ספרות ברזילאית לרוב מעלה בדמיון חופים מוצפי שמש, עצי קוקוס וגביעי מאטה על רקע קיץ נצחי. אבל זו לא ברזיל שתמצאו ב"זקן ספוג דם", הרומן המדובר מאת דניאל גלרה, שיצא לאחרונה בעברית (ספרי פן, מפורטוגזית: דלית להב־דורסט); גלרה אמנם מיקם את עלילת ספרו סביב עיירת חוף ששמה גרופבה, אך זו נמצאת בדרום הקר של ברזיל, אזור שרק לעיתים נדירות מאוזכר בספרות ובקולנוע המקומיים, ועוד בתקופה הגשומה נטולת התיירים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לעיירה מגיע בחור זר, שמבקש לחקור את רצח סבו שאירע במקום לפני שנים רבות - סיפור אפל ועקוב מדם המרחף מעל תושבי העיירה כצל כבד. בהזדמנויות שונות מזהירים התושבים את הזר שלא לפשפש בעבר, מה שמעמיד אותו במצב מסוכן, על אחת כמה וכמה בשל מצבו המיוחד - פגיעת ראש נדירה שבעטייה הוא שוכח פרצופים דקות לאחר שראה אותם.
גלרה, הנחשב לאחד הקולות הספרותיים הצעירים הבולטים בברזיל, מתגורר בפורטו אלגרה, הקרובה לגרופבה, ומאז ומתמיד נהג לבקר בה עם משפחתו. אביו סיפר לו על רצח מסתורי שאירע בעיירה בשנות ה־70, "והסיפור הבלתי פתור נשאר איתי. לפני כמה שנים הגעתי למקום לתקופה ממושכת ופתאום אותו סיפור היכה בי בעוצמה; התחלתי לדמיין מי היה האיש, מי היו בני משפחתו ואיך הטיפוסים שסובבים אותי בגרופבה היו עשויים להגיב לו נכחו בעת המקרה", הוא מספר.
הוא בן 35, "פריק של מדע", להגדרתו, וזה שנים קורא ספרי נוירולוגיה. "כשהסיפור התחיל לקרום עור וגידים, חשבתי שזו הזדמנות מושלמת לעשות שימוש באותה לקות נדירה. עיוורון פנים שכזה מעמיד את הגיבור בקונפליקטים בלתי צפויים בסיטואציה המסוכנת שאליה הכניס את עצמו, אך בעיקר הייתי מרותק מחיי היומיום של אדם כזה, שלא רק מתקשה לזהות אנשים מאיימים אלא גם את האנשים שהוא אוהב. אנשים כאלה חייבים לשים לב לפרטים שיסייעו להם לזהות אנשים; ניסיתי להביא את היקום של אדם כזה לא רק לעלילה אלא גם לשפה".
אגדה שנוכחת בחיים
ואמנם "זקן ספוג דם" מתייחד בהתאמה בין צורה לתוכן: הוא משופע בפרטים זעירים, שעשויים להיראות בתחילה בלתי הכרחיים, אך עם התמשכות הקריאה מתברר שכל אחד מהם משובץ ברומן מסיבה מסוימת. יחד הם מאירים את ייחודה של כל דמות ומייצרים הלך רוח איטי, מעין חלומי, לעיתים אפלולי ולעיתים מוכה שמש, המבקש כמו להתיך את הקורא לתוכו ולתוך הקצב הייחודי לו.
"היה לי רצון ליצור מקצב מעט איטי", מאשר גלרה, שמציין פיגורות דוגמת קורמאק מקארתי וחוויאר מריאס כסופרים שהושפע מהם בעת הכתיבה, "מקצב כזה מאפשר לערבב בתוכו סוגיות פילוסופיות בלי שישתלטו על העלילה, ובמקביל להתבונן בטבע ובמזג האוויר ושכל הפרטים יתמזגו". לדבריו, "הרומן מעמיד פנים שהוא מותחן, ויש בו אלמנטים שהיו יכולים לשמש נקודת פתיחה מצוינת למותחן, אך עם הזמן הוא מתפתח לכיוון אחר, שמציב במרכזו תהיות קיומיות ומיתוסים מקומיים".
מקומיים, אך גם אוניברסליים.
"בהחלט. אחד הדברים שרציתי לחקור הוא מיתוסים - מהיכן הם באים, כיצד הם מופיעים ומה הם אומרים עבור אנשים. גרופבה היא מקום רב־עוצמה במובן הזה. בעוד במקומות מודרניים המיתוסים העתיקו את עצמם לתרבות הסלבס ולמדיה, בגרופבה אגדות ואמונות קמאיות עדיין נוכחות באופן ממשי, וכמה מהמקרים ומהמנהגים המשונים המתוארים ברומן הם דברים שאנשים כאן עדיין מתייחסים אליהם בשיא הרצינות.
"מיתולוגיה מקומית היא סיפור שאי אפשר לפתור; יש לה שכבות על גבי שכבות של פרשנויות מפי אנשים שונים עד שאי אפשר להגיע לקרקעית. רציתי שהעיירה הקטנה הזאת תהיה מעין במה שדווקא מעליה יתאפשר להעלות את הסוגיות הללו".
עשה זאת בעצמך
גלרה, שתואר על ידי כתב העת היוקרתי "גרנטה" כאחד הסופרים הברזילאים הצעירים הטובים ביותר, פעיל בזירה הספרותית מנעוריו. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים ברשת לקראת סוף שנות ה־90, כשהאינטרנט עוד היה בחיתוליו. "הייתי חלק מדור חדש של כותבים שהתנסו בכך", הוא מספר. "אז, אם רצית לפרסם אונליין, היית צריך גם להעלות הכל בעצמך: להיות הכותב, המתכנת וגם המעצב". גלרה וחבריו יצרו מגזינים ספרותיים דיגיטליים שנחשבו בזמנו חדשניים, מה שהוביל לייסוד הוצאת הספרים אונליין "Livros do Mal" (ספרי הרוע), הוצאה שכולה "עשה זאת בעצמך", שבמסגרתה פורסמו תשעה כותרים, כולל קובץ סיפורים מאת גלרה עצמו, ושהפכה את החבורה למשפיעה במרחב התרבותי בברזיל.
"בזמנו תמיד חשבתי שאעסוק בעיצוב, בתקשורת האלקטרונית ובכל אופן בתחום ויזואלי", מספר גלרה, שבמקביל לכתיבה מתרגם מאנגלית סופרים רבים כגון דיוויד פוסטר וולאס, ג'ון צ'יבר וזיידי סמית. "אבל אז הגיעה הספרות וסחפה אותי כמו גל. באיזשהו אופן אני מרגיש שנועדתי, או שמא נידונתי לכתוב; רק לקח לי זמן להבין את זה".
אמו של גלרה יהודייה, ומתבקש לשאול עד כמה משחקת היהדות תפקיד בחייו; מתברר שכילד למד בבית ספר יהודי, הוא יודע מעט עברית ואף ביקר בישראל במסגרת משלחת סופרים מברזיל. "זה סיפור מעט מצחיק; ממשלת ישראל הזמינה סופרים ברזילאים כדי שיכירו את התרבות היהודית ומשום מה הזמינו גם אותי. כשסיפרתי במהלך הביקור שאמי יהודייה, הם אמרו שהמטרה היתה להביא סופרים שאין להם קשר לתרבות ולמדינה, ושלו היו יודעים, לא היו מזמינים אותי", הוא צוחק. "עדיין, זה היה ביקור מרתק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
