צריך לתת לאולפני פוקס קרדיט: קו העלילה שתפרו עבור "העתיד שהיה", הפרק השביעי בסדרת "X-מן", מחבר באופן פרקטי ונטול תפרים בין שלושת הסרטים הראשונים בסידרה לבין "X-מן: התחלה", הפריקוול מ־2011 שהתרחש בשנות השישים והציג גרסאות צעירות של חלק מהדמויות. על פי שום קנה מידה לא מדובר בפרק המוצלח ו/או המלהיב ביותר בעלילות המוטנטים, ולא תמצאו כאן חידושים רבים ו/או סטיות מהנוסחה שהכרתם עד כה. ובכל זאת, למרות המגרעות המסוימות שניכרות בסרט הנוכחי, לאחר שהאבק שוקע וההמולה נודמת, מעריצי הסידרה יתקשו לא להתרגש ולחוש סיפוק מהאופן שבו היקום הקולנועי המפוצל, שאחריו הם עוקבים בעניין מאז שנת 2000, מתחבר והופך ליחידה אחת, איתנה מתמיד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמו שאולי שמעתם, "העתיד שהיה" הוא סרט מסע בזמן. בעתיד הלא רחוק, ידידנו המוטנטנים נרדפים בידי צבא של רובוטים חדישים וקטלניים, ונמצאים על סף הכחדה. תקוותם היחידה של הבודדים שטרם חוסלו היא לשלוח נציג נחוש אל 1973, כדי שזה ישנה את מהלך ההיסטוריה, יסיט את ציר הזמן וימנע מהרובוטים הקטלניים האלה לבוא לעולם.
בשל יכולות הריפוי המופלאות שלו (ובשל היותו הדמות הפופולרית והכריזמטית ביותר בחבורה), מי שנבחר לבצע את המשימה הגורלית הזאת הוא וולברין (יו ג'קמן). כמובן, הוא לא יוכל להשלים אותה לבדו. לכן, לפני הכל, ברגע שינחת בעבר יהיה עליו לשכנע את גרסאות הסבנטיז של פרופסור אקסבייר (ג'יימס מק'אבוי) ושל מגנטו (מייקל פסבנדר) לשים את המחלוקות הלא נגמרות שלהם בצד לחמש דקות, ולהצטרף אליו.
כפי שכל חובב מד"ב שמכבד את עצמו יודע, הפוטנציאל של סיפורי מסע בזמן הוא עצום. סרטי "בחזרה לעתיד" ו"שליחות קטלנית", סרט הקאלט העצמאי "Primer", ואפילו הקומדיה הרומנטית "כל הזמן שבעולם" מהשנה שעברה, הצליחו כולם לענג ולגרות את הדמיון באמצעות צלילה חופשית אל תוך הפרדוקסים, הבלאגנים והאפשרויות הבלתי מוגבלות שנוצרות ברגע שמשהו בעבר מוזז ממקומו. למרבה הצער, "העתיד שהיה" לא ממש מפיק את המירב מהסיטואציה, ולמעשה, אפשר לומר שהוא קרוב יותר לקו התחתון של הז'אנר מאשר לקו העליון.
מלבד הגימיק העלילתי הבסיסי, שהושאל מסיפור אהוב שפורסם בחוברות הקומיקס בשנות השמונים, וולברין וחבריו לא ממש טורחים להסתבך עם ציר הזמן, וחבל. המשימה נותרת במתכונתה המקורית עד סוף הסרט, ואין כאן התפתחות לא צפויה שמאלצת את גיבורינו לשוב בבהילות לשולחן השרטוט. כתוצאה מכך, לא תמצאו ב"עתיד שהיה" מתח ממשי, או תחושה אמיתית של סכנה. במקום זאת, התסריטאים סברו משום מה שיהיה לכם מעניין יותר להתמודד שוב עם משולש האהבים המתיש שמורכב מאקסבייר (התומך בשלום ואחווה בין הגזעים), מגנטו (התומך במאבק מזוין נגד בני האנוש) ומיסטיק כחולת העור (זוכת האוסקר ג'ניפר לורנס, שנקרעת ביניהם ולא יודעת מה עליה לעשות). הם טעו.
איך שלא תסתכלו על זה, "העתיד שהיה" פשוט אינו סרט סוחף. קשה לדעת אם בריאן סינגר, ששב לכס הבימוי לאחר היעדרות ארוכה שנמשכה מאז "X-מן 2" (הסרט הטוב בסידרה, לטעמי), הוא זה שאיבד את הטאץ', או שהבעיה ממוקמת במקום אחר (במשולש האהבים, למשל). אבל כך או כך, משהו כאן חורק. למרות שהתסריט הדחוס ורב האירועים נמצא באובר־דרייב החל מדקתו הראשונה בערך, הסרט מתקשה להיכנס להילוך גבוה ולתת בראש. ובכל פעם שכמה דברים מתרחשים במקביל, וזה קורה לא מעט, לפתע נדמה שאחיזתו של סינגר באירועים מרפה, במקום להתחזק, ושהקצב מאט, במקום להאיץ. באחת הסצנות המוצלחות ביותר בסרט זה אמנם קורה בכוונה. אבל בכל יתר הסצנות, הדבר בעיקר יוצר ריחוק ומפריע להתמסר לדמויות ולבלאגן הלכאורה ספקטקולרי שרוגש סביבם.
גם אנסמבל השחקנים העצום והמרשים שהתגייס לסרט הנוכחי נותר מובטל ברובו. האלי ברי ואלן פייג', למשל, מופיעות על המסך למשך שתי דקות בקושי, וכך גם איאן מק'קלן. שלא לדבר על אנה פקווין, שמגיחה להופעת אורח בסגנון "מיצמצת, פיספסת". מבין חברי הצוות שכן מקבלים זמן מסך, המעצבן מכולם ממשיך להיות ג'יימס מק'אבוי, שנחנחיותו המעיקה אינה תואמת במאום את האצילות השייקספירית של פטריק סטיוארט (שמגלם את הגירסה המבוגרת של הדמות). יו ג'קמן, מצידו, מהימן ומהנה כתמיד. אבל מי ששב וגונב את ההצגה, בדיוק כפי שעשה בפריקוול לפני שלוש שנים, הוא מייקל פסבנדר. גם כשהוא מגלם מוטנט מרושע עם תסביכי שואה, השחקן המצוין הזה פשוט טורף את כולם לארוחת בוקר. קצת מפחיד לחשוב איך "העתיד שהיה" היה נראה בלעדיו.
"X-מן: העתיד שהיה" ("X-Men: Days of Future Past"), במאי: בריאן סינגר. ארה"ב 2014
מסעב חסן יוסף ב"הנסיך הירוק"
בלדה לסוכן כפול
הסיפור שעומד במרכזו של "הנסיך הירוק", מותחן הריגול התיעודי של נדב שירמן, הוא אמנם סיפור מרתק ומדהים. אבל הסרט עצמו, איך נאמר זאת, מרתק ומדהים קצת פחות. בעיקר מפני ששירמן אינו מצליח (או אינו מורשה) לספק לצופיו את הכלים להבין כיצד הסיפור הלא ייאמן הזה התאפשר מלכתחילה.
סרטו של שירמן, שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, עוסק בדמויותיהם של מסעב חסן יוסף - בנו של השייח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי תנועת חמאס בגדה המערבית, שהחליט לבגוד
במשפחתו, בחבריו ובבני עמו, ולהפוך לסוכן סמוי בשירות ישראל - ושל גונן בן יצחק - סוכן השב"כ ששיכנע אותו להפוך למשת"פ, והיה למפעיל שלו.
במהלך השנים נרקם בין שני הגברים קשר מיוחד, ואם תרצו תוכלו למצוא בכך ממדים אופטימיים ואוטופיים - במיוחד על רקע האופן המדכא (והזהה לחלוטין) שבו הסתיימו "בית לחם" ו"עומאר" הלא־תיעודיים, שעסקו במערכות יחסים דומות להפליא. אך מכיוון שפרטים רבים נותרים כאן מחוץ לנרטיב של הסרט, התחושה היא שיוסף ובן יצחק אינם מעוניינים (או אינם מורשים) לספק הצצה אמיתית ומשמעותית לעולם הצללים, השקרים והמניפולציות שבתוכו שהו ופעלו יחד במשך כעשור. כך קורה שהצפייה בסרט היא קצת כמו קריאה מתסכלת במסמך מסווג שחלקו הגדול כוסה בקווים שחורים של הצנזורה.
פעם אחר פעם, השניים מכנים את עבודת הביון המסוכנת שלהם "משחק". אך פעולות הסיכול המשותפות ועתירות האדרנלין שלהם נגד ארגוני הטרור הפלשתיניים, שהתרחשו ברובן בשנות האינתיפאדה השנייה, נותרות לרוב מעורפלות, וכך גם הסיבות שהביאו לסיום הפתאומי של שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. יותר מזאת, אף שיוסף מקפיד לספר מדוע החליט לעשות מעשה כה קיצוני ולחצות את הקווים, ההסבר שלו נותר שטחי, ואין בו כדי להסגיר את התהליכים הפסיכולוגיים המורכבים שבוודאי עבר בדרך להחלטה ששינתה את חייו לנצח, או את אלה שבוודאי ליוו אותו וטרדו את מנוחתו לאחר שזו כבר התקבלה.
השליטה הטכנית המרשימה ששירמן מפגין ב"הנסיך הירוק", והיכולת שלו לעטוף את המונולוגים הארוכים והרהוטים של גיבוריו (שמוגשים באנגלית) באמצעים ויזואליים שמוסיפים עניין ומתח להתרחשויות, אינן מפתיעות כמובן. גם שני סרטיו הקודמים - "מרגל השמפניה" ו"חדר חושך" - היו יצירות תיעודיות מוצלחות ומרתקות שצללו אל תוך עולם הביון והטרור, והחלק השלישי בטרילוגיה שלו אינו נופל מהן בדבר בכל הקשור לאופן העשייה. אך כאמור, הפעם אין בסרט את העומק הדרוש כדי לתמוך בסיפור הייחודי והמאוד חריג שהוא מגיש לקהל, וכתוצאה מכך, אתם צפויים לצאת מהאולם עם מעט מדי תובנות, ועם יותר מדי שאלות שאינן זוכות למענה משכנע, במקרה הטוב. מי שירצה לספק את סקרנותו ייאלץ כנראה לקרוא את "בן החמאס", רב־המכר האוטוביוגרפי שיוסף פירסם ב־2010.
"הנסיך הירוק", במאי: נדב שירמן. ישראל 2014
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו