ברדיו הישן והקטן של נעמי פולני משמיעים את "אני ואתה נשנה את העולם". כוהנת הבמה המיתולוגית, אשת הפלמ"ח והצ'יזבטרון ו"התרנגולים", בוצעת פיג'ויה שקטפה מהעץ שלה, שעוּנה לאחור על ארונות המטבח בביתה במושבה כנרת, ופוצחת בזמר במלוא גרון. "אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה! אני ואתה נשנה את העולם".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פולני כבר לא תשנה את העולם. מקסימום היא תמשיך לבעוט בו בדרכה המיוחדת, וגם לחבק וללטף, ובעיקר להשמיע את דעתה בעברית רהוטה, שכבר לא שומעים כאן. "אני שְמוֹניסטית (בת יותר מ־80; ע"נ). כבר בורחות לי מילים בעברית", היא מדגישה כמעט בכל משפט שני.
אנחנו נפגשים במהלך ימי האבל הלאומי על אריק איינשטיין, והנה משמיעים גם את "אבישג" שלו. פולני נמסה לגמרי. "אבישג! אבישג!" היא מרעידה את הבית. "את זה אני אוהבת. זה שיר טמטומי נהדר, שאיך שאני שומעת שהוא מתנגן ברדיו אני רצה לשים את האוזן קרוב למכשיר".
היא עבדה עם אריק בלהקת הנח"ל בסוף שנות החמישים. אורי זוהר ויוסי בנאי קראו לה לאולפן לבוא לעבוד עם הלהקה, לחזור איתם על השירים, על הזמרה הנכונה. "אריק היה אדם מאוד נוח, אינטליגנטי, נעים. הוא גם היה נחבא אל הכלים, השתדל לא להבליט את עצמו".
אהבת את השירים שלו?
"אני אומר לך את האמת - לא כל כך התחברתי אליהם. הייתי סחופה אחרי שירי הפלמ"ח, שירי מולדת וארץ, ופחות פנויה לטעמים אחרים. אריק הוא נחפץ (כך היא מכנה אדם אהוב שחפצים בקרבתו; ע"נ). בגלל הגופניות שלו, התמירות, הוא לא נסחף בהמוניות. הוא גם מבצע נהדר, יש לו קול של בן־אדם מוסיקלי, נעים, נכון ולבבי. הכי חשוב שהוא תמיד ידע והבין מה הוא שר. הוא דובר את המילים, מחובר לשיר, בניגוד לזמרים אחרים שמנסים להבליט את הקול המיוחד שלהם או מתעסקים יותר בהופעה שלהם במקום בשיר עצמו. גם ליהורם גאון, לחוה אלברשטיין, למתי כספי וליוני רכטר יש את זה. הם יודעים להגיש שיר כמו שצריך".
הופתעת מהאהבה הכל כך גדולה שהוא קיבל מהציבור?
"לא הופתעתי, נרתעתי מהעוצמות האלו. אין בכך צורך. אנחנו קהילה סוגדת. בברנז'ה שלנו אנחנו שרים לציבור, ולא הציבור שר לנו. תראה, חביבל'ה, אני לא הייתי חברה שלו. יש בינינו פער גילים, 12 שנים, ולא עבדנו על אותו קו. המוח שלנו לא עבד על אותו מסלול".
פולני (86) מלאת מרץ, צלולה וחדה כתער. עדיין צמודה לצמה הקלועה, מקבלת את פניי בכפכפים דהויים, בסווטשירט כמעט קרבי של חקלאית משופשפת ובמכנסיים דמויי חאקי, חפה מכל גינונים. בשבועות האחרונים זכתה להתעניינות רבה בעקבות קמפיין שרץ בפייסבוק, "ספר הפָּנים", כפי שהיא מכנה את הרשת החברתית ("עברית, תדברו עברית"), שקרא לתמוך בה כלכלית כי מצבה בכי רע. בסטטוס שפורסם והופץ בעמוד "סטטוסים מצייצים" ושכוון לשר החינוך, שי פירון, ולשרת התרבות והספורט, לימור לבנת, נכתב בין השאר: "למדינה יש חובה מוסרית כלפי אנשים שתרומתם משמעותית כל כך לתרבותה. אנו מביאים עובדה זו לידיעתכם, כדי לסייע לנעמי פולני לחיות בכבוד את השנים הבאות".
"אני לא דלה ולא במצוקה", היא אומרת מייד, נבוכה מהעיסוק במצבה הכספי. "אני לא זועקת לעזרה. חברה שלי אמרה לי שהיא טורחת על הפרסום בפייסבוק, אבל אני לא אוהבת לדבר על הקשיים שלי ולא אוהבת את הרכילות הזאת ואת החיטוט בלבניו של מישהו אחר. אני בכלל לא אוהבת לדבר על עצמי. הסיפור הזה פרץ בפייסבוק, שבו אני ירוקה לגמרי, וזה לא קל עבורי".
מה קרה אחרי הפרסום?
"הרבה המולה ולהבה. יש רבים שבאמת דואגים, אבל פרצו לזה גם רכלנים, למורת רוחי. התקשרו אלי הביתה לא מעט אנשים להביע תמיכה, חלק גם הציעו עזרה כספית".
זמרים ותיקים שעבדת איתם התקשרו?
"לא ממש. אולי מישהו מהלהקות הצבאיות. אבל הנה, זאת רכילות. לא רוצה לעסוק בזה. לא בזה העניין. מה שחשוב הוא שהסיפור שלי הצית את המחשבה של המדינה איך לפתור את העניין הכאוב הזה של אנשים שנותרים בלי פנסיה. בזה צריך להשקיע.
"בעבר עשיתי לעצמי קרן חיסכון פרטית, אבל היא כבר נוצלה. שנים חייתי באוברדראפט ולא ראיתי אפשרות לצאת מזה. עכשיו אני לא במינוס, אבל אני כן דואגת כל הזמן מה יהיה איתי מחר מבחינה כלכלית, וזה בהחלט מעכיר את רוחי. יש לי שלושה־ארבעה חברים אמיתיים שעוזרים לי. לשניים מהם פניתי וביקשתי עזרה. אמרתי להם: 'אני לא מצליחה להתקיים, אתה יכול לעזור?' - והם הסכימו. אחד מהם היה בלהקת התרנגולים, אבל אני לא רוצה לנקוב בשמו".
והם מעבירים לך כסף?
"כן, לא סכומים גבוהים. אחד מעביר 1,000 שקל כל חודש, והשני פחות. הכסף עובר בהוראות קבע כבר עשר שנים, אולי בכלל עשרים. יש גם כאלה שנותנים לי בחגים. זה עוזר לי מאוד. לפעמים אני מרגישה עם זה חוסר נעימות, קצת מתביישת. יש לי רצון לפשוט מעצמי את התלות הזאת בחברים ואת העובדה שאני גוזלת משהו ששייך להם. אבל מאוד מרגש אותי שזכיתי לחברים כאלו. נעימה לי עשרות מונים התמיכה שלהם מאשר סיוע של המדינה. הם עושים את זה ברוח שקטה, אמיתית, לא מתוך רחמים".
את מאוכזבת מהמדינה?
"לא היתה לי ציפייה מהמדינה שתושיע אותי רק כי אני נעמי פולני. זאת שטות גמורה לחשוב כך. אבל אני כן רוצה לדבר על הבעיה הכללית הזאת של עצמאים וכאלה שאין להם פנסיה, וברור שרוב האמנים נכנסים לקטגוריה הזאת. צריך פתרון לאומי ממלכתי - לחשוב וליצור נתיב הגון והולם, שייתן מענה לאנשים שלא היו להם יחסים של עובד ומעביד. הבעיה היא לא נעמי פולני. זאת בעיה לאומית כואבת.
"תוחלת החיים עלתה, הרפואה מאפשרת לנו היום להגיע גם לגיל תשעים ויותר. זה מצריך התארגנות שונה. אני קוראת למדינה לחשוב ולהתארגן ולפתור את הבעיה של האנשים בעלי המקצועות החופשיים וכל מה שקורה סביב הפנסיה שלהם. רובם ככולם חיים ממשלח ידם, גומרים את החסכונות בשלב מסוים, ואז מה? אי אפשר להתקיים כאן רק מהביטוח הלאומי, זה בטוח. לפעמים אני מרגישה צורך להתנצל בפניהם שאני עוד חיה. אם אתה לא מגריל איזה דוד עשיר, אתה בבעיה. צריך לתת בדחיפות את הדעת על הנושא הזה".
כשאני שואל אותה אם שני ילדיה עוזרים לה, פולני, שיושבת על שרפרף קטן, מתקרבת אלי במבט רושף. היא נוזפת בי תחילה על שקטעתי לה את חוט המחשבה. לוקח לה זמן להירגע.
"הילדים שלי צריכים לעזור לעצמם, וזה בסדר גמור. במשפחת פולני אף פעם לא היה ממון רב. אני לא מסכנה, אני חיה בסדר גמור".
"היינו הרבה יותר צנועים"
לעזרתה של פולני נחלץ בעקבות הפרסום הרדיו האזורי 103FM, והציע לה לערוך שירים עבריים באחת מרצועות "שבת עברית", המשודרת מדי שבת. התוכנית הראשונה בעריכתה תשודר כבר בשבת הקרובה בין 12 ל־1 בצהריים.
"מאוד משמח אותי לערוך תוכנית של שירים עבריים. אני חושבת ללכת לפי נושאים - ברור שיהיו שירי הפלמ"ח והצ'יזבטרון והתרנגולים, וגם מהזמרים שהמשיכו לאחר מכן, כי יש הרבה מאוד שירים ישראליים יפים בזמר העברי".
בדף הפייסבוק של פולני, שהוקם על ידי חבריה הטובים, יש כעת קריאה להעניק לה את פרס ישראל - תוך הדגשה שהיא לא יודעת על היוזמה ולא מעורבת בה. מאות אנשים כבר עשו לייק, ותגובות הגולשים לרעיון נלהבות.
למרות גילה המתקדם, היא מחוברת לישראליות ולמה שקורה כאן, על כל צעד ושעל. בטרנזיסטור ה"סוני" הזעיר שלה, כן, זה שמכוונים בו את התחנות ביד עדינה וספק אם יש בו בכלל תדר FM, פולני שומעת את תוכניות האקטואליה ברשתות השונות. על פרשת אייל גולן היא אומרת: "זה דבר נורא ואיום. קשה לי לתפוס מעשים כאלה, התנהגות שכזאת כלפי נערות תמימות ורכות בשנים. אבל אני רוצה להגיד שגם לבנות האלו יש חלק בכך. הן שולפות את ה'אמצעים' שלהן, ואז צועקות 'אל תיגע בי'. ערכן עולה בעיני עצמן אם הן מפילות חללים. גם את זה קשה לי לתפוס".
גם פולני, מתברר, הוטרדה מינית בצעירותה. "הייתי בת 18, נערה בהכשרה באפיקים. נבחרה משלחת לנסוע ולבקר את הגברים שנעצרו בעקבות השבת השחורה והוחזקו במחנה בריטי ליד רפיח, ובדרך דרומה עצרנו לישון באכסניה בחיפה. בלילה נכנס אלי לחדר גבר שלא הכרתי מיישוב אחר, מבוגר ממני בשנים רבות. הוא קרא לי בקול עמוק, 'נעמי, נעמי', ורכן עלי. זה היה מאוד לא נעים, אמרתי לו שיזוז ממני. אחרי כמה דקות הוא הלך. לא שיערתי שיקרה לי דבר כזה, הייתי רכה ותמימה. אחר כך לא סיפרתי על זה לאף אחד.
"אז כן, גם בתקופה שלנו לא כולם שמו מחסום ליצרים שלהם, אבל בכל זאת, היה אז משהו אחר באוויר. המינון של הדברים האלה היה קטן יותר, והמשקל הסגולי שלנו היה כולו נתון לזה שאתה חי ופועל לקראת מדינה שבדרך. הצעירים אז היו הרבה יותר צנועים, כמעט התביישנו ללכת יד ביד".
מה את חושבת על הזמר המזרחי?
"הזמרים האלה לא מדברים אלי. הם לא העם שלי. הם דלים. רוב השירים שלהם זה בכלל שיחת טלפון. חוץ מ'הוא והיא', 'למה' או 'מה את רוצה', אין להם הרבה מה להציע. הם תמיד מתמקדים בשירי אהבה, כי אין להם קניינים אחרים. וכמעט תמיד מדובר בשירי עצב ויגון. 'למה עזבת אותי'. תמיד היא עוזבת אותו, והוא מלא בייסורים. הם לא מרגישים טעם לשיר על דברים יפים. לדמיין תחושת שמחה זה קשה שבעתיים מלדמיין תחושת כאב ועצב. לנעמי שמר, למשל, היה מטען אחר. היה אופק נוסף בכתיבה שלה. גם בספרות ימי הביניים הם כתבו ושרו דברים נהדרים, שאני אוהבת ומתחברת אליהם.
"אני גם לא מתרשמת מזה שהם וזמרים אחרים ממלאים את קיסריה. זה מה שנקרא בשפת העם 'הפנינג', מילה שאני לא אוהבת, שמתארת התקבצות של הנוער להתחשש יחדיו ולהיות צמודים זה לזה.
"במקום הזה אריק איינשטיין מאוד יחסר לי, כי הוא מסמל משהו אחר. הוא היה מגדלור בולט ומוביל בשירה העברית כפי שאני אוהבת וכפי שאני מתחברת אליה, וכשאחד כזה נופל זה מצער למדי. כל אחד כזה שמת ונפסקת שירת חייו הישראלית, עם הביטוי הנכון של השיר והחיבור הכל כך חזק לשפה שאותה הוא דובר וגם מבין, זה מעכיר אותי. זה משאיר חלל עמוק. אנחנו דלים בממלאי מקום. אריק היה בדור הזה של טרום המדינה. מרגע שהיתה לנו מדינה, זו כבר לא אותה הלהבה. תמיד, מיעוט שחי בתקווה ובכיסופים למשהו ענק כמו מדינה משלו הוא יותר נלהב. היום כבר אין מזון ללהבה".
נעמי פולני נולדה בתל אביב ב־1927. בת לעדה חיסין, שהיתה עקרת בית, וליחיאל פולני, שעבד בבנק. יש לה אח אחד, דב, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים ונפטר ב־2010. הם התגוררו בשדרות רוטשילד, "כתף אל כתף לבית דיזנגוף". בתיכון למדה בגימנסיה הרצליה.
כשאנחנו עולים בביתה חצי קומה ונכנסים לחדר השינה הקטן שלה, המאובזר במיטת יחיד ובשמיכת צמר אחת, היא מתרגשת. על ארון העץ המתקלף מונחת מזוודה ישנה, ובה האביזרים והבגדים מתיאטרון פשוש, שהצגות הילדים שלו הועלו באמצע שנות השישים.
מצחיקה את כולם באוהל
היא נוטלת מטלית לחה ומתחילה לנגב את הפסנתר העתיק, שהתמלא עם השנים באבק רב. פורטת עליו ביד אמן, ופתאום אנחנו נסחפים לשירה. "זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב, ואם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב". ברגעים האלו היא חפה מציניות, שגם כך אינה ממש מנת חלקה. "זה פסנתר שקיבלתי מהוריי בגיל שש. שמונים שנה הוא אצלי. אני קשורה אליו מאוד. בילדותי למדתי פסנתר אצל רבקה שרתוק־הוז, ובבחרותי אצל רבקה גווילי".
יותר מכל, חסרים לה הוריה. והימים ההם, שלא ישובו עוד. "היינו בהתרוממות רוח. כל אדם שביקש כתף הוגשו לו חמש כאלו. אנחנו צפינו לארץ יפה, נעימה, עם ערכים. חונכנו בתנועות הנוער, וזאת היתה משאת נפש להגיע להכשרה ולפלמ"ח. ב־1945 הגעתי להכשרה באפיקים, אלו היו רגעים של הגשמה אמיתית. חצי חודש עבדנו וחצי חודש היינו בשירות הפלמ"ח. לעולם לא אשכח את תפקידנו בחזית, כשהיינו סיירים ופעלנו לאורך הירדן. גם חיים חפר היה איתנו, הוא היה בקיבוץ דן. לכולנו היה תפקיד חשוב בחזית הזאת".
יגאל אלון העדיף שחפר ופולני ישמחו ויבדרו את הלוחמים מאשר ילוו שיירות. הוא מינה את חפר למפקד להקת הצ'יזבטרון, ואף צייד אותו בעשר לירות כדי שירכוש אקורדיון. הלהקה קובצה מכל שורות הפלמ"ח. חפר ניגש לדן בן אמוץ וביקש המלצות, וכך הגיע שייקה אופיר ז"ל, שסיפר על אחת נעמי פולני, שאותה ראה מצחיקה את כולם באוהל. אותה פולני סיפרה על נוטר יפה תואר שהפליא לנגן בפסנתר בשם יואל זילברג.
הלהקה הזאת, שעשתה טוב על הלב ללוחמים ושרה והצחיקה אותם, התפרקה ב־1950. פולני המשיכה משם לתפקידי משחק בתיאטרון הקאמרי, היתה חברה בקבוצת הרקדנים של נעה אשכול, ולקראת סוף שנות החמישים החלה להתמקד במה שהצטיינה בו - בימוי וניהול מוסיקלי. היא הנהיגה וביימה את הלהקות הצבאיות - גיסות השריון, להקת הנח"ל (שלוש תוכניות), להקת פיקוד צפון ולהקת הגדנ"ע.
ב־1960 הקימה את להקת התרנגולים המפורסמת, שהורכבה מיוצאי הלהקות הצבאיות. כיכבו בה, בין השאר, יהורם גאון, שייקה לוי, פולי, גברי בנאי, חנן גולדבלט, ליאור ייני ואחרים, והיא הגישה רפרטואר עשיר, שכלל שירים ומערכונים. על כך יצא עיקר שמה של פולני.
היא נודעה בקפדנותה הרבה ובעקשנותה על כל פרט, על כל מילה וצליל. היו שראו בה במאית נוקשה ומאיימת, אבל היא ממש לא חושבת. "סבלו ממני? מה פתאום. הם אהבו את מה שעשיתי איתם. נכון, לפעמים אמרו לי: 'כבר שרנו את זה הרבה פעמים', אז השבתי שאני פשוט רוצה לשמוע את זה שוב. זה הכל.
"אני בכלל אישה רחמנית. כשאני מטאטאה את הבית שלי, אני תמיד אדלג בעדינות מעל כל נמלה שאני רואה על הרצפה, לא לפגוע בה חלילה. אני עצובה שהתרנגולים זה כרטיס הביקור שלי. היו דברים נפלאים שעשיתי אחר כך, כמו להקת החמציצים והתיאטרון לילדים פשוש, אבל זה התקבע שאני שייכת לתרנגולים".
"היה פרק של לב שבור"
בלהקת התרנגולים התקרבה לזמר ליאור ייני, וב־1963 נישאה לו. הם עברו להתגורר בדירת הוריה בתל אביב ונולדו להם שני ילדים - יותם (48) ואיה (45). שניהם חזרו בתשובה. לאיה יש שמונה ילדים והיא מתגוררת בגליל, יותם חי במרכז. "הם ילדים נפלאים, אהובים עלי ביותר. אתמול הייתי אצל איה, והיה נהדר".
אחרי שנפרדה מליאור, היא אומרת, "היה פרק של לב שבור. הייתי מוקפת חברים, כמו תמיד, והרגשתי שאין עת לאהבה אחרת. לא היו לי עוד רומנים אחריו. הייתי מאוד עסוקה בעבודות השונות שלי, הייתי אמא לילדיי, הרגשתי אמא חברה שלהם. כך גידלתי אותם". ייני, אגב, נישא אחר כך לאחייניתה של פולני, רותי. בנם של השניים הוא שרן ייני, קפטן מכבי ת"א בכדורגל.
לפני כ־40 שנים עזבה פולני את תל אביב וחזרה אל הכפר, למושבה כנרת. בנתה שם בית על גבעה קטנה, בית שמהקשתות המיוחדות שלו במרפסת נשקפת הכנרת, ולרגליו פרוס עמק הירדן, על קיבוציו ומושביו הרבים. בית רחב ידיים, שהתיישן עם השנים. בקומת הכניסה מטבח צר מידות וסלון עמוס בריהוט מעץ ישן, עם שולחן וכיסאות עץ מטים לנפול שהם ירושה מסבא, ומסביב אינספור ספרים - אלתרמן וגורי ופניה ברגשטיין, דן בן אמוץ וחיים חפר עם 'ילקוט הכזבים', מאיר שלו וד"ר מוטי זעירא עם ספרו על חייו ויצירתו של דוד זהבי. בחצי הקומה שמעל מצוי חדר השינה הקטן שלה וחדר נוסף.
"חיפשתי מקום שבו אוכל לגדל צנונית ובצל. שטח קטן, שבו נטעתי עצי פרי לרוב. הנה לך, קח מפרי הגויאבה שלי ומהפיג'ויה. תטעם. תבצע את הפיג'ויה לשניים, ואגיש לך כפית. זה יערב לך בפה, חבר שלי. אני מגדלת כאן גם הדרים טובים. אבל תדע לך שאת עמק יזרעאל אני הכי אוהבת. החלטתי שאני רוצה שישמיעו בהלוויה שלי את 'שיר העמק'. הוא כל כך יפה ונוגע בי.
"לעיתים אני מתיישבת לי כאן, במרפסת בצהריים, ורואה את נוף העמק ואת החצר המניבה שלי, וזה ממלא אותי. כך אני יכולה גם לשקוע בתנומה קלה של צהריים".
מנוחה אמיתית היא לא הבמה של פולני. משחק חייה נטוע בפעילות אינסופית, ודי להציץ בקורות חייה, שאותם כתבה על דף נייר בכתב ידה המסודר עם סימני ניקוד לרוב, שלא תהיה טעות חלילה. היא מעולם לא הפסיקה לביים, כולל את הראיון שלנו; במשך חמש שעות תמימות היא לא מפסיקה לנהל כל רגע. פעם אחת היא עוצרת כי "זה זמן הלימונדה מהעץ שלי", פעם אחרת צריך ללטף את גדי וסופה, הכלבים הצמודים שלה, ויש גם גערות במראיין שעוד לא נגס בגויאבה, ואז נעצור ונזלול יחד צנימים מלוחים. "תשב, תנוח ותירגע, אתה חייב לאכול משהו. אל תדאג, נמשיך מאוחר יותר".
יותר מכל תוכניות הרדיו והטלוויזיה שערכה, יותר מכל מופעי החגים הרבים שביימה ביישובי הסביבה, יותר מכל חוגי הדרמה שהנחתה - פולני היא בעיקר שגרירה בלתי נלאית של השפה העברית. אותה שפה שלעיתים בוגדת בה כעת ומחסירה ממנה מילה או משפט, בגלל "השמוניסטיוּת שלי". תגידו שזה יכנאי, אבל זאת האישה, ואולי זה גם הדור הזה שהולך ונעלם לנו. אני מתבונן בה ונפעם. אפילו כשאנחנו נפרדים אחרי שעות רבות של שיחה, ואני אומר לה "ביי" - היא לא מוותרת. "שלום, חבר שלי. אומרים שלום בארץ הזאת".
מאוד מעצבן אותה שטועים בעברית. "כשאומרים שתי שקל או דברים אחרים שכאלו, אני נטרפת. השפה העברית כל כך יפה, וצריך לדבר בה נכון ומדויק. אני גם לא אוהבת שהכניסו בזמר את האנגליזציה הזאת. זה לא ישראלי. זה כל כך זר. כל הקצב משתנה, והתנועות, והטיפול המוסיקלי. אני יודעת שזה יותר מפתה, הקצביות הגבוהה הזאת, מתאים לרוח המועדונים והדיסקוטקים. אבל זה לא מדבר אלי. קפצו אל הניב האמריקני יותר מדי, ואלה שירים ברוח הדיסקוטק, שמדגישים את הבלתי רצוי בשירה, פוסחים לעיתים על התוכן ועל הביצוע הנכון. ברור שתוכניות ריאליטי כאלו ואחרות בטלוויזיה נגועות בדבר הזה, ואני ממש לא אוהבת אותן. מחפשים את המוסיקה של העולם במקום את המוסיקה הישראלית. זה מצער אותי. אני גם נטרפת שבערבי חג שמים ברדיו שירים שיש בהם אנגלית. איפה נשמע דבר כזה?
"היום כבר כותבים הרבה מאוד שירים חדשים בעברית ברוח הליווי והקצב האמריקני. גם אריק איינשטיין היה שותף לכך בחלק מהזמר שלו, אבל לשמחתי הוא לא נסחף לזה בביצועים שלו. הוא שמר תמיד על הישראליות שבו. אני אוהבת את שירי הפלמ"ח והעלייה השנייה, אבל חשוב לי להדגיש שלא רק הם כשרים. עשו ועושים גם מוסיקה ישראלית נהדרת שאני אוהבת. לא כולם חוטאים בעניין הזה".
"אני לא אדם בודד"
קשה לחלץ ממנה את סדר היום שלה, פשוט כי אין לה כזה. רק בסביבות שתיים לפנות בוקר היא עולה לחדרה הצנוע לתפוס שינה של ארבע שעות. לא יותר. "אני אוהבת את הרגע הזה, שפתאום פסו כל המטלות, שנגמרו החובות של היום. די, עכשיו זה זמן שקט. הראש נרגע. אני פורמת את השיער ומרגישה את השחרור בכל הגוף. עולה על יצועי והולכת לישון בשמחה. בלי כדור שינה, אני עדיין לא מאלה.
"ארבע שעות זה מספיק לי. במהלך היום יש לי אינסוף עבודה. עם עצי הפרי שלי, לטפל בהם, להשקות, לטפל בכלבים. אני צריכה לסדר את כל הספרים שלי שעדיין בארגזים. אני גם ציידת פרנסות ידועה, אז מדי פעם אני הולכת לעבוד ומספרת סיפורים על שירה ומעמד ביצוע השיר ועוד סיפורים הולמים ביישובים שונים".
הכריזמטיות של פולני ממגנטת. באה השכנה, ובאהבה גדולה מפנקת אותה בלביבות חנוכה. והטלפון שוב מצלצל (הקווי, כמובן; יש לה גם נייד, שהיא לא לגמרי נוהגת להשתמש בו, "רק כשאני נוסעת. היום טענתי אותו כי הוא הרגיש רזה"). על הקו ידידה אחרת מהמושבה, שמתעניינת בשלומה.
הבדידות מפריעה לך?
"ממש לא. עוד מעט ערב שישי, ואני לא עכורה להיות כאן לבד. להפך, יש לי זמן למחשבה ולהתעסקות בכל מיני דברים. אני לא אדם בודד, אלא אחת כזאת שיש לה חברים רבים. זאת מתנה חשובה עבורי. מדי פעם עולה בי הצער על כך שאיני נוהגת עוד במכונית, כי זה נתן לי הרבה יותר חופש ואפשרות להגיע ולהיפגש עם עוד אנשים, עם הילדים שלי ועם אחרים. להחזיק מכונית היום זה יותר קשה מילד, אז אני מתגלגלת באוטובוסים כשצריך. זה בהחלט לא תמיד נוח, אבל כך אני נעה".
את מפחדת מהמוות?
"לא. אני משלימה איתו לגמרי. זה תורנו עכשיו. זהו הדין. גם אני אמות בעורף הדורות שזה היה תורם. ואני הייתי תמיד שאננה, שזה לא נוגע בי. חברים שלי, הו, כמה רבים מהם נשרו ואינם עוד. אני חשה געגוע ליענק'לה שבתאי הנפלא ולחיים חפר, אבל לא ארצה להמשיך ולנקוב בשמות כי יש רבים וטובים אחרים. זה הולם בי מדי פעם. אני לא מפחדת מהמוות, אבל בליבי אני חשה שהלוואי שיחכה קצת. אתנצל שוב בפני הביטוח הלאומי.
"תשמע, היה לי עץ לימון נהדר בחצר. הוא היה פעם כל כך יפה. הבחנתי שהוא חולה. הקליפה שלו התקלפה, והיו לו עוד כמה תופעות חולניות. וזה היה לימון מטריף, שחי לו אצלי 30 שנה, עתיר נוזלים, קונגרס החרצנים, עם המון לימונים גדולים וטובים. ועכשיו אני צריכה יורש לאותו לימון. אשקיע בכך השבוע. זוהי עת טובה לנטוע. אעשה ערוגה יפה ואשים במקומו לימון חדש. ואותו לימון צעיר ייקח לו לבטח שלוש שנים לתת מפריו. ולרגע הזה אני רוצה להגיע, לטעום שוב את טעמו הנפלא של הלימון. אני חשה שאין לי רצון לפספס זאת".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו