ביום שני השבוע הלך ערן זרחוביץ' לקנות קופסת מטרנה, והקופאי בסופר כל כך התרגש לקראתו, שמייד ביקש חתימה. "הוא שלף פתק מהקופה, נתן לי עט, ואני הסתכלתי על פיסת הנייר ולא ידעתי מה לכתוב. בסוף כתבתי: צחי, שרק תמשיך לצחוק, ערן זרחוביץ'".
זה המשפט הכי חזק שהצלחת לייצר?
"נורא. אני לא יודע עליו כלום. אולי הוא בכלל לא צוחק? מה שכתבתי הוא שלב לפני 'שלא יירד לך החיוך מהפנים, בידידות, ערן זרחוביץ''. היום אנשים כבר לא כל כך מבקשים חתימה. רוצים סלפי, זה הכי יעיל.
"גם ככה אחד הדברים שאני הכי גרוע בהם בעולם הוא כתיבת ברכות. זוועה, אני שונא את זה. כשמבקשים ממני לכתוב ברכה זה קשה לי. אפילו יותר מזה שאנשים מתעקשים לתפוס אותי, לתאר לי סיטואציה מהחיים שלהם ולהגיד, 'נו, מזה אתה בטוח תעשה מערכון ל'ארץ נהדרת' או לרדיו'. אבל למרות שהביצועים שלי היו עלובים, היה משהו שובה לב בבקשה הזאת לחתימה. חזרתי הביתה ומייד סיפרתי ללירון, אשתי".
כמה שעות מאוחר יותר, אנחנו נפגשים בבית קפה ברמת השרון. לא רחוק מהבית החדש שאליו עבר מתל אביב בחודש שעבר עם משפחתו הצעירה, לירון קורמן בת ה־34 ונעם, שנולד לפני שמונה חודשים, הידוע בכינויו הרדיופוני "נעם בלי וי"ו".
זרחוביץ' (40) מסיר מראשו כובע צמר אפור, פושט את המעיל הכבד ומזמין טוסט גבינה וקולה. כל מי שעובר על פניו נועץ בו מבטים, כולל המלצר, שמבקש להזמין אותו לקפה על חשבון הבית. או יין, אם הוא מעדיף. זרחוביץ' מסרב בנימוס, מבקש לשלם גם על האספרסו הקצר. ברור שמבחינתו, תהילה וכוכבות אינן על סדר היום.
בזמן הפגישה שלנו משודרת התוכנית הרביעית בעונה ה־12 של "ארץ נהדרת" (להלן "ארץ"), שזרחוביץ' (להלן זרחו), נמנה עם כותביה מאז עונתה השנייה. בעונה השמינית הפציע לכמה תפקידי אורח, ובעונה התשיעית הפך לחבר קבוע בקאסט, עם דמויות שהפכו מזמן לקאלט דוגמת הפרופסור מעשיהו לייבניץ, רזי ברקאי, ברהנו טגניה, גזנדה השכן ואמציה מהפרלמנט. הוא היה שותף לכתיבת עשרות מערכונים, ובהם "הפילוסים", "הבלוג של מאי", "הרומנים" ו"השותפים", ובעונה הזאת, מערכוני "הקניון" המבריקים.
השבוע הוחזרה לביקור גילה אלמגור. "החזרנו אותה באופן חד־פעמי, ואני לא יודע אם היא תאהב את זה", הוא מחייך במבוכה. "בהתחלה היא לא אהבה את החיקוי שלה, לא הבינה מה העניין. אני לא יכול להאשים אותה. אני לא יודע איך זה מרגיש כשעושים לך חיקוי, ואנשים כבר מזמן לא משחקים את המשחק של 'זה מחמיא לי, אני מת על זה'.
"למרות שהחיקוי מעלה את המניה של הדמות, מדגיש אותה ושם אותה בחזית, זאת בכל אופן קריקטורה, ולא תמיד אנשים אוהבים להסתכל על הקריקטורה של עצמם. גם אם יעשו עלי חיקוי - ואני יודע שלא יעשו כי אני לא מעניין - לא בטוח שאני אוהַב את זה. אבל אין מה לעשות, אם אתה דמות ציבורית, אתה בקבוצת סיכון.
"אני חושב שאם לפוליטיקאי לא יעשו חיקוי, במיוחד בתקופת הבחירות, הוא יתבאס. אולי במקרה של זמרים, דוגמנים, שחקנים, זה קצת אחרת, הם לא מעוניינים בזה. עם גילה זה היה יפה. 'ארץ' הכינו לי כמה מתנות לחתונה, לפני קצת יותר משנה, ואחת מהן היתה ברכה מצולמת ממנה, שאליה היא צירפה צעיף, כי טענה שהצעיפים שאני משתמש בהם בחיקוי שלה הם לא כאלה שהיא היתה שוקלת ללכת איתם".
הוא תמיד שותף לכתיבת הדמויות שהוא מגלם. למשל דורון סתיו, היועץ הפוליטי בעל הקול הגבוה, שיותר מכל ידוע בלחץ שלו להגיע הביתה. הלחץ הזה נחשף בכל פעם מחדש כשאפליקציית ווייז צועקת לו מהכיס: "המסלול מוכן, התחל בנסיעה". כצפוי, הסיטואציה לקוחה מחייו של זרחוביץ'.
"בשבוע של חנוכה לקח לי בכל פעם שמונים שעות להגיע מהעבודה הביתה. הווייז היה לוקח אותי מהעבודה בתל אביב, דרך הספארי ברמת גן, הירח, שנות השבעים, מצפה רמון, ואז הביתה. העיקר שלא אעמוד בפקק של הפסטיגל בגני התערוכה. אז באמצע ישיבה רציתי לדעת כמה זמן ייקח לי להגיע הביתה, ופתאום הווייז קרא, 'המסלול מוכן, התחל בנסיעה', וכולם עלו עלי".
דמות בולטת העונה היא זו של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט. "הקדשתי חודשיים ללמוד את הדמות, ממש ברמה של סטוקר. נכנסתי כל הזמן לפייסבוק שלו, צפיתי בכל הקטעים שלו ביו־טיוב, אני מכיר כל ראיון שנעשה איתו".
הוא טיפוס נחמד, בנט שלך.
"בבנט יש משהו נערי, הלוק שלו חמוד, הוא כל הזמן רוצה שייתנו לו לדבר, שלא יפריעו לו. הוא עצבני קצת, לפעמים שלא לצורך. אני חושב שיש לו הרבה נקודות זכות. הוא לקח מפלגה כושלת והרים אותה למקום מדהים, עשה מזה סטארט־אפ. הוא מעניין אותי, הקמפיין שלו מעניין".
אתה מחבב את הדמויות שאתה מחקה?
"חשוב לי לא לבוא אליהן ממקום של סלידה או כעס, כי זה נורא בולט וזועק, ואני לא אוהב את זה. אני לא אצביע לבנט, אבל אני רואה בו הרבה דברים חיוביים".
פוליטיקה מעניינת אותך?
"בדרך כלל היא מאוד משעממת אותי, אבל הבחירות האלה מעניינות יותר, בייחוד ברמת סרטי הקמפיינים. למרות שהם נוטים להיות מעוקרים מתוכן, יש בהם משהו יצירתי".
התחושה היא שהעזיבה של טל פרידמן פינתה לך מקום בעונה הזאת.
"אני ממעריציו של פרידמן עוד מהתקופה שכתבתי ל'החטא ועונשו' של קיציס ושלו. אני זוכר שכשהוא נכנס לחדר בפעם הראשונה ממש היה קשה לי לדבר. הייתי חולה על 'חלומות בהקיציס' ועל 'עלילות משה בעיר הגדולה'. יש באנרגיה שלו משהו מדהים, שאני נורא אוהב. וכיף לכתוב לו. הוא פרוע על אמת. אני מת עליו, הוא חסר לי מאוד.
"באופן טבעי, כשמישהו יוצא צריך למלא דמויות שלו. כשפרידמן עזב, לי היתה קרחת זמינה עבור התפקיד".
על הסט של "ארץ נהדרת", העונה. "זה לא שכל הזמן יש בדיחות בבית" // צילום: צחי צלניקר
אשתי רצינית, לא כמוני
לולא הראיון שלנו, זרחו היה יושב בבית וצופה עם לירון ב"ארץ נהדרת". "הכי חשוב לי לדעת מה היא חושבת על מה שאני עושה", הוא אומר. "על החיקויים ב'ארץ', על התוכניות ברדיו. אני מראה לה חומרים תוך כדי עריכות, מקריא לה, בודק עליה אם הדברים עובדים. בדרך כלל היא אומרת לי לקצר, והיא צודקת".
היא משרתת בצה"ל כקצינת נפגעים במשטרה הצבאית, בדרגת סרן, בעלת תואר שני בפוליטיקה וממשל. "יש בינינו איזון מעניין. היא בחורה רצינית, לא כמוני. המקצוע שלה לא מצחיק בכלל. היא בולדוזרית, מבריקה, עם לב מאוד גדול, יכולת להרגיש רגש עמוק כלפי הזולת, ברמה שאני מקנא בה. ויש לה הרבה הומור.
"אבל החיים שלנו הם לא חגיגה של צחוקים. זה לא שכל הזמן יש בדיחות בבית. וודי אלן אמר באחד הסרטים שלו: אם הייתי צריך להצחיק כל הזמן, הייתי חוטף התקף לב. זה מדויק".
הדייט הראשון שלהם היה לפני עשר שנים, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו נפגשים. "זה היה דייט חד־סטרי, כי מבחינתה זה לא היה דייט בכלל אלא רק מבחינתי. היה לה חבר. הכרנו קודם, אני ביקשתי להיפגש איתה כדי שתקרא מקבץ סיפורים קצרים שכתבתי ותחווה את דעתה. חשבתי שזה ירשים אותה. אמא שלה שומרת את הקלסר הזה עד היום".
וזה הרשים אותה?
"אני לא חושב. אלה היו חומרים ברמה מאוד נמוכה. יכולתי באותה מידה להראות לה את הקלסר של הציורים שלי מהגן. זאת היתה תקופה יפה בחיים, שאתה חושב שכל מה שאתה עושה הוא מעולה, ושאפילו הדברים האלה שאתה כותב יכולים בקלות להפוך לספר. אני זוכר שעל הכריכה האחורית כתבתי 'זהו ספרו הראשון של ערן זרחוביץ'', עם מספר הטלפון שלי".
השניים נישאו לפני שנה ושלושה חודשים. בינתיים נולד נעם, ולירון נמצאת עכשיו בחודש החמישי להריונה, עם בן נוסף, "מה שאומר שיהיה בין הבנים הפרש של שנה וחודש, כמעט כמו תאומים. לירון אומרת לי מדי כמה ערבים, שצריך לשבת ולחשוב על שמות לתינוק, אין לנו אפילו כיוון. אבל אני יודע רק לתת שמות לדמויות ממערכונים - ראובן, אמציה, אבי, מאיר. מה הוא צריך את זה? גם ככה יהיה לו שם משפחה ארוך נורא".
היית בלידה של נעם?
"בטח, והייתי טוב. הייתי מוצלח. דירבנתי, דחפתי, עודדתי. אמרתי לה: 'תצעקי! קדימה, תצעקי!'"
וזה עזר?
"ברור".
מה נעם כבר עושה?
"אהה. הוא אומר בבה, ללה, גגה. אבל הוא עדיין לא אמר דדה, וזה מדאיג. הוא התחיל לעמוד, אבל מתברר שקודם הוא צריך לשבת יותר".
אתה לחוץ?
"תמיד יש ממה להילחץ. למרות שאני לא חושב שכשהוא יהיה בן 30 הוא עדיין רק יעמוד ולא יישב. נניח, תהיה ישיבת צוות בעבודה, ויגידו לו, 'היי, נעם, טוב שהגעת, בוא שב'. והוא יענה, 'חבר'ה, הסברתי לכם אלף פעם, אני לא יכול לשבת, רק לעמוד, להישען על השולחן ולקפוץ במקום'.
"עוד לא יצאו לו שיניים, אז בכל פעם שהוא בוכה או חולה, אנחנו אומרים: הנה, הנה, השיניים מתחילות לצאת! אבל אז מתברר שהוא שוב סתם חולה.
"ניסיתי השבוע להקריא לו את 'סבתא בישלה דייסה', כי אמרו לי שצריך. אבל הוא רק דופק על הספר או מנסה לאכול אותו. הוא לא יושב ומאזין לסיפור ואומר, המממ, אבא, הספר מעניין מאוד, ואתה גם מקריא יפה כל כך.
"הוא ילד מתוק מאוד, ולשמחתי יצא דומה ללירון. העיניים מהצד שלה, ואני מקווה מאוד שגם הראייה, למרות שגם היא עם משקפיים, כך שהמצב בכל מקרה יהיה לא טוב. אני לא רוצה להשתפך עליו יותר מדי, כי כל הנושא הזה כל כך מלא בקלישאות. אני לא יכולתי לסבול אנשים שהיו באים אלי ואומרים לי, 'אתה חייב לראות וידאו של הילד שלי'. היום אני מבין אותם.
"הוא בפעוטון, בקבוצת 'פופיק צעירים', ופעם־פעמיים ביום שולחים לנו תמונות בווטסאפ, ואני יושב כמו אידיוט, מחייך וצוחק מול הטלפון.
"אמרתי ללירון בזמן ההריון הראשון: יש סכנה שאחרי הלידה אני אבוא ואגיד לך, ממי, אני רוצה לכתוב שיר ילדים, ספר ילדים או סידרת ילדים. אם זה קורה, בבקשה תעצרי אותי. בשום אופן אל תיתני לזה לקרות. לאנשים נולד ילד והם מרגישים, וואו, אתם לא מאמינים מה גיליתי, אתם לא יודעים מה זה להיות אבא. ואחרים אומרים, יאללה, תתקדם, אנחנו יודעים. מי שאין לו ילדים זה ממש לא מעניין אותו".
אתה שותף מלא לגידול? עושה הכל?
"לירון קמה יותר בלילות. היא מתחשבת מאוד, במיוחד בתקופה כזאת, כשאנחנו מצלמים את העונה של 'ארץ'. כשאני בבית אני עושה כמעט הכל. אחרי שאני מחליף לנעם חיתול, אני מרגיש כאילו הצלתי אותו.
"השנייה שפותחים את החיתול, בתחילת ההחלפה, היא הכי מותחת ומאתגרת. זה כמו שלב פתיחת המעטפה - אנד דה ווינר איז... אתה דרוך לגלות מה יש שם, כמה יש שם. האם זה מספיק למגבונים או דורש אמבטיה. והאם זה פרץ את גבולות החיתול ועבר לבגדים - מה שבדרך כלל קורה כשאנחנו יושבים במסעדה, לבושים יפה, ובדיוק מוגש לשולחן האוכל שהזמנו. הרגע הכי מספק הוא כשאתה אורז את החיתול המשומש וזורק אותו לפח. זאת תמונת ניצחון".
זרחוביץ'. "יש לי כל כך הרבה בעיות, שאפילו הגובה שלי לא מטריד אותי" // צילום: מ. פיני סילוק
פחדתי להיבחן ללהקה צבאית
הוא נולד בפתח תקווה, הצעיר מבין שלושה אחים. בצה"ל שירת כשק"מיסט בסיירת מטכ"ל, "אולי אפילו מכרתי משהו לנפתלי בנט, מי יודע". לאחר שחרורו למד תקשורת במכללה למינהל, "כי לא ידעתי שאפשר ללמוד כתיבה ולא היה לי אומץ ללמוד משחק. לא העזתי. כמו שלא היה לי אומץ ללכת ללהקת נוער בפתח תקווה או לגשת לאודישנים של להקה צבאית. עד היום במה בשבילי זה לא פשוט".
לדבריו, הוא "לייט בלומר". בגיל 25 התחיל לכתוב לטלוויזיה, לתוכניות דוגמת "המופע המרכזי" ו"ערב אדיר". היה בין יוצרי הסדרות המצליחות "מסודרים" ו"הפרלמנט", שבשתיהן גם שיחק. את דרכו ברדיו החל לצד שרון טייכר, בתוכנית "ציפורי לילה מנקרות" בגלי צה"ל. מאז, כבר 13 שנים, הם יחד, מקצועית וחברית, גם ככותבים ב"ארץ" וגם כמגישי תוכנית סאטירה שבועית בגל"צ. "אני אוהב את הבן אדם, הוא מתוק, מבריק וחיובי, והוא מצחיק אותי. אנחנו חברים בלב ובנפש".
איך שומרים על החברות הזאת ולא הופכים להיות אברי וארז?
"כשהגשנו כמה שנים תוכנית רדיו יומית, התחלנו להרגיש שזה נהיה טו מאץ', שהאינטנסיביות תגרום לזה שנזרוק את החברות לפח וגם תשפיע על החומרים שאנחנו מייצרים, כי כל הזמן תהיה מרירות בחדר. למה אין רעיונות, למה אנחנו לא מצליחים להביא כלום. היה קשה להרים תוכנית יומית, בהתחשב בכמות ההשקעה שלנו. אז עצרנו את זה, גם כדי לא לדפוק את החברות.
"אני חייב שיהיה חיבור נפשי כדי לעבוד טוב. יש לי אותו דבר עם אסי כהן, עם שי שטרן, עם מאור כהן, עם אסף הראל ועם מולי שגב. אלה אנשים שאני מחובר אליהם על אמת. אני חייב להרגיש את האהבה הזאת".
בשנתיים האחרונות מעלה זרחוביץ' מופע עם שי שטרן ומאור כהן, ששמו "כמעט מושלמים". "שי התעקש על זה, לשמחתי, ולאט לאט אני משתחרר על הבמה. בהתחלה הרגשתי שם כמו לפני צניחה חופשית ממטוס.
"גם ב'ארץ נהדרת', לפני שמתחיל טייק, בפאנל, הלב שלי דופק כמו משוגע. כשמתחיל הפתיח, זה מלחיץ מאוד. אותו דבר כשאני מתחיל לכתוב. יש לי סטרס נוראי. עם הזמן הבנתי שחלק מהעניין אצלי זה הלחץ והעצבים. הם מייצרים את הקומדיה. רק ברדיו, עם טייכר, אני מרגיש בבית, רגוע לגמרי.
"הכי קשים הם הרגעים שבהם הפאנץ' לא עובד. יש פאנץ', ואחריו דממה. אתה חייב ללמוד לאסוף את עצמך ולהמשיך לפאנץ' הבא. בהופעה הראשונה שלי ב'ארץ', כשעשיתי את רזי, הקהל באולפן לא צחק. בחוויה שלי לפחות, היה דומם מאוד. זאת דמות שאני רץ איתה שנים ומצחיק איתה, ואז אתה מופיע באולפן פעם ראשונה, ואתה לא מצליח להצחיק את הקהל. זה לא כיף.
"אני חושב שהם לא כל כך ידעו מי אני, וכדי באמת לצחוק ממישהו, אתה צריך טיפה להכיר אותו. אני כבר יודע מהשנים שאני כותב שיכולה להיות בדיחה בינונית, אבל בגלל שטאלנט מסוים, כמו פרידמן, עושה את זה, הקהל יעוף איתו. הוא מצחיק בעצם ההוויה שלו".
איפה יותר נוח ונכון לך - בכתיבה או במשחק?
"זה כמו לבחור בין אבא לאמא. וזה גם תלוי בתקופה. יש תקופות שקשה לי מאוד לכתוב, כי מדובר בלכתוב הרבה ומהר, ובסטנדרט גבוה. אז אני מסתכל על התקרה ותוהה מאין יבוא עזרי".
ואתה נמדד כל הזמן. ברייטינג, בביקורות.
"נכון, זה חלק מהמשחק. אני תמיד מברר מה היה הרייטינג ואיך היו הביקורות. אני רוצה שהרייטינג יהיה גבוה ושאנשים יאהבו את זה. וזה לא רק ביקורות אלא גם תגובות בפייסבוק. אני חוטא מדי פעם בקריאה שלהן".
ומה אתה מגלה?
"שיש כאלה שאוהבים אותך, ויש כאלה שלא סובלים אותך. יש אנשים שמאוד מרגיז אותם שעברתי מהכתיבה למשחק, למרות שזה כבר ישן וקרה מזמן. אבל הכל סבבה, ממשיכים הלאה".
צינזרו אותך פעם?
"אף פעם. מעולם לא קרה שאמרו לי, 'תעשה פה סטופ, עברת גבול'".
אתה שם לעצמך גבולות?
"כשאתה עושה חיקוי אתה עף עליו ושוכח קצת שזה מבוסס על בן אדם עם משפחה, עם ילדים. היום אני שם לב יותר. כמו שאני חושב על זה שנעם ואחיו ואחותו, הלוואי שתהיה, יעשו עלי גוגל ויקראו כל מיני דברים שלא יהיו להם נעימים. אני חושב שזה צריך להישאר מזוקק על האדם והנושא. אבל העניין הוא שאני לא יכול לוותר על בדיחה טובה ועל דמות. אז אני כל הזמן במאבק פנימי".
העבודה שלך תמיד ספוגה בהומור, בקלילות, או שהיא מייסרת וסוחטת נפשית?
"העבודה על 'ארץ' היא לא חגיגה אחת גדולה של צחוקים. ממש לא. כשמגיע הצחוק זה אושר גדול. אבל זה לא דפוס העבודה. בתחושה שלי, ככל שאני עושה עוד תוכנית ועוד עונה, אני משתכלל וצועד עוד צעד קדימה. אין אצלי תחושה שזאת הולכת להיות העונה שלי או שזאת העונה של להיות או לחדול. אני רק מאחל לעצמי שאצליח לחקות ולהמציא עוד דמויות".
בחתונה עם לירון // צילום: שוקה כהן
אין אפילו עוגייה חינם
הוא עובד קשה. ימים מלאים בכתיבה, בצילומים, בעבודה על דמויות. "אני מאוד משקיע בעבודה שלי. אין ארוחות חינם, אין אפילו עוגייה חינם. אני יודע שהכל ייגמר מתישהו. לא שזה ירכך את המכה כשהיא תנחת עלי. יש בעיניי משהו קומי בלהיות 'אובר דה היל', מעבר לגבעה, וזה יקרה לי. אני לא מתעסק בזה. אמצא דרך אחרת להביא את עצמי. אם אתה לא משחק כדורגל, אתה יכול לאמן, להיות מנג'ר. יש כל מיני דרכים להישאר בעשייה. הייתי ממשיך עם הדימויים של הכדורגל, פשוט אין לי שום מושג בתחום הזה. אני בכלל לא רואה כדורגל".
לפני חצי שנה הפסיק לעשן. "נהייתי בריא. בגלל זה אני מתנפל ככה על טוסט גבינה ולא יוצא החוצה לעשן בקור.
"התחלתי לעשן בגיל 25, מאוחר, כמו כל דבר בחיים שלי. מישהו שהיה הבוס שלי, בתחילת הדרך בטלוויזיה, עישן, ואני רציתי להרגיש בעניינים, לעשן איתו. את יודעת, מדברים וזורקים רעיונות לחדר מלא עשן.
"הפסקתי פעמיים עם הספר של אלן קאר, ואז הלכתי לקורס של קאר, בעקבות אסי כהן. שש שעות יושבים לך על הראש, עד שאתה מפסיק לעשן. היה לי חשוב להפסיק. נעם נולד ואמרתי לעצמי, תכבד את הסיטואציה. אל תרים אותו מסריח מסיגריות ותחנוק אותו עם הריח. אז בסדר, השמנתי קצת, אבל היי, אנחנו בהריון".
אתה עושה ספורט?
"אני רץ. לא מעניינים אותי המהירות או המרחק, הניצחון שלי מתחיל ונגמר בעצם זה שאני יוצא לרוץ. לפני שאני רץ, אני שם עדשות במקום המשקפיים, ובגלל שאז אני רואה טוב יותר, אני מנצל את ההזדמנות ומגלח את הראש כשאני חוזר הביתה. זה טקס שאני מת עליו. מרגיש הכי גבר. רצתי, גילחתי את הראש, ואם הייתי יכול ללכת להחליף גלגל באוטו ולחזור מוכתם בגריז, זה היה מעולה".
באיזה גיל התחלת להקריח?
"מאוד מוקדם. אחרי 'מסודרים' נוצר לי חור לא ברור באמצע הראש, המפרצים גדלו, ואמרתי לעצמי, יאללה, אחי, בוא. זה נגמר. מאז אני במשבצת של הקירח, ובכל פעם שיוצא תכשיר חדש נגד התקרחות או תכשיר שמעודד את צמיחת השיער מחדש, מתקשרים אלי מכל מיני תוכניות ורוצים לראיין אותי.
"אבל ההתקרחות היא מהבעיות היותר קטנות שלי. יש לי כל כך הרבה בעיות, שאפילו הגובה שלי לא מטריד אותי. למרות שלירון בדיוק בגובה שלי, אולי קצת יותר".
מה הגובה שלך?
"מטר שישים ושבע".
ואתה מפרגן לה ללכת עם עקבים לידך?
"תלוי בסיטואציה. יש אירועים שפתאום היא נראית גבוהה כזאת, מעלי, ואני אומר לה בשקט, מאמי, אם אפשר הפעם ללכת עם נעליים שטוחות. אין מה לעשות, היא התחתנה עם גבר נמוך".
ואיך הראייה שלך?
"איומה. אם אני בלי משקפיים מול המראה, אני לא יודע אם זה אני שם או לא. יתר החושים בסדר, השמיעה והריח טובים, גם המישוש. יש הרבה דברים אחרים שמפריעים לי בעצמי, אבל לא נדבר עליהם".
הנחירות?
"זה קשה בעיקר ללירון. לא נעים לי ממנה. יש בקרים שהיא אומרת לי, 'תשמע, הלילה נשבר שיא', ואני רק מודה לה שהיא לא חונקת אותי עם הכרית. מה שחשוב זה לא לשנוא את הנוחר. להבין שהוא לא מתכוון שאתה לא תישן בלילה".
איך היא מתמודדת?
"היא ניסתה הכל. להעיר אותי, להגיד לי שוב ושוב, 'מאמי, אתה נוחר', לדחוף אותי שאשכב על הצד, כי כשאני ישן על הגב אני מרים את הבית עם הנחירות. יש בקרים שאני מסתובב אשם כמה שעות על מה שאני מעולל לה. אני מוכן אפילו לעבור לסלון כדי שהיא לא תסבול. אני בטוח שזה מתסכל.
"מישהו הביא לי פעם איזה מתקן שאמורים להחזיק בתוך הפה בזמן השינה. אחרי רבע שעה הוצאתי אותו. אני לא אישן עם כדור טניס בפה.
"כשאני נכנס לחדר של נעם כשהוא ישן, ושומע אותו נוחר נחירות קטנות, כמו אוגר, אני אומר לעצמי, זה הבן שלי, לגמרי. הוא קיבל ממני את הנחירות ואת המפרצים בשיער".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו