמליים. שאני רוצה ללכת ברחוב בכפכפים, לנדנד את הילדה שתהיה לי בגינה ליד הבית, ולשמור את הרגליים על הקרקע. נורא קל להסתחרר מכל הכרכור הזה מסביב. בעיניי זה סיוט. תן לי את הכפכפים ושחרר אותי מכל השואו הזה. אני לא חושבת שאפשר להיות נאמן לאמנות שלך, ובעיקר לאושר הפנימי שלך, אם אתה חי בתוך עולם דמיוני, שבו אומרים לך כל הזמן כמה אתה מהמם ומושלם.

"אני זוכרת שנעמי ווטס הביאה את הילדים שלה לסט הצילומים, ובין לבין שיחקה איתם והניקה את הילד הקטן. פיליפ סימור הופמן, שאיתו שיחקתי בסרט 'כלים שלובים', הגיע לארוחה של הקאסט עם סיר אוכל שהוא הכין".

מצד שני הוא נפטר משימוש יתר בסמים. אולי הוא לא היה כל כך יציב כמו שנדמה לך.

"אין ספק שהמוות שלו היה מפתיע עבור אנשים רבים שהכירו אותו הרבה יותר לעומק ממני. מצד שני, הוא היה מכור לאלכוהול ולסמים במשך שנים. יכול להיות שההצלחה הגדולה גרמה לו להתקרב למקומות מסוכנים ולאבד פרופורציות.

"יש פער גדול בין המציאות של שחקנים בהוליווד לבין האופן שבו העולם תופס אותם. הדברים האלה יכולים לערער אנשים. להיות אמן זה בעצם להיות תלוי כל הזמן באהבת הקהל. שחקן לא יכול להתקיים עם האמנות שלו רק בתוך הבית שלו, והוא למעשה קבצן של אהבת קהל. מחפש כל הזמן את החיזוקים, את האהבה ואת מחיאות הכפיים. נורא קל להתמכר לזה ולהתבלבל מזה, וכשיש תקופה שבה העוצמה של הפידבק מהקהל דועכת, אנחנו מרגישים כאילו אין לנו זכות קיום.

"כל החוכמה היא לדעת לקבל בפרופורציה ביקורת טובה ולחגוג שלוש דקות, ובאותה מידה - למחוק מהראש טוקבק מרושע אחרי שתי דקות. אני חושבת שלמדתי לעשות את זה. אני זוכרת שבגיל 30, אחרי שעשיתי את 'סוף העולם שמאלה' ואת 'האלופה', היה לי משבר גדול, כי היו לי הרבה הצעות וכולם רצו ממני פיסה, בזמן שאני רק רציתי להוריד הילוך ולהיות עם עצמי קצת. רציתי שקט. אז במודע, ובליווי פסיכולוגית, החלטתי להעניק לעצמי זמן איכות, ופשוט נעלמתי לשנה. אפיתי עוגות, ביליתי עם חברים ודאגתי לעצמי".

צ'רכי. "הבת שלי התחילה להבין שההורים שלה עובדים בעבודה לא שגרתית" צילום: דביר כחלון

הוריה של צ'רכי עלו מאיראן בשנות השבעים, כבני נוער. אחרי שהתחתנו עברו לרמלה, שם היא העבירה את ילדותה. כשהיתה בת 5 עברה המשפחה להרצליה.

"יש לי הרבה זיכרונות שלי כילדה, מבלה בעסק המשפחתי של אבא שלי, שנקרא 'אנטי וירוס' בדרום תל אביב ומתעסק ביבוא ויצוא. שני האחים שלי עובדים איתו עד היום, והחלום שלו הוא למשוך גם אותי לשם. הוא חושב שאני אשת עסקים מפוספסת, והוא די צודק, למרות שאני מעדיפה לעשות את מה שאני עושה היום".

את הניסיון במשחק ושירה היא צברה כבר במגמת התיאטרון בתיכון ובלהקת חיל חינוך. אחרי הצבא הלכה לבית צבי, ובגיל 25 פרצה בסערה לחיינו עם "סוף העולם שמאלה", צעירה שאפתנית עם יופי אקזוטי, כישרון משחק ושירה, וגם ייחוס משפחתי - בכל זאת, לדודה שלה קוראים ריטה. הסרט היה הצלחה גדולה בקופות, והדרך של צ'רכי לטלוויזיה ולתיאטרון נסללה. היא לוהקה לטלנובלה "האלופה" ולסידרה "המשאית", ובתיאטרון השתתפה ב"עיר הנפט", "רמבטיקו" ו"ברנשים וחתיכות".

ב־2005 שיחררה אלבום בכורה בשם "לירז צ'רכי", שהצליח לייצר עניין תקשורתי אך לא זכה להצלחה מסחרית. גם האלבום השני, "רק לך מותר", שהוציאה ב־2012, ובו טקסטים של יוני פוליקר, גלעד כהנא, קובי אוז, דקלה, דן תורן ואחרים, לא הותיר חותם משמעותי.

"אני אוהבת כל אחד מהדיסקים שהוצאתי ועומדת מאחורי כל מילה בשירים שכתבתי, אבל ממרחק הזמן, אני מבינה שהם לא לגמרי התיישבו על הנשמה שלי ולא תאמו את מי שאני באמת ואת מה שאני באמת רוצה לעשות מבחינה מוסיקלית. בדיעבד אני מבינה שחברת התקליטים ניסתה לבנות אותי באופן מסוים, לכוון אותי לשירים מסוימים ולכיוון מוסיקלי של פופ ומיינסטרים, שלא ישב עלי באופן טבעי. ניסו להלביש עלי משהו שהוא לא אותנטי.

"אני בן אדם מאוד שורשי, שמחובר לבית שלו ולשורשים הפרסיים ולפשטות. דווקא כשפירקתי את ההופעה הגדולה שליוותה את יציאת הדיסק השני ונסעתי ברכב אחד עם כמה נגנים ועליתי לבמה בלי תאורה מיוחדת, בא יותר קהל לשמוע אותי.

"זה כמו שאחרי עונה אחת של 'האלופה' החלטתי שהחוויה הזאת הספיקה לי, ושאני לא רוצה להמשיך לעונה שנייה או לעוד טלנובלה. לא רציתי עוד עונה, עוד פסטיגל או עוד קמפיין פרסומי גדול, למרות שהציעו לי המון כסף. הייתי בת 30 ורציתי להגיע אל עצמי. זה היה לי הרבה יותר חשוב.

"צעדתי על שטיחים אדומים בפסטיבל קאן ובפסטיבל טורונטו, איפרו אותי והסתובבתי עם השחקנים הכי גדולים בעולם, אבל חשבתי על זה שאני רוצה להופיע בארץ על במות קטנות מול חמישים איש, ושפה אני מרגישה הכי בבית. הבנתי שמה שימלא אותי באושר זה לא למלא את קיסריה, כמו שחשבתי פעם, ולא להופיע בעוד סרט קולנוע בארץ או בעולם, אלא להיות קשובה ללב שלי ולעשות מה שאני באמת־באמת רוצה.

"בדרך לתובנה הזאת איכזבתי לא מעט אנשים, וביניהם הסוכנת שלי בארץ והסוכנים שלי בלוס אנג'לס ובניו יורק. הם שלחו אותי לאודישנים מול בימאים ענקיים כמו רידלי סקוט, ואותי עניין לעשות אודישן דווקא לסרט עצמאי קטן ונטול תקציב, כי מצאתי שם אתגר. ויתרתי על תפקיד בסרט בחו"ל, כי היה לי יותר חשוב ומאתגר לעשות את 'פרח השכונות', שזה מחזמר מקורי עם שירים של קובי אוז".

לפני כמה שבועות הגיע לסיומו המסע של צ'רכי הביתה, כשהיא השיקה, כמעט בחשאיות, ללא כל יחסי ציבור או חברת תקליטים מאחוריה, את הפרויקט החדש שלה, תחת הכותרת "LIRAZ".

היא העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את הקליפ "Love Me Like You Do", גירסת קאבר פרסית לשיר הנושא של הסרט הארוטי "חמישים גוונים של אפור".

"אתה אֹורי, אתה לילי, אתה הצבע של דמי / אתה המרפא והכאב, אין עוד איש אחר שאגע בו מלבדך / מעולם לא ידעתי שזה יהיה משמעותי כל כך / תהיה לי מאהב, אין עוד אחר שאגע בו מלבדך / מעולם לא ידעתי שזה יהיה משמעותי כל כך / תהיה לי מאהב, כמו שרק אתה יודע / תאהב אותי עד כאב, כמו שרק אתה נוגע / למה אתה מחכה?"

הקליפ המושקע צולם במשך יממה ברחובות איסטנבול, בשווקיה ובאחד מהארמונות. צ'רכי מופיעה כשהיא לבושה בצ'אדור (גלימה פרסית מסורתית שכוללת רעלה), ורק עיניה הגדולות וריסיה, שהפכו לסמלה המסחרי, מבצבצות אל המצלמה. בתוך זמן קצר הצליח הקליפ, שהועלה לפייסבוק וליו־טיוב, לצבור למעלה מ־50 אלף צפיות, מרביתן מאיראנים, שתהו מי הזמרת המסתורית והחמיאו על קולה ועל האומץ לשיר שיר אהבה.

"האבסורד הוא שבמשך שנים, כילדה, התכחשתי לשורשים שלי", אומרת צ'רכי. "המוסיקה הזאת נשמעה לי תמיד עתיקה ולא רלוונטית, הייתי נבוכה כשההורים שלי היו מדברים בפרסית ליד חברות שלי, וכשהם שמו בטייפ שירי חתונות או שירים של עופר לוי הייתי נכנסת לדיכאון, סותמת את האוזניים ובורחת מהסלון. 

"בשנים האחרונות, כשנסעתי לאל.איי לבקר את המשפחה שלי שהיגרה מאיראן, גיליתי מחדש את המוסיקה הנהדרת הזאת. אל.איי עמוסה באיראנים, יש מי שקורא לה בצחוק 'טהרנגֶ'לֶס'. גיליתי שם ספריות ענקיות של מוסיקה פרסית שאין בארץ. התחלתי לנבור בין כל הדיסקים ולהרכיב לי שירים של זמרות אדירות משנות החמישים, השישים והשבעים. מדי פעם הייתי מזמזמת את זה להורים שלי, והם לא הבינו מאיפה אני מכירה את זה. 

"בזמן ששרתי לעצמי את השירים גיליתי שאני ממש נהנית לשיר בפרסית. שאני אולי אפילו שרה יותר טוב בפרסית, עם הרבה יותר רגש. זה היה גילוי מאוד מפתיע עבורי. בשלב מסוים הוספתי להופעות שלי שניים־שלושה שירים בפרסית, והקהל התלהב וביקש עוד. עד שמצאתי את עצמי עם עשרה שירים בפרסית, והחלטתי שאני רוצה לעשות פרויקט בשפה הזאת".

עם דודה ריטה. מפרגנת // צילום: מאיר פרטוש

ואז, באופן מקרי או שלא, היא קיבלה ממכון הייצוא הישראלי הצעה לנסוע לייצג את ישראל בפסטיבל מוסיקת עולם בספרד.

"ג'ון, הבת שלי, היתה אז בת שנה, הייתי עדיין מחוברת אליה עם הנקה. לא ידעתי מה לעשות, ותום (אבני, בעלה; י"א) אמר שאין שום דילמה, ושאני חייבת את זה לעצמי. אז עליתי על מטוס עם קצת חומרים בעברית וקצת חומרים בפרסית, ונסעתי.

"כשהייתי שם הרגשתי שהלב שלי מתרחב. לא הכירו אותי שם ולא שפטו אותי, ובאמת היו סקרנים כלפיי וכלפי המוסיקה שלי. הקשיבו לי באמת.

"ההופעה שלי היתה מאוד קטנה וצנועה, ופתאום הבנתי שאין לי עניין בפרמיירה גדולה עם מוזמנים ושמפניה, כמו שהיו מארגנים לי בארץ בכל פעם שהוצאתי דיסק, ושכל הדבר הגדול הזה שניסו למשוך אותי אליו בעצם לא מדבר אלי. שאני אוהבת את האחר, הקטן והעצמאי. שאני רוצה לנסוע עם הנגנים באותו רכב, להכין להם סנדביצ'ים, ובעיקר להיות נאמנה לתוכן המוסיקלי שלי.

"הבנתי שאני לא רוצה מנהלים שינהלו אותי. למה שמישהו בכלל ינהל אותי? איזו מילה מגבילה!

"אז ניתקתי את עצמי מאנשים בתעשייה ומכל המקום הכוכבני והחלטתי שאני רוצה לעמוד יחפה על שטיח ולשיר. סֶה טו. לא מעניין אותי לייצר להיטים ולא מעניין אותי שלא כולם יאהבו. אני רוצה להיות נאמנה לעצמי ולהגיד: 'הנה, הנחתי פה את הלב שלי. קחו אותו'".

איך נולד הרעיון לקאבר הפרסי ל"חמישים גוונים של אפור"?

"כשחזרתי מהנסיעה ההיא, חיברו אותי בארץ למפיק מוסיקלי בשם 'גי אפיקומן', שהפך להיות שותף מלא לדרך שלי. הוא הבין אותי בשנייה, הבין לאן אני רוצה ללכת והחליט להיות שותף מלא לדרך. נכנסנו לאולפן שלו והקלטנו שני שירים בפרסית. ואז הוא סיפר לי שהוא מקשיב לשיר של אלי גולדינג מ'חמישים גוונים של אפור'.

"לא ידעתי בהתחלה איך להגיב לזה, כי הוא תפס אותי ביום מטושטש ממחשבות ותהיות. אבל זרמתי איתו, וזה יצא מקסים. נורא רציתי לצלם את זה בטהרן, אבל זה כמובן לא ריאלי, אז החלטנו לצלם באיסטנבול, שיש לה דמיון לטהרן. בתוך חצי שעה קניתי כרטיס טיסה, ואחרי יומיים הייתי בטורקיה עם צוות קטן של צלם ומנהלת לוקיישן.

"עשינו הכל באופן עצמאי ומחתרתי, צילמנו ברחובות ובשוק. בערב לפני שצילמנו הגענו לסיור לוקיישן באחד הארמונות בעיר, ובדיוק חגגו שם חתונה של אנשים מאוד עשירים. החלטנו שסיפור הכיסוי שלנו יהיה שאנחנו מוזמנים לחתונה וכך הסתובבנו במקום. אני הייתי לבושה בחיג'אב וצ'אדור, ומשם הצלחנו אפילו להיכנס עמוק יותר, לחדר ישיבות מפואר.

"אחרי שצילמנו כמה טייקים בלי אישורים, כמה טורקים פתחו את הדלת והיינו בטוחים שהלך עלינו. אבל למזלנו הם סגרו את הדלת מייד, ואנחנו המשכנו לצלם ברחבי הארמון. בשלב מסוים, אנשי האבטחה קלטו שאנחנו מצלמים ללא רשות. שאלו אותנו מאיפה אנחנו, ואני אמרתי באנגלית עם מבטא פרסי שאנחנו אורחי החתונה. בגלל שהייתי לבושה כמו דתייה, הם פחות התרגשו מהפלישה, אבל ידענו שנהיה בצרות אם לא נתקפל משם במהירות.

"היינו חייבים להוציא משם עוד פריים אחד, אז הצלם הניח את החצובה והפעיל את המצלמה. ואז המאבטחים פשוט תפסו אותנו ביד והוציאו אותנו פיזית מהדלת הראשית. זה היה די מפחיד, כי חששתי שיעלו עלינו שאנחנו מישראל. קפצנו על המונית הראשונה שעברה ברחוב ונסנו על נפשנו".

יצר ההרפתקנות הזה היה יכול לעלות לך ביוקר.

"אף אחד שם לא ידע שאני ישראלית, ונראיתי הכי מוסלמית שאפשר. היו אפילו כאלה שחשבו שאני איזו כוכבת גדולה מאיראן וביקשו לעשות איתי סלפי.

"אתה יודע, בהופעה שלי אני מספרת על הוריי, שעלו לארץ בצעירותם, ואומרת שלפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הם היו נשארים שם. האם הייתי הופכת לזמרת או שחקנית באיראן?

"אגב, מאז שהשיר יצא, אני בקשר עם כמה אמנים איראנים שברחו לטורקיה כדי לקדם את האמנות שלהם. המצב של האמנים באיראן קשה. אסור לך בכלל להיות מוסיקאי, זה נחשב נחות ומקולקל, כמו זנות".

קיבלת בפייסבוק תגובות מאיראנים על השירים שלך? 

"לא מעט תגובות מגברים, שמעריצים אותי שאני שרה 'תאהב אותי כמו שאתה יודע' בזמן שאני לבושה בבגד מסורתי, ויש כאלה שמזהירים אותי שיערפו לי את הראש. אתה יודע מה החלום שלי, למרות שזה נשמע תמים או ילדותי? לצאת לסיבוב הופעות עולמי עם נגנים איראנים גולים".

את מספרת להם שאת ישראלית?

"לא, אני לא חושפת את הזהות שלי. אני יודעת לדבר פרסית אבל אני לא יודעת לקרוא, אז אני מבקשת מההורים שלי לתרגם לי. אם כותבים לי באנגלית פונטית, אני גם עונה באנגלית פונטית. אגב, השיר הזה נכנס לרדיו האיראני בארה"ב, והתגובות מאוד חמות. מרגש אותי לראות איך הדבר הזה מתפשט מעצמו, באופן טבעי, בלי שעשיתי שום דבר שיווקי. זה נותן לי המון תקווה וחשק להמשיך. אני מתכננת להופיע עם החומרים האלה בארץ בחודש הבא".

את בטח יודעת שאנשים יגידו, נו, היא הולכת אחרי דודה שלה שהוציאה דיסק בפרסית. 

"אז יגידו. אתה יודע כמה פעמים אמרו עלי דברים? מי שיחשוב שאני מעתיקה מריטה פשוט לא יודע שכבר באלבום האחרון שלי תיכננתי לשלב חמישה שירים בפרסית, אבל אז הבנתי שריטה עובדת על דיסק שלם בפרסית ועומדת להוציא סינגל לרדיו, והחלטתי לרדת מזה. השארתי שני שירים, אבל תירגמתי אותם לעברית והקלטתי. למרות שמראש ההפקה שלי היתה מאוד שונה מזו של ריטה, שהיתה מאוד גדולה ומושקעת".

אם זה היה חלק מתוכנית העבודה המקורית שלך, למה בעצם נכנעת לדודה שלך?

"ממש לא נכנעתי. נתתי לה את הכבוד שלה. זה לא מקרי ששתינו נמשכות למוסיקה ששמענו וגדלנו עליה בבית, ולרגע אחד לא היתה בי תחושת החמצה או כעס על שאני מוותרת על זה. אני כל כך אוהבת אותה וגאה בה, היא הזמרת מספר 1 בארץ, עם הכי הרבה ייחודיות וכישרון.

"באותה נקודת זמן זה הרגיש לי הכי נכון וטבעי לוותר על השירים שלי. אפילו שיתפנו פעולה בהופעה שלה, כשהתארחתי ושרתי איתה. ידעתי שברגע הנכון אחזור לזה, ועובדה שזה הגיע אלי בלי שתיכננתי".

מה ריטה אמרה על הקליפ החדש?

"אני חושבת שהיא קצת מאוהבת בי. בעצם, אני לא חושבת. אני יודעת, כי היא אמרה לי את זה. היא מאוד תומכת בדרך שלי, בחיבור שלי לשורשים שלנו, והיא מאוד מחזקת את החיפוש האמנותי שלי ואת העשייה שלי.

"הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מתבאסת מזה שהיא דודה שלי, והתשובה שלי היא שאין לי בכלל זמן להתבאס, ושאלו החיים. אין שום דבר רע בזה שיש לי דודה כל כך מפורסמת. הרבה פעמים אבא שלי אומר, 'אם תהיי רק זמרת ולא גם שחקנית, תעופי לחלל'. אבל אני שני הדברים האלה, ואולי עוד כמה שנים אוסיף להם עוד משהו. פעם סימנתי לעצמי את קיסריה כיעד מקצועי, אבל התבגרתי וגיליתי שהרצונות שלי הרבה יותר צנועים ומותאמים למה שאני באמת רוצה".

עם הבעל תום אבני. "לימד אותי לעשות את מה שנכון לי לעשות" // צילום: מאיר פרטוש

חלק מהשקט הנפשי שאופף היום את צ'רכי קשור למשפחה החדשה שהקימה, לאחר גירושיה בשנת 2010 מזיו קוז'וקרו, בעלה הראשון. את אבני, הצעיר ממנה בשבע שנים, הכירה בחורף 2009 במסגרת חזרות למחזמר "זורו".

"לקח לי קצת זמן להתקרב אליו. הייתי בתקופה מאוד רגישה, אחרי גירושים, ולא תיכננתי להתאהב כל כך מהר. אבל זה קרה. בהתחלה, כמובן, היה לי אישיו עם פער הגילים, אבל הוא אמר לי מהר מאוד שכדי שנוכל לנסות לממש את זה, אני חייבת לשחרר. ברגע ששיחררתי את השדים מהראש, נוצרו בינינו החיבור".

הם נישאו במאי 2013 בריף הדולפינים שבאילת, עיר הולדתו של תום. כעבור חמישה חודשים נולדה ג'ון.

"בערך שבוע אחרי שתום הציע לי נישואים נכנסתי להריון, וקבענו את מאי כתאריך חתונה, כי מבחינת לוח הזמנים של ההצגות שלנו, זה מה שהסתדר. כך הגעתי לחופה שמנמונת...

"ג'ון בפרסית זה 'נשמת חיי'. זה בעצם כינוי, שלרוב מצמידים לשם. אבא שלי הציע את השם, ותום התלהב מהצליל".

איך מצליחים לקיים זוגיות יציבה בתוך מקצוע כל כך לא יציב?

"יש לזה הרבה צדדים. הצדדים הטובים הם שאנחנו יודעים, פחות או יותר, לחיות את החיים האלה בשותפות. יש תקופות שפתאום תום עסוק בחזרות ואני בהקלטות או בנסיעה לחו"ל, ושנינו מכבדים את זה. יש בינינו המון פרגון ותמיכה. כמובן שמאז שיש לנו ילדה, העניינים הרבה יותר מורכבים ודורשים לא מעט תיאומים.

"לא תמיד קל. יש ימים שכל העשייה שלנו נראית לי פסיכית לחלוטין. שנינו רואים את עניין ההגשמה לצד טיפוח המשפחה כערכים עליונים, אבל האמביציה היא לפעמים סוחטת, נפשית ופיזית. אחרי הכל, ועם כל הכבוד לאמנות, חשוב לנו קודם כל להיות סלע איתן ויציב בבית. לדעת להבדיל בין שעת יצירה לבית, לזוגיות ולמשפחה. יש לנו יחסים מאוד מאתגרים, אבל גם מאוד מצמיחים".

ואיך באמת מסתדרים עם התינוקת כששני ההורים צריכים לצאת להופיע?

"עם הרבה מאוד עזרה והבנה. תום הוא רק בן 29, ואת אחד הפיקים המשמעותיים שלו הוא חווה רק לפני שנה, כשנכנס לתיאטרון באר שבע. היום הוא כבר מוביל שם הצגות ותפקידים משמעותיים. מצד שני, בכל פעם שאני מקבלת הזמנה לאודישן או לפגישה בחו"ל, הוא הראשון שדוחק בי לנסוע ולא להסס בגלל הילדה.

"זה לא תמיד פשוט כששנינו צריכים לצאת בערב ולא יכולים לקלח את הילדה. אבל זאת העבודה שלנו. אני חושבת שסוד ההצלחה של הזוגיות שלנו הוא הכבוד ההדדי והרצון האמיתי שהאחר יגשים את החלומות שלו. אנחנו גם מספיק מנוסים לא להיבהל אם יש תקופה שלאחד מאיתנו יש פחות עבודה, או אפילו לשנינו. אנחנו מכירים את המקצוע הזה כבר מספיק שנים ויודעים לשמור לעצמנו רזרבות כספיות, ובעיקר לייצר לעצמנו אפיקים כלכליים. אנחנו בראש ובראשונה יוצרים בשביל עצמנו: במקרה שלי זה אלבום או הופעה, במקרה של תום זה תרגום של מחזות, כתיבה ועריכה.

"תום לימד אותי לעשות את מה שנכון לי לעשות. אם פעם היתה לי אמביציה לשלוח כל חודש סרטוני אודישנים לחמישה סרטים בחו"ל, היום אני שולחת לשניים. למדתי להיות קשובה לעצמי, ואם בערב אני מעדיפה לאכול עם תום ארוחת ערב מול הטלוויזיה ולא לצלם אודישן באנגלית, זה בדיוק מה שאני אעשה. אני גם לא מפחדת לבקש דחייה בהגשת אודישן".

איך ג'ון מגיבה לעבודה שלכם?

"היא התחילה להבין שאנחנו עובדים בעבודה לא שגרתית. היא כבר היתה בצילומים ובחזרות, והיא רואה את אבא שלה יושב ליד המחשב ומתרגם מחזות.

"בסופו של דבר, תום ואני התחייבנו אחד לשנייה, ולמרות שהחיים שלנו לא מלאים בנצנצים כל הזמן, אנחנו נהנים מהאתגרים ומהילדה המקסימה שיש לנו ומפרגנים אחד לשני לעשות את מה שהלב שלנו רוצה".

ומה יקרה אם המוסיקה הפרסית שלך תפרוץ בעולם?

"אני מאחלת לעצמי שביום שהמוסיקה שלי תפרוץ, אהיה מספיק חזקה להגיד כן להופעות בחו"ל ואמצא דרך שבה אוכל להביא איתי את ג'ון לכל התקופה, ואולי את תום לביקורים. אין לי מושג לאן הפרויקט הזה יתגלגל, אבל יש לי מושג לגבי איפה הלב שלי נמצא וצריך להיות. וזה לא דבר מובן מאליו. אני מאושרת שמצאתי את הנתיב שלי".

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו